"בית גוצ'י", סקירה

פעם, לפני המון המון שנים (נגיד עשרים כאלה), החלוקה הייתה מאוד ברורה: הקולנוע היה האומנותי, הנשגב, הנחשק; והטלוויזיה הייתה בידור, אמצעי להעביר זמן. זה כמובן בקווים מאוד גסים, ובוודאי שתמיד היו סרטים נטולי מעוף ואירועים טלוויזיוניים סוחפים, אבל היה ברור שאם יש לך סיפור חזק ומספיק כסף כדי להביא כוכבים מהשורה הראשונה, הקולנוע הוא האופציה הרצינית היחידה.
הסדק הראשון בחומה היה, כנראה, "טווין פיקס" ב-1990 שהביא מהחוויה הקולנועית המורכבת אל המסך הקטן, אבל בסוף אותו עשור זה כבר היה רגע לפני פיצוץ עם מהפכת HBO שכללה את "אוז" ו"הסופרנוס". כיום, כמובן, המצב אחר לחלוטין. הקולנוע האמריקאי-אולפני מרגיש כמעט תמיד תבניתי ולא מסעיר, בזמן שהיצירה על המסך הקטן תופסות את רוב תשומת הלב, מקדמת כישרונות גדולים, ומוצאת דרכים חדשות במבט ובנראטיב.
אחת ההשלכות של העניין הזה הוא שכעת ישנה דילמה אמיתית באיזה מדיום לספר את הסיפור שלך, בין אם שעתיים-שעתיים ומשהו על המסך הגדול, לעומת בין שמונה לעשר שעות על המסך הקטן. יש כמובן יוצרים שמרגישים בנוח יותר בפורמט מסוים, או מעדיפים מכל מיני סיבות של אנרגיה או תקציב באחד על משנהו, אבל כמעט כל סיפור יכול ללכת לשתי האופציות, וירוויח לא מעט מכל אחת מהן.

בשנות התשעים, ואפילו קצת אל תוך האלף החדש, לא היה ספק בכלל שהסיפור האמיתי ועמוס התפניות והדרמות של אימפריית האופנה גוצ'י הוא חומר לסרט קולנוע, אפילו כזה שיקבל כמעט אוטומטית מקום בעונת הפרסים. הוא יביא לעצמו שחקנים עצומים שיהפכו את עורם בתפקיד האנשים האמיתיים אותם הם מגלמים, הפסקול יפציץ את הרמקולים, והסטים הכי מנקרי עיניים ייבנו לטובתו, מה שלא יהיה אפשרי – או אפילו "יתבזבז" – בטלוויזיה. לכן הסיפור המסועף על בגידות ואינטריגות בדרך לשליטה על החברה יצטרך למצוא דרך להידחק לזמן צפייה סביר, וייאלצו להיעשות בחירות לא קלות לטובת הידוק.
עם זאת, בשנים האחרונות, אחרי פרויקטים טלוויזיוניים מצליחים ומושקעים כמו "גמביט המלכה", "הרצח של ורסצ'ה", "אויבות: בטי וג'ואן", "מחתרת המסילה", "גברת אמריקה" ו"צ'רנוביל" בין היתר, שתשומת הלב שגרפו לעצמם עקפה כמה מסרטי האולפנים הגדולים של השנתונים שלהם, ברור שאפשר – ולעיתים קצת כדאי – לעשות את זה אחרת.
באמת שמעניין מה היה עולה היום בגורלם של נראטיבים כמו "החבר'ה הטובים", "הכישרון של מר ריפלי", "JFK – תיק פתוח" ו"סודות אל.איי". אבל זה פחות לעכשיו.

על אף הנוף המשתנה, בחר הבמאי-מפיק בן ה-83 רידלי סקוט (שזהו סרטו השני החודש, אחרי "הדו-קרב האחרון". הלוואי על כולנו כזאת אנרגיה) בכל זאת להעביר לקולנוע את ספרה של שרה גיי פורדן, העוסק בקרבות הפנימיים של אימפריית האופנה גוצ'י. וזה לא שהוא טהרן או נמנע מעולם הטלוויזיה, כך יעידו תרומותיו להפקות כמו "Raised by Wolves", "האיש במצודה הרמה" ו"טאבו". ועל כן, העלילה הכמעט-אפית של "בית גוצ'י" (House of Gucci), שבכיף יכלה לתדלק סדרה של עשרה פרקים כולל התלונה הקבועה שהיא רצה שני פרקים יותר מדי, הפכה לסרט של שעתיים וחצי בסיכון של לחתוך בבשר החי של הסיפור רב התהפוכות.
יש לי חצי תיאוריה למה זה קרה, אבל לפני זה, הייתי רוצה להצביע על כך שזה אולי המכשול הראשון שצריך לעבור על מנת ליהנות מ"בית גוצ'י". אנחנו כבר התרגלנו, ואימצנו את הקצב הטלוויזיוני, ולכן הפורמט של סרט קולנוע לסיפור הספציפי הזה מרגיש לא פעם נמהר. אי אפשר להתחמק מהמחשבה שהמון דברים מעניינים נשארו בחוץ בכוח, וחלק מאלו שנבחרו להישאר מועברים בפזיזות, במיוחד מהלכי הדמויות. לפני עשור וקצת זה היה עובר יותר קל. היום אנחנו יודעים, ובאיזה מקום קצת דורשים, אחרת.
השאלה למה בחרו התסריטאים בקי ג'ונסון ("נסיך הגאות והשפל") ורוברטו בנטיווניה להשמיט דברים כאלה ואחרים היא די מעניינת, כותרות הסיום למשל יכלו להיות מינימום חצי שעה מרתקת, אבל כך הוחלט ועם זה נעבוד.

התיאוריה שלי, שאיננה באמת מבוססת עובדות אלא נשענת רק על ההנאה המוחלטת שלי מהסרט הזה, היא שרידלי סקוט רצה טון מאוד מסוים, כזה שלא יכול להחזיק מיני-סדרה ועלול להמאיס את עצמו במתכונת ארוכה יותר. סקוט בחר בניגוד מאוד מעניין, שבשונה מהרבה דעות אחרות, בעיני הוא פיצ'ר ולא באג – זה סרט מושקע עד הפרטים הקטנים, הכל מהוקצע ומהונדס להפליא, בו בזמן שהוא לשנייה לא לוקח את עצמו ברצינות. "בית גוצ'י" הוא אופרה מטורללת, קומית במודע, שמשהה את הריאליזם לטובת קאמפ עשוי היטב. לראייה, זה סרט שיש בו דמות משנה של מגדת עתידות בגילומה של סלמה הייק. אף אחד לא כותב, מלהק ומביים דמות כזו אם הוא חושב שהוא עושה את "ספוטלייט". יהיה קשה מאוד להשתכנע שהסרט לא נכתב ובוים עם חיוך מאוזן לאוזן (אם כי בהצלחה למצוא איזושהי תמונה של רידלי סקוט מחייך).

זה נכון לכל אלמנט בסרט הזה, במיוחד בהקשר של עמודי התווך הכי משמעותיים שלו – השחקנים. מצד אחד העיצוב, האיפור, התלבושות, התאורה והפריימינג, הכל יושב מדהים. אין פה בזיק של חיפוף. מצד שני, אי אפשר לדבר על מה שהם עושים פה כ"משחק" אלא יותר כ"הופעה". כולם פה באו לתת שואו, והחלק היפה הוא שבשונה מהמון סרטי אנסמבל עם וייב לא שגרתי, הם גם מסונכרנים. אין פה אחד שלא יודע באיזה סרט הוא נמצא, ומסתער על זה.
זה לא תמיד מובן מאליו. אם תיקחו לדוגמא את הסרט הקודם של רידלי, "הדו-קרב האחרון" – הרי מאט דיימון ובן אפלק נמצאים שניהם בסרטים אחרים לגמרי (אפשר גם לקחת כדוגמא את נטלי פורטמן ב"ג'קי" שפועלת בספרה אחרת מהשאר). בדרך כלל זה צורם ומבלבל. פה זה בדיוק ההפך, ולכן יותר קל לקבל את האקסצנטריות. מעבר להכל, האנסמבל הוא זה שהופך את "בית גוצ'י" למשהו בין גילטי-פלז'ר לסרט אוסקרים, והאיזון איכשהו מסתדר.

ההופעה השנויה במחלוקת (בעיני הקונצנזוס, כמובן. לא אצלי) היא כמובן זו של ליידי גאגא כפטריציה גוצ'י, הליידי-מקבת של הסרט. משום מה היא מעוררת הרבה אנטגוניזם אצל אנשים, אבל בתור מי שאוהב אותה גם כמוזיקאית, וגם חושב שהיא הייתה מצוינת ב"כוכב נולד", באתי בראש די פתוח למה שהיא הכינה פה. ומה אומר? אכלתי כל מה שהיא הגישה לי. הכי רחוק מהעדינות בסרט שהעניק לה מועמדות לאוסקר, ליידי גאגא כאן היא כאילו אנה מניאני בעונה שלמה של "שושלת". גם אם אפשר להתווכח האם היא "אמינה", אני לא רואה את זה כפקטור, ספציפית הפעם. הנוכחות שלה, ההומור, ההגשה, התזמון שלה, כולם מפוארים בעיני בתוך החוקים של הסרט. היא שחקנית אמיתית האישה הזו.
מי שעוד פשוט בא ליהנות, וזה ניכר בכל דקה, הוא אל פאצ'ינו בתפקיד ראש החברה אלדו גוצ'י, בעיצומו של סיבוב קריירה מספר עשר, שהתחיל עם הקאמבק ב"האירי" ו"הציידים". פאצ'ינו נותן פה פארודית פאצ'ינו, אבל בגלל שזה חלק מהמארג של הסרט ישבתי עם חיוך עצום בכל פעם שהוא היה על המסך.
אל מול שניהם, האתגר הגדול ביותר בקאסט, זה שיכל בקלות להיות קטסטרופה מהסוג שמעבירה צמרמורת שנים לאחר מכן, הוא ג'ארד לטו, מכוסה איפור כבנו הלא יוצלח של אלדו. מעבר למטענים הלא נעימים שנסחבים עם לטו השחקן, הדמות שלקח על עצמו זוכה האוסקר היא של מוקיון מוחלט, קריקטורה של אדם. ואיכשהו, ונשבע לכם שעולה לי בבריאות לכתוב את זה, המורכבויות הכי מרשימות של הסרט נמצאות אצלו. הוא על פניו ההפוגה הקומית בסרט שהוא גם ככה די קומדיה, בזמן שהג'סטות והמבטא הם גבולית פוגעניים, אבל אצלו יותר מכולם רואים את השינויים והשכבות. הוא מגוחך אבל גם אחראי על הרגעים הבודדים בסרט בהם יש פגיעות אמיתית. כשמעליבים אותו – וזה קורה המון – לא צחקתי. הרגשתי רע בשבילו. המבט הכחול שלו כשהוא נרמס באמת מעורר אמפטיה, בו בזמן שהוא מתנהל הרבה פעמים באנרגיות של לוני טונס.
בשונה משנה שעברה, שהחלה בעננה כבדה המבשרת שאולי לטו יהיה מועמד לאוסקר על "הדברים הקטנים" (מה שכמובן לא קרה בסופו של דבר), הפעם באמת מגיע לו.

הצלע הרביעית של הסרט היא אדם דרייבר, כיורש העצר מאוריציו גוצ'י, וכאן העניינים מסתבכים. זאת הופעה מאוד טובה בפני עצמה, בעיני, ובקלות החביבה עלי ממנו השנה (לאחר "אנט" ו"הדו-קרב האחרון"), אבל היא גם היחידה שלוקחת את הסרט למקומות הריאליסטיים יותר, באופן יחסי כמובן. לכן, כאשר מאוריציו תופס את מרכז הסרט בשליש האחרון, שם התחיל הקושי היחיד שלי עם "בית גוצ'י". אם עד הנקודה הזו הסרט היה יותר בכיוון של "חלום אמריקאי" הוא לפתע בטריטוריות של "הסנדק 2". שם נראה שפתאום יש ניסיון להוציא החוצה באופן כן את האלמנטים הטראגיים בסיפור, אבל זה קצת מאוחר מדי. לי באופן אישי זה לא פגם בחיבה וההנאה מהסרט, אבל בכל זאת הרגיש כמו תזוזה לא נכונה של המחט.

אפילו בלי קשר לגילו המתקדם, רידלי סקוט ממשיך לעשות קולנוע טוב – גם אם לא שלם – ולמרבה השמחה הדאבל של 2021 הוא בהחלט שיפור מזה של 2017, עם "כל הכסף שבעולם" ו"הנוסע השמיני: קובננט". הראשון מביניהם גם הוא היה סרט מהנה, אבל בשונה מ"בית גוצ'י", הניסיון לשדך בין כמה סוגים שונים של ז'אנרים היה יותר מסורבל. המשכון האימה היה אחת התחתיות בקריירה שלו, מבחינתי. כך שכבר בשלב הזה אפשר לחגוג.
סקוט אחראי על כמה מהסרטים האהובים עלי בכל הזמנים ("בלייד ראנר", "גלדיאטור"). אין ספק שהוא לא תמיד פוגע ("היועץ", "אקסודוס") אבל נראה שהוא ממשיך לחפש, לנסות, ליהנות ממה שהוא עושה. הוא גם לא פועל על אוטומט. יש סצנת סקס ב"בית גוצ'י" שהיא הברקה קולנועית, כזו שממוסגרת על ידי הפריים באופן שעל אף שמדובר בתנוחה מסיונרית, מתקבל הרושם שהאישה היא זו ששולטת בסיטואציה, היא קובעת את מה שקורה. אני לא בטוח אם ראיתי דרך כזו להעביר היררכיה דרך סקס.
ואם סקוט מצליח עדיין למצוא כמה יציאות חדשות, להביא אותי לשעתיים פלוס של הנאה כמעט מוחלטת, ועל הדרך כמו גם הופעות מפתיעות של ליהוק לא מובן מאליו, לא תשמעו ממני אפילו תלונה אחת. גם אם נראה שהסיפור היה מרוויח יותר מקצת יותר זמן, ואולי פחות קפאין בדם.