פסטיבל קולנוע דרום 2021: הסרטים הקצרים (וחוויית השיפוט)

יותר משבוע חלף מאז סיום פסטיבל קולנוע דרום 2021, שנערך בסינמטק שדרות באווירה חיובית של אהבת תרבות בכלל וקולנוע מאתגר בפרט. למרות שפספסתי הזדמנות לכתוב על הפסטיבל בעודו אקטואלי או טרי בזיכרון, אני רוצה לנצל את ההזדמנות לכתוב על כמה מן הסרטים הקצרים אשר הוצגו בו. טרם כתבנו עליהם בעבר, אף כי בחלק קטן מהם צפיתי במסגרות אחרות (בעיקר בפסטיבל חיפה) עוד לפני שהגיעו דרומה. צפיתי השנה בסרטים קצרים בפסטיבל קולנוע דרום משום שהייתי חלק מצוות השיפוט בתחרות המוקדשת לקולנוע קצר, בצוותא עם העורכת שירה ארד והמפיקה גלית כחלון. ברצוני להודות לכל צוות הפסטיבל על האירוח האדיב והאווירה המהנה, אשר כרגיל גרמה לי להצטער שלא יצא לי לפקוד את הפסטיבל לפרק זמן ארוך יותר.

התחרות בה שימשתי כשופט הינה נפרדת מזו המוקדשת לסרטי בוגרי ובוגרות מכללת ספיר, שקרויה ״קולנוע דרום החדש״. הזוכים מעטרים את התמונה בראש הפוסט, שלקוחה מעמוד הפייסבוק של הפסטיבל (שם גם אפשר למצוא את הרשימה המלאה של הזכיות). זו בה שפטתי כללה מבחר מצומצם של 10 סרטים, שכולם פחות או יותר היו ראויים לבמה. בדגש על המקבץ השני, שכמעט כולו היה חדש עבורי (אף כי חלקו נכח בפסטיבל חיפה). המקבץ התעלה על הסרטים שאת חלקם הכרתי ושהוצגו בחלק הראשון. ביניהם כתבתי על "הורסט" "אמנה" ו"קוסמופוליטן" שהוקרנו בפסטיבלים קודמים. הפוסט הזה אמנם לא כולל את כל הסרטים שאהבתי מבין העשירייה, אבל כן כולל את כל הסרטים אשר הרגשתי צורך לכתוב עליהם.

הגיע הזמן שתמותי כבר

את הפרס הראשון הענקנו לסרטה של הדר מורג (״למה עזבתני״), שזכה לא מכבר גם בפרס הראשון בפסטיבל הסרטים חיפה ולא אתפלא אם ימשיך לגרוף פרסים. קשה לעמוד בפני הקסם האנושי של הדמויות שבו וגם מן העשייה הקולנועית החכמה, שלוכדת היטב את הקשר בין הדמויות ומוצאת קרבה ואהבה במקום אשר נראה על פניו אפל. איווי מטפלת באמה, רוז, בדירה קטנה. רוז הקשישה בקושי מסוגלת לזוז ונראית קרובה לסוף חייה, אך על פניו היא צלולה במחשבתה.

מה שנראה תחילה כסרט שיהיה קשה לצפייה בגלל התיאור של סבל אנושי (מורג כבר יצרה סרטים נהדרים אך קשים לצפייה בעבר) מתגלה כסוג של מכתב אהבה לאהבה בין אם לבת, ומציאת אור, בידור ושמחת חיים גם במטלות יום-יומית כמו בישול וגם  במטלות לא נעימות כמו טיפול באם הזקוקה לסיעוד. אולם, אחרי שהדינמיקה עם הדמויות נוצרת, הסרט עולה עוד מדרגה כאשר צפייה בקולנוע נכנסת לתמונה, באופן המבטא את הכוח הממכר והמרפא של האמנות דרך סרט הוליוודי. סרט שהוא לאו דווקא הסרט שציפיתי לו שהאישה קשישה תדע בעל פה ותצטט ממנו מול המסך, אך הדבר נראה הגיוני וגם שובה לב באותה רגע.

ברגע העוקב, הסרט שוב משנה טון באופן אשר חושף כי גם כאשר היא רק מתבוננת במציאות קיימת, יש למורג כוח כמספרת סיפור השוברת את הציפיות של הקהל. זה נעשה גם בחילופי מבטים ובעריכה דרך מבט על שתי נשים. מדובר בקולנוע פשוט שעל פניו אין צורך להאריך במילים אודות הקסם שלו, אבל הוא מזוקק רק למה שנחוץ על מנת לתאר את חיי הדמויות, כפי שהדמויות זיקקו לעצמן את מה שנותר להן בחיים. הסרט עטוף בסוג של נימה אופטימית גם אם הכותרת שלו, ופחות או יותר כל מה שמתואר בו, מרמז על כיוון שונה או אף הפוך.

הר הבית

רק אחרי שהחלטנו להעניק ציון לשבח לסרטה של איילת גולן, למדנו כי הבמאית שיצרה את הסרט לגמרי לבדה ובבית, ניגשה לעשות אותו בלי כל רקע בקולנוע. הבנה בדימויים, סמלים ואירוניה בהחלט יש לה ואף כי הסרט מתבסס על רעיון די פשוט, הסיום של היצירה מראה כי גולן לא רק מוציאה ממנו את המיטב, אלא גם מרוממת אותו לדרגות נוספות של משמעות.

בגדול, הסרט מציג את גולן משחזרת את הקרבות על העיר העתיקה בירושלים וההגעה לכותל המערבי, דרך שמיעת הקלטה של קשר הרדיו הצבאי ממלחמת ששת הימים. לפרקים היא מגלמת בעצמה חלק מתפקידי הלוחמים, בעוד הדירה שלה ביפו הופכת לזירת הקרב. למשל, מתקן ליבוש כביסה נראה כמו תעלות. הבית הופך גם להר הבית כאשר המערכה יצואת מן הדירה הפרטית לחדר המדרגות ובסופו של דבר לגג, שם עליה להשלים את הסרט ו"לכבוש" את הכותל. או את צלחת הלווין.

כל זה נעשה ביפו, מקום שונה מירושלים אך כזה אשר טעון גם הוא בהיסטוריה מורכבת של קרבות, כיבוש, ויחסי יהודים-ערבים עכשוויים שלפתע גם חודרים לתוך עולם הסרט. השילוב בין הזירות מעניק לסרט גוון אירוני, אולם הבחירות השונות של גולן בתיאור הקרב יוצרת גם קרב דורות בין מה שהיה פעם מיתוס מאחד, וכיום נראה לא רק כלקוח בעידן אחר אלא גם כמשהו זר, שיוך לאומי חד משמעי מול הרב-תרבותיות וריבוי הדתות במרחב הישראלי. הסרט חוזר לסאונד של כיבוש, אבל בסופו של דבר מציע דימוי של כניעה וויתור, שגם אם הוא מבוצע בהומור וחיוך יש בו גם משהו נואש.

הפרעת התמוטטות המושבה

סרטו של עמוס הולצמן מתעתע בכמה דרכים, במהלך הצפייה וגם לאחריה. אם בתחילת הסרט לא מבינים מה בדיוק מנסות לבצע הדמויות בו בדרכים שונות, כולל למשל לכידת דבורים, גם כאשר מתבהרת המטרה שלהם ומידת ההצלחה שלה עדיין יש בו דברים אשר על פניו נותרים פתוחים. לפחות בכל הנוגע לגבי הדרך שלי, או של כל אדם אחר, לכתוב או לדבר על הסרט.

לא במקרה השתמשתי במילה דמויות. הולצמן ליהק את סרטו וצילם אותו באופן המותיר מקום לספק לגבי הזהות המגדרית של שתי הדמויות (המגולמות בידי נעמה שחר ועלמה קלי) וגם לגבי הטיב המדוייק של הקשר. המוח המורגל לצפייה בקולנוע מנסה להגדיר את הקשר כזוגיות, חברות או אולי כקשר משפחתי. אולם בסופו של דבר, כל זה לא חשוב. הדבר העיקרי הוא תחושת הקרבה והרצון בהמשך הקירבה, שיש בה מידה בלתי מוגבלת של אינטימיות, טיפול באחר ודאגה. גם אם יש בקשר דמות אחת שהיא יותר מובילה ואחרת ש(רוב הזמן) היא יותר מובלת. בכל מקרה, זה לא סרט על טשטוש זהויות, אבל הוא מבצע גם את זה. הכל תוך שהוא מעניק חשיבות לבני האדם עצמם ולקשר ביניהם כיצור חברתי, באופן המתכתב עם ההפרעה במושבת הדבורים מן הכותרת.

בסופו של דבר, הסרט משלב בין אלמנטים משני הסרטים הקודמים בהם עסקתי: הוא מציע אינטימיות ואהבה כמו בסרט הראשון, ויחס מורכב לשירות הצבאי ולאתוס של הצבא במרחב הישראלי (ואף מצולם בירושלים וסביבתה), כאשר בעצם המטרה של הדמויות בסרט היא השגת ימי ג' שימנעו הגעה של אחת מן הדמויות לבסיס. חלק מן הקסם של הסרט נובע מכך שהמשימה נראית לא ברורה בחלקו הראשון, ובחלקו השני היא ברורה ופשוטה בעוד הסרט עובר לתאר את הקושי בהשגתה, אף כי יש דברים מורכבים יותר. חדר ההמתנה לרופא הופך לסוג של זירת קרב אלטרנטיבית עבור חיילים המבקשים לחמוק מימים ספורים בבסיס. אולם, החלק החזק ביותר בסרט מגיע לדעתי לאחר תום המאבק: אף כי הקירבה והשותפות בין הדמויות נותרת אחידה, התחושה היא כי הן עדיין לא ממש מגובשות לגבי מטרת העל או דרך להעביר את ימי החופש האפשריים.