"בית הסיוטים", סקירה

הבית בו גרה מזה כמה שנים מורה צעירה בשם בת' (אותה מגלמת רבקה הול) – שעל שמו נקרא בעברית "בית הסיוטים", למרות שהשם הלועזי "The Night House" קצת יותר מעודן ופחות מסגיר – הוא הבית הכי יפה שראיתי. פנטזיה מוחלטת. מסוג הבתים האלו שאתה מרגיש כאילו אם יהיו בבעלותך לא יהיו לך צרות יותר בחיים. הוא נמצא בשולי יער עבות, כמה דקות נסיעה מהעיר, מרוחק אבל לא מבודד, הוא גדול אבל לא מאיים, מתוחכם אבל גם ביתי, ויש לו חלונות ענק המשקיפים לאגם מרהיב בו אפשר לרחוץ או לשוט אם פשוט יוצאים לחצר האחורית ויורדים במדרגות עץ למזח. יותר מזה, הבית הזה הוא תוצר של אהבת אמת, מכיוון שמי שתכנן ובנה אותו כמעט במו ידיו הוא בעלה של בת', אוון, במיוחד בשבילה. ואכן, בית החלומות הזה העניק להם תקופה מאושרת ביותר, עד שלילה אחד ירד אוון אל האגם, נכנס לסירה שלהם, התרחק מקו החוף, וירה לעצמו בראש.
כך אנחנו פוגשים את בת' לראשונה, שבה מהלווייתו של בעלה, מוצאת את עצמה לראשונה לבדה בבית. אבל עוד לפני שהספקתי להחליט בעצמי האם הטרגדיה הזו שווה לגור בבית כזה (אני עדיין תוהה לגבי זה), בת' מוכת האבל מתעוררת באמצע הלילה לתחושה שיש מישהו שרוצה להיכנס פנימה. בחיפושיה היא לא מגלה כלום, אבל דברים ממש מוזרים קורים, והיא בעצמה מוצאת את עצמה בבוקר בחדרים אליהם לא זכרה שנכנסה.
מכאן לא כדאי לפרט על המשך העלילה, לא כי היא המפתיעה או המקורית ביותר אי פעם, אלא שפשוט נראה שהסרט בעצמו רוצה לקחת את הזמן לפני שהוא מסגיר לנו לאיזה תת ז'אנר של האימה הוא משתייך. ואם הוא לא רוצה לחשוף את הקלפים על ההתחלה, אני בטח שלא אהרוס את זה.

אז אמנם את המסגרת העלילתית של אישה בבית מלחיץ המגלה שלדים בארונות ראינו אין ספור פעמים, אבל מספיק להיזכר ברגעים בהם זה פחות עבד (נגיד עם הדאבל פיצ'ר של אמנדה סייפריד משנה שעברה "דברים שראינו ושמענו" ו"היית צריך לעזוב") כדי לדעת שזה לא בהכרח מתכון להצלחה. "בית הסיוטים", לעומתם, הוא אחד מסרטי האימה האפקטיביים שנתקלתי בהם מזה זמן מה. שוב, זה לא שהוא פורץ דרך חדשה, אבל האווירה בו מסקרנת ויש בו מספיק רגעים מקפיצים או מצמררים כדי להצדיק את האולם החשוך והסאונד המפוצץ, כך שאני לפחות שמח מאוד שדיסני החליטו שלא לזרוק אותו ל-VOD. הוא הוקרן לראשונה בפסטיבל סאנדנס 2020, אבל כמו כמעט כל סרט מאז, הפצתו נדחתה ונדחתה עד רגע זה. באופן שכנראה מעיד על אמון מצד חברת ההפצה סרצ'לייט (לשעבר פוקס סרצ'לייט, לפני שנקנתה על ידי דיסני), הסרט לא יצא למדיה הביתית וחיכה להגיע לבתי הקולנוע באופן אקסלוסיבי.

האנשים מאחורי "בית הסיוטים" הם התסריטאים בן קולינס ולוק פיוטרווסקי, שחתומים על סרט שזכה להערכה רבה בסצנת האינדי לפני ארבע שנים, "Super Dark Times" (שאני נטשתי באמצע, אם להתוודות); הבמאי הוא דיויד ברוקנר, שמנויי נטפליקס וקוראי אימת החודש אולי זוכרים את שמו בזכות "הפולחן" המפתיע לטובה מ-2018; ובמפיקים תוכלו למצוא את שם די גדול בדמות דיויד ס. גוייר, אחד מעמודי התווך של מהפכת גיבורי העל בתחילת האלף כאשר שמו הופיע בקרדיטים של "בלייד" ו"באטמן מתחיל".
לצד כל הגברברים האלו, הסרט נתלה כמעט לחלוטין על כתפיה של אישה. את 100 הדקות של הסרט מובילה רבקה הול, ואם אני זוכר נכון השחקנית נוכחת בכל סצנה וסצנה, והיא באה לתת עבודה. ווייבים רציניים של שלי דובאל ב"הניצוץ" הגברת הזו מביאה לסרט. לא הכי מפתיע, כן? הול הראתה בעבר איך לשחק נשים על הקצה, ויש לה יכולת להביא שילוב מאוד לא פשוט של אינטנסיביות שכמעט ועולה על גדותיה בשילוב עם ניסיון להחזיק הכל בפנים. זה כאשר באמת יש לה דמויות לשחק, מיותר לציין, ולא דפי תסריט ריקים כמו ב"גודזילה נגד קונג". זמן טוב להגיד שאם לא ראיתם אותה ב"כריסטין" מ-2016, אני מפציר בכם לעשות את זה.
בת', הדמות של הול, היא כזו שהתחברתי אליה די בקלות, בעיקר בזכות סצנה מוקדמת שלה מול אחת האימהות של תלמידיה. זו סצנה שנועדה אך ורק לתת מידע לצופים, והמלאכותיות שלה בתסריט בולטת בדיעבד, אבל זה עוזר לבת' לעבור כאנושית מאוד, ולא מעט בזכות האנרגיה של הול. בהמשך, התסריט גם יצליח להתחמק מכל מיני מלכודות אינהרנטיות של דמויות בסרטי אימה, אלו שעושות פעולות ממש מטופשות במקום לברוח על נפשן, על ידי הצבת בקבוק ברנדי כמעט קבוע בידיה של בת'. האישה האומללה הזו שיכורה מהתחת משהו כמו שישים אחוז מהסרט, ולכן כל שיקול דעת מוטעה שלה עובר כהגיוני לגמרי בהתחשב בנסיבות. לא הפתרון הכי מתוחכם אי פעם, אבל לגמרי קביל מבחינתי.

כמו בהרבה מאוד סרטי אימה מהסוג הצ'יזבטי, גם ב"בית הסיוטים" נרשמת איזו דעיכה לקראת המערכה השלישית. העשייה עצמה עדיין מרשימה כמובן, ויש כמה טריקים מגניבים מאוד של מיזסנצינה יחד עם אפקטים מרשימים, אבל בחלק בו עוברים מפענוח התעלומה להתמודדות והישרדות, אפשר להרגיש את המכונה מקרטעת. זה מאוד שכיח בסוגה הזו, למרבה הצער, כי הגיע רגע בו אנחנו פחות מפחדים ויש לנו יותר מדי אינפורמציה ביד. ב"בית הסיוטים" זה קצת חריף יותר בגלל שנראה שהסרט שתל כמה דברים מאוד מעניינים ומקוריים במערכתו השנייה, שלא לגמרי באים לידי מימוש בהמשך. עם זאת, השלבים שלפני עובדים מצוין וגם נדמה שיש שאיפה להפחיד אותנו במקום לדחוף לנו מסרים לפרצוף (אני מדבר אליך, "קנדימן 2021"). נראה שהסרט פשוט נהנה מאוד מלהיות אימתון אפקטיבי ומיומן שמגחך בהנאה כשאנחנו מנסים להתמקד במעמקי הפריים, לראות מאיפה תגיע ההקפצה הבאה. לי היו לפחות שני מקרים בהם הופתעתי למדי.
לצד זאת, לא מדובר ברכבת שדים לגמרי בלי אמירה. "בית הסיוטים" הוא על התמודדות עם דיכאון, לא רק כזה של אבל, אלא מהסוג שמשתלט על הנשמה גם כשנדמה שהכל מסביב מושלם. וגם אם הוא לא בדיוק התסריט המתוחכם או המעמיק ביותר שתתקלו בו, האווירה שלו מצמיתה והוא מתפתח בקצב מצוין. בשנה שעדיין לא הדהימה אותנו עם קולנוע אימה מוצלח במיוחד, הוא בהחלט אחד הבולטים לטובה.

התמונות באדיבות פורום פילם