"מורעל", סקירה

לפני כמה ימים פגשתי חברה ברחוב, לגמרי במקרה, והיא בישרה לי בשמחה שבערב היא הולכת לראות את "אנט", ועוד עושה זאת "בהמלצתי". הסרתי את משקפי השמש מעיני בדרמטיות, ושאלתי אותה בזהירות האם היא באמת קראה את הטקסט, כי הרבה דברים נאמרו שם, אף אחד לא היה תחת המושג המלצה. היא בעצמה הייתה מבולבלת מהתגובה שלי, ותהיתי אולי היא קראה מישהו אחר וחשבה שזה שלי, או שסתם ניסתה להרים לי בנחמדות וטעתה בעובדות. כדי לא לבאס אותה לגמרי אמרתי לה שיש גם הרבה אנשים שאהבו את הסרט, שדעתי לא אומרת כלום, ושתלך בראש פתוח.
בערב קיבלתי ממנה הודעה ובה הסבירה מה קרה. מסתבר שהיא פשוט נתקלה בסקירה שלי בפייסבוק, והשתכנעה ללכת רק בגלל משפטי הפתיחה שהפריוויו מהטקסט דגם על הפיד, מבלי להעלות על הדעת שיש טוויסט בהמשך. כמו כן, היא אמרה שהיא סבלה ממש, ושזה היה כמו עונש בשבילה. אבל פחות העניין כרגע.

אני מספר לכם את האנקדוטה הזו כי היא רלוונטית לסרט "מורעל" (Malignant) בשני רבדים. גם הוא, כמו אותו טקסט על "אנט", מייצר איזשהו רושם ראשוני ואז מתהפך, ולכן לא משנה מה, כדאי לחוות אותו מההתחלה ועד הסוף; לכן, באיזשהו מקום, גם הטקסט הזה יהיה במתכונת זהה, אז אל תקפצו למסקנות מהר מדי ואמן תמשיכו עד הסוף. מה שאני כן יכול להבטיח לכם זו קריאה נטולת ספויילרים לחלוטין.
עד כאן הקדמות.

נראה שבשלב הזה כבר אפשר להכתיר את ג'יימס וואן כאחד מאושיות האימה החשובות ביותר של האלף החדש, אולי אפילו החשוב והמשפיע ביותר, לצדם של ריאן מרפי וסטיבן קינג. כמעט כמו ווס קרייבן במאה הקודמת, וואן במו ידיו שינה את מסלול סרטי האימה הפופולריים פעמיים – לראשונה ב-2004 עם "המסור" ואז שוב עם "לזמן את הרוע" ב-2013. בין לבין הוא גם רכש כמה יאכטות בזכות תרומותיו המוצלחות למותגים אחרים, בהם "מהיר ועצבני 7" ו"אקוומן".
אחרי שהעביר עשור בבניית ושכלול עולמות קולנועיים, השנה וואן ביים סרט אימה שאיננו המשך לראשונה מאז "לזמן את הרוע" (שהיה קצת גנבה עצמית מ"הרוע שבפנים" ב-2010). "מורעל" מבוסס על תסריט שכתבה אקלה קופר ("לוק קייג'", "גרים") על פי רעיון שלה, של וואן, ושל אינגריד ביסו, שהיא בכלל שחקנית רומנייה שהופיעה ב"טוני ארדמן" ו"הנזירה". דברים שקורים בהוליווד.
כבר בשלב הזה אפשר לסמן בעיגול שני דברים נדירים ומעוררי סימפטיה שהסרט הזה מביא: הוא מנסה סיפור חדש ומקורי, וכתבו אותו תסריטאיות. עוד דבר נחמד לדעת הוא שצלם הסרט, מייקל בורג'ס, הוא דור שני לצלמים אחרי אביו, דון, שעבד עם וואן על "אקוומן" ו"לזמן את הרוע 2", אבל הקריירה שלו הולכת רחוק אחורה אל רוברט זמקיס ("פורסט גאמפ", "קונטקט", "להתחיל מחדש" ועוד).

"מורעל" (ובאמת שאין שום קשר בין הסרט לשמו האקראי בעברית) מתחיל ב-1993, בתקרית מאוד לא נעימה במוסד רפואי גותי לגמרי. אז הוא קופץ לזמנינו אנו, אל יום מאוד לא נעים בחייה של אחות רפואית בשם מדיסון (אנאבל ווליס), כזה שיכול להדליק כמה טריגרים אצל הצופים. מדיסון חיה בבית עצום שאין לי מושג איך השיגה, יחד עם בעלה שלא עושה רושם חיובי מאוד על ההתחלה. היא גם בהיריון מתקדם אחרי כמה ניסיונות לא מוצלחים. באותו היום מדיסון מרגישה רע במיוחד, וזה רק מטריף את בעלה עוד יותר שמפעיל כלפיה אלימות ברגע קצר שגרם לי לקפוץ מרוב חלחלה. בלילה, כאשר מדיסון מנסה לישון את הכאב במיטתה, בעלה מתעורר בסלון וחש שכנראה שיש מישהו בבית. מפה אני לא מספר יותר כלום, אבל יהיה הרבה דם.

משהו שאי אפשר לקחת מוואן זה את היכולת שלו להרים פריימים. לא הצלחתי לגלות בוודאות מה היה התקציב של הסרט (הדיווחים באינטרנט נעים בין 25 מיליון לכפול מזה), אבל "מורעל" נראה מדהים בכל שנייה ממנו. אולי אפילו מדהים מדי. משהו באקסטרה עיצוב של הסרט גורם לו לעיתים להיראות מלאכותי קצת, כמו איזה בית בובות מושקע במיוחד. ועדיין, קשה שלא להעריך את ההשקעה בתמונה, האפקטים המרשימים, התאורה האקספרסיוניסטית ועיצוב החללים עמוס הפרטים.
מה שעוד אי אפשר לקחת מוואן, ואולי הגיע הזמן שמישהו יגיד לו משהו, זה את היכולת שלו לזעזע את חוש השמיעה של הצופים. כאילו הוא לא מסתפק בלהבהיל את מי שבאולם או בסלון, אלא גם את אלה שנמצאים בכל החללים הסמוכים. אלא אם כן הוא מנסה להעיר מתים מקברם, אני לא מצליח להבין את האגרסיה האודיופונית של הקולנוע שלו. כל רגע של אימה והבהלה מלווה בסאונד קיצוני, כאילו חרדה חייבת לבוא רק מהאוזניים. אני באופן אישי די נרתע מזה, וגם לא מאוד מעריך את זה ברמה הקולנועית. זה מרגיש כמו קביים.

ככזה, אני חייב להגיד שרוב המתח בצפייה שלי ב"מורעל" הייתה במאבק בין השמיעה והראייה. אחד נהנה, אחד סבל, ובאמצע לא היה הרבה. התסריט משונה, המשחק על הפנים (במיוחד של וואליס), וההרגשה שהיינו בסרט הזה בעבר לא עזבה אותי. מ"בית מטבחיים" ועד "Midnight Meat Train" (להבדיל), הייתי כבר מוכן להכריז על סרטו החדש של וואן שהוא הרבה קישוטים צבעוניים על עוגה שעשויה מקלקר. מה גם שאורכו של הסרט כמעט שעה וחמישים, וזה מעט מאוד פעמים מצדיק את עצמו.
ואז הגיעה הדקה ה-86.

כמובן שלא אספר, או אפילו ארמוז, מה קורה בה. אבל בשוט אחד, וואן, כאילו חטף פלאשבק לתקופה בה ביים את דומיניק טורטו, לפתע סחט את דוושת הדלק והעביר להילוך שישי. תוך שנייה. בום. ולפתע, אחרי שעה וחצי של דשדוש, "מורעל" תפס כיוון משוגע, מכניס אותנו לעשרים דקות פסיכיות. ואם על כל שאר הדקות יכולתי להגיד שהרדימו אותי, על המערכה האחרונה אספר שאני לא זוכר הרבה דברים מסעירים כאלו. ארג'נטו על ספידים.
מצד אחד זה מתסכל, כי בוודאי יכלו להגיע לנקודה הזו קצת לפני עם עריכה נכונה, או לפחות לאזן בין הקרטוע של שני השליש הראשונים לשבירת מהירות האור של הסוף. מצד שני, המהפך היה כל כך טוב, שאני אפילו אומר שהיה שווה את כל השאר. בדיוק ההפך מסרט אימה אחר שמסתובב על המסכים כעת, "בית הסיוטים" שמאבד מומנטום לקראת הסוף.
הרגע המדובר איננו טוויסט מהסוג שמשנה את כל מה שחשבנו שהבנו על העלילה, אלא יותר חשיפה של משהו שגם אם חשדנו שיגיע, הביצוע שלו כל כך מדהים שזה לא יאומן.

בחלקיו האחרונים והמעולים של "מורעל" זה נראה כאילו וואן אולי אפילו הצליח ליצור נבל איקוני חדש לקולנוע האימה, כזה שיכול להיות מצויר על חולצות לצד פרדי קרוגר, צ'אקי, ג'יגסו ולת'רפייס. העיצוב, הקונספט, התנועתיות, וחוסר ההיגיון הכל כך קיצוני, הם החומרים של קאלט. אני יודע שזה משהו שאולי יוצא אותי מטופש בעתיד, אבל נשבע שזאת הייתה התחושה. אז גם אם זה יתברר כהבחנה מגוחכת בעתיד, זה אומר משהו על חווית הצפייה באותו הרגע.

"מורעל" הוא סרט מאוד בינוני ותבניתי עד שהוא לא. וכשהוא לא, זו רכבת הרים מסעירה להפליא. זה לא אומר שכל שנייה מהמערכה האחרונה מוצלחת, יש כמה בחירות די מבאסות, אבל האדרנלין עדיין רץ בכל מקרה. כך שבשלב זה, ועם הדיווחים על הכישלון הכלכלי של הסרט (שיצא ל-VOD במקביל לאולמות), באמת מעניין לדעת האם תהיה לו תהודה או המשכיות. אני אשמח לחזור לעולם הזה של וואן ותסריטאותיו, אבל רק אם נקבל משהו יותר מהודק, ואולי גם אם על הדרך ילוהקו שחקנים עם קצת יותר הבעות.