״לשחרר את גאי״, סקירה

הקיץ ההוליוודי מתקרב לקיצו והחיפוש אחר סרט אחד ראוי לשמו נמשך. כמו בסוף השבוע שעבר, בחרתי להיכנע לסחף ההמון ולנסות את מזלי עם סרט שהולך לו לא רע בבתי הקולנוע, באופן יחסי. כמובן שהכותרות סביבו מוגזמות, אלו שטוענות כי הוא המושיע של הוליווד או אלה שסתם טוענים כי נהנו מן הצפייה, אבל לקחתי את כל זה בחשבון. שבע אכזבות, אל ״לשחרר את גאי״ (Free Guy) ניגשתי בלי ציפיות בכלל ובידיעה שההכנסות הסבירות שלו נובעות מהפצה קולנועית בלעדית בעולם של סטרימינג. רוב מי שהמליצו על הצפייה, הוסיפו את ההמלצה הקבועה והמאוד לא חביבה עליי ״לכבות את המוח״. כאילו שניתן לראות סרטים מחוסרי הכרה. אולי כך הייתי נהנה יותר, למען האמת. אבל היא הבעיה שבכל מקרה צריך להדליק את המוח חזרה בסוף הצפייה.

הזמן השני הכי חביב עליי, מלבד הצפייה עצמה, הם הרגעים האלה בהם הסרט שוקע והמחשבות מתחילות. אלא שאת הצפייה ב״לשחרר את גאי״ סיימתי מרוסק מעייפות (למרות שבחרתי הקרנה לא מאוחרת) ועם ראש דואב ומצלצל. מצאתי עצמי מוחה את העיניים הטרוטות מדימום פיקסלים וקופץ על רגל אחת בהטיית הראש כדי לנקז החוצה מהאוזניים את הרעש, שנכלא שם כמו מים עקשנים אחרי שחייה. אחת הסיבות לתחושה הזו היא שמדובר בהמון סרטים בכרטיס אחד. אנסה לתאר את כולם, בלי לספיילר, אבל חשוב לציין שהם מלופפים אלה באלה ולכן אף אחד מהם לא מגיע לכדי מיצוי מספק, רק מזכיר סרטים טובים יותר (דוגמאות בסוגריים אבל לא רק שם).

ריאן ריינולדס מגלם את גאי מהכותרת, בחור שכל יום שלו נראה כמו הקודם – קפה של בוקר, שיחה עם חברו באדי (ליל ריי האורי), עבודה בבנק, היותו קורבן של שוד בנק אלים וחוזר חלילה. גאי לא סתם תקוע בלולאת זמן (כמו ב״לקום אתמול בבוקר״, ״פאלם ספרינגס״, ״לתפוס את הבוס״) אלא מצוי בתוך סימולציה – הוא דמות במשחק מחשב, ולא יודע את זה. היחידים שיודעים זאת ומסתובבים בעולמו כאילו היה שלהם, הם שחקנים באותו משחק, הקרוי ״Free City״ (מעין שילוב בין GTA ופורטנייט, כלומר עולם וירטואלי ופתוח המתגמל שחקנים על ביצוע פשעים אלימים). ההבחנה בין שחקנים לבין דב״ש (דמויות בלי שחקן, או NPC בלעז) היא שהראשונים מרכיבים משקפיים. אבל מה יקרה אם מישהו כמו גאי יעשה זאת? הוא יגלה חלק מהאמת על העולם שלו, ומכאן אין דרך חזרה (כפי שהדגימו לפני כן סרטים כמו ״המופע של טרומן״, או ״המטריקס״).

הסיבה של גאי לנסות ולהשיג משקפיים היא פגישה עם נערת חלומותיו, שבמשחק קרויה מולוטוב גירל. במציאות שלנו היא מילי (ג'ודי קומר), אשפית מחשבים עם אובססיה למשחק הפופולרי. ההבדל בינה ובין גיימרים בשאר העולם הוא שהיא מאמינה כי החברה שיצרה את ״פרי סיטי״, תאגיד בשם סונאמי (רפרנס לא מאוד מחוכם לענקית המשחקים בליזארד), גנבה משחק אינדי שלה. מילי גם בטוחה שהקוד המקורי הוחבא איפשהו ברחבי פרי סיטי על ידי המנהל (טאיקה וואיטיטי) ולכן משוטטת בה השכם והערב. מי שיצר איתה את המשחק הקטן והעצמאי, קיז (ג'ו קירי), עשה עסקה עם השטן ונסחף עם הסונאמי, שם הוא עדיין עובד. מערכת היחסים המסועפת של הדמויות הללו בעולם האמיתי, יחרצו את גורלם של גאי ושל חבריו הווירטואליים והקלולסיים.

ההתנגשות הזו בין העולמות ובין האישיות הכה שונה של דמויות המפתח, אמור ליצור סיפור שיהיה לכל הפחות מעניין ומלא קונפליקטים בהירים. אולם, כמעט כל מה שמתבלגן על המסך בשעה הראשונה של הסרט אינו קריטי בשום צורה להמשך, בקושי קוהרנטי בזמן אמת, ובעיקר משעמם עד פיהוק. אם זה לא מספיק שהסרט נראה כמו גרסה חיוורת ליצירות אחרות, הוא גם מעמיס עוד ועוד רפרנסים לתרבות הפופ, כולל מותגים אהובים של מגה תאגיד דיסני לו שייך הסרט בעקיפין, אך בלי שתהיה להם שום משמעות מעבר למניפולציה רגשית ריקה על הקהל. כלומר, זה יותר ״שחקן מספר אחת״ מאשר ״ראלף שובר את האינטרנט״. על הקהל האמריקאי שישב סביבי זה פעל ברמה של מחיאות כפיים ואובדן עשתונות, אז עם כיף של אחרים אני לא מתווכח. דעתי על אזכורים שאינם התכתבויות כבר נאמרה כאן פעמים רבות. הסרט גם רווי נסיונות להצחיק, בין אם בחביבות או בגסות, בסלפסטיק טיפשי או בדיחות מילוליות יענו-מחוכמות. אני זוכר רק צחוק אחד שנפלט ממני לאורך כמעט שעתיים.

על פניו, הבמאי הקוויבקי שון לוי מתאים היטב לפרויקט בזכות ניסיון בקומדיות אקשן (״דייט לילי״) וסרטי עולמות קסומים שקמים לחיים (טרילוגיית ״לילה מוטרף במוזיאון״). בפועל, אם צפיתם או צפיתן בעבר בסרט שלו, תדעו שזו התאמה קוסמטית בלבד. שותפיו לפשע הם צמד התסריטאים מאט ליברמן וזאק פן, שברזומה שלהם תמצאו בעיקר סרטי ילדים ונוער (״להציל את חג המולד״ ו״סקובי דו״ החדש, לצד קצת אקס-מן ומארוול, וכמובן ״שחקן מספר אחת״ המתועב). הניסיון לפארודיה עצמית על קומדיות פעולה לא עולה יפה כיוון שכל האקשן פיקסלי וחסר ייחוד, וגם מתרחש כל כולו קורה בסביבה וירטואלית. זה אומר שאין סכנה או השלכות, אז למה שיהיה לי אכפת? הוסיפו את הנטייה ההוליוודית במאה הנוכחית לצלם אנשים בוהים במסך מחשב ולחשוב שזו סצנת אקשן. אבל אפילו זה עדיף על השימוש הנדוש הנוסף של הסרט בטריק הזה.

בדיחה שהסרט משתמש בה לעייפה היא קאט מפתיע לאדם האמיתי שמאחורי הדמות הממוחשבת, שכמובן לא דומה לאווטאר שלו או שלה. זה היה מיושן עוד בפרק של סאות׳ פארק ״ Make Love, Not Warcraft״ ששודר לפני יותר מ-15 שנה! (אבל שם זה לפחות מבוצע היטב). זאת בזמן שבשנתיים האחרונות היו גם פרק של ״מראה שחורה״ המוקדש כולו לנושא, וגם סדרה שלמה בשם ״Mythic Quest״ על אחורי הקלעים של עולם פיתוח משחקי המחשב. אפשר לראות ב״גאי״ הודאה באופן בו תאגידים רואים את המשתמשים במוצר שלהם – מתבגרים חולי אלימות ומין שצריכים לפרוק אגרסיות באופן וירטואלי ובעור אחר. לעומתם, מילי בוחרת לשחק בדמות שנראית ממש כמוה במציאות. אבל אף אחד מתאגיד סונאמי לא מזהה אותה, האישה שהם מצויים איתה בסכסוך משפטי. למה לה לבחור במראה הווירטואלי הזה בעצם? האם זו אצבע משולשת המיועדת למטרה זו או חוסר דמיון מצד דמות המאופיינת בדמיון הפורה שלה?

אם כצרכן קולנוע חשתי שנופחים לי ישר בפרצוף במשך כשעתיים, קהילת הגיימרים צריכה להיעלב אפילו יותר. מבחינת הייצוג שלה, הדעות שלה, ומה שמעניין אותה, כפי שמתואר בסרט. אולם, גיימרים ויוטיוברים אמיתיים (או טוויצ׳רים, אם זו מילה) מגלמים בסרט את עצמם ומשמשים בכך עלה תאנה נצלני. אז ארד מהעץ הזה, כי יש לי עוד הרבה שאלות על איך בדיוק היוצרים של הסרט חושבים שעובדים משחקי מחשב, מקצוע התכנות או חוות שרתים. אבל לא, זה יהיה קטנוני מצידי לנטפק סרט שמצהיר על טיפשותו ונועד לבדר. שניכנס למוטיבציה של הגיבור להשתנות בשביל בחורה ולתיאוריית ״מאניק פיקסי דרים גירל״? גם זה נושא שכבר נטחן עד דק. לכן אבחר בתור תלונה אחרונה במשהו יותר ספציפי לסרט הזה. בסוג של מימד שאני תפסתי כציניות במירעה, בסרט שבו המילה ״אירוניה״ לא נזרקה לאוויר בתהליך הפיתוח וההפצה.

״לשחרר את גאי״ הוא הפקה של אולפני פוקס לפני ימי דיסני. אפשר לקרוא בין השורות אמירה מעניינת, ספק קריאה לעזרה של התסריטאים – עלילה המספרת על יוצרים עצמאיים שכתבו משהו אמנותי, לא אלים ומבוסס על פיתוח דמויות, אשר נקנו בידי תאגיד שעל חורבות היצירה שלהם יצר משהו בומבסטי וריקני. אבל זה קצת ציני בעיניי שאולפן גדול כמו פוקס מפיק סרט על תאגיד מרושע שבולע יצירה עצמאית. תחושה שמוכפלת באינסוף מהרגע שדיסני בלעו את פוקס. כל כך הרבה משפטים ורגעים של דמות הדיקטטור האקסצנטרי שמנהל את התאגיד (בגילומו המאכזב של וואיטיטי האהוב) הם צביעות לשמה. ברמה שלא איפשרה לי להתרכז בצפייה. למזלי זה קורה בעיקר בחצי השני או אפילו המערכה האחרונה, אך לצערי זה התחיל בדיוק כשחשבתי שמצאתי דרך לחבב את הסרט.

בנימה חיובית ובהלימה מטא-קולנועית מפתיעה, אסייג ואומר שבתוך ״לשחרר את גאי״ מתחבא סרט חביב ומפעיל רגשית. במרכזו מערכת יחסים בין אותה ממציאת משחקים שחוקה אך רגשנית, לבין גבר שהוא טוב-לב מהלך, ארכיטיפ שעדיין עובד – מהקולנוע של פרנק קאפרה ועד ״טד לאסו״ בימינו. ריינולדס, שחקן שאני מעודד כבר 20 שנה למרות שלאחרונה הוא בעיקר ״דדפול״ הבלתי נסבל, מתאים לתפקיד ומבצע אותו היטב. גם מעריצי ג׳ודי ״וילאנל״ קומר ודאי יהנו ממנה מאוד. הבעיה היא שהפוטנציאל הזה קבור מתחת להררי פיקסלים נטולי ריגוש וערימות בולשיט הוליוודי סינתטי, בתוספת המימד הציני שתיארתי לעיל, שהחריב לי סופית את הערב. אבל כמו הגיבורים העקשנים שמפנטזים על איזו אוטופיה חבויה, אני בטוח שהסרט הטוב יותר שם ושזכיתי רק להצצה בו, איפשהו במערכה השנייה. נדמה לי שזה הסרט בו צפה הקהל שהצליח להנות מהתחלה עד הסוף. לעומתם ולהרגשתי, קו העלילה של חיפוש אחר קוד לעולם קסום בתוך משחק גנרי ומטופש תואמת מדי את חווית הצפייה שלי.