"רחוב הפחד – פרק 3: 1666", סקירה

ובחלק האחרון של טרילוגיית סרטי "רחוב הפחד", התגלה בעצם שנטפליקס העלו מותג סרטי אימה שפונה לקהל צעיר יחסית, העוסקת ברדיפה להט"בית. אז אולי זה כבר לא משהו להתרגש ממנו, אבל אני בטח עדיין לא מקבל דברים כאלה כמובן מאליו. כבר מהשלב הזה אני הכי מרוצה על כל הסיפור.
אמנם עוד בסרט הראשון, שהתרחש ב-1994, נקבעה גיבורה להט"בית שהובילה את העלילה, אבל עם סגירת הקצוות בסרט/פרק השלישי, "רחוב הפחד – חלק 3: 1666", מסתבר שזו הייתה הליבה של כל הפרויקט, שנאת חינם, רדיפה, ואיך לא, אימת הגברים הלבנים (זה, האמת, כבר מתחיל להיות מעייף בשלב הזה, אבל מצד שני מובן ולגיטימי). או כמו שאומרת אחת הדמויות לקראת האמצע: "אני לא מפחדת מהשטן. אני מפחדת מהשכן שיאשים אותי במשהו שלא ביצעתי. אני מפחדת מאמא שתתן לבת שלה להתלות".
והאמת? זו רק תחילתן של החדשות הטובות ביחס לסרט הזה.

לפני שנתחיל, כמה דברים: האחד, הסרט הזה, בעיני, לא עומד בפני עצמו אלא מצריך צפייה בשני הפרקים הקודמים, "1994" ו-"1978". לא בגלל שהעלילה מתוחכמת מדי, אלא כי האפקט הרגשי מגיע בזכות הדרך שסללו האחרים. כן, יש אפקט רגשי ב"רחוב הפחד". גם אני לא ראיתי את זה בא.
זה אומר שאני לגמרי ממליץ לראות את האחרים לפני שניגשים ל"1666", גם אם סרטי סלאשרים הם לא הסוגה החביבה עליכם.
דבר שני, אם טרם יצא לכם להיתקל בזה, פתחו בחלון חדש את הטקסט שלי על הקידוד הלהטב"קי ב"לוקה" של פיקסאר. יש שם כמה פסקאות על הקשר בין סרטי אימה והחוויה של התבגרות בצל נטייה מינית שונה, שיושבות בדיוק על הסרט הזה. הייתי מרחיב על זה את הדיבור פה, אילולא זה כבר נכתב ופורסם בהזדמנות קודמת. קבלו את זה כקריאה משלימה.

"רחוב הפחד – חלק 3: 1666" (Fear Street Part 3: 1666) סוגר את הפרויקט יוצא הדופן הזה, שהיה אמור להיות שלושה סרטים שייצאו לבתי הקולנוע בזה אחר זה, אבל קורונה. נטפליקס לקחה את סרטי האימה האלו, המבוססים על ספריו של ר.ל סטיין, ובשונה המקטע הקבוע שלהם, לא שחררו הכל יחד לטובת בינג', אלא שמרו על הקו המקורי של סרט בשבוע. זה הפך "רחוב הפחד" למין שילוב מאוד מוזר של מיני-סדרה, מותג קולנועי ואנתולוגיה. דיברנו על זה בסקירות על שני החלקים הקודמים, אני רק כזה מיישר קו.
הנוכחי לוקח אותנו אל השנה שבשם הסרט, שם נגלה באמת מהו סיפורה של המכשפה שרה פיר, שכביכול רודפת את תושבי העיירה האומללה שיידיסייד, אבל מכיוון שמדובר במין פלאשבק הזייתי של גיבורת הסרט הראשון דינה (קיאנה מאדיירה), כל הדמויות מגולמות על ידי השחקנים שהופיעו בקודמים, מה שכמובן מייצר המון לינקים והקבלות בין העבר והמתרחש בתקופה שלנו.
זה רק חלק מההברקות החביבות של הסרט השלישי, שהוא חד משמעית הטוב מכולם. פינאלה נהדר לסדרת הסרטים, שכללו עד כה שניים שבהחלט נהניתי מהם, אבל סבלו כל אחד מהם מבעיות כאלו או אחרות. זה לא ש"1666" מושלם, אבל הוא גם המרשים ביותר מבחינה טכנית, בעיני, וגם תופר הכל יחד באופן מספק להפליא. אבל, שוב, אדגיש את זה, אני לא בטוח אם זה יעבור ככה למי שלא ראה "1994" ו"1978".

אחרי המחוות לסרטי הסלאשרים של הניינטיז והסבנטיז, הבמאית לי ג'ניאק והתסריטאים שאיתה, פיל גרזיאדיי (שותפה הקבוע של ג'ניאק) וקייט טרפרי ("דברים מוזרים"), בחרו בקו פחות מרפרר ומודע לעצמו עם עלילת הסרט, כאילו אחרי שנתנו לנו את מנת הדם והצחוקים הראויה הם יכולים להושיב אותנו עכשיו לשיחה רצינית. "רחוב הפחד – חלק 3: 1666" לוקח את הזמן שלו עד שהוא נכנס ממש לטריטוריות האימה, כמעט שעה אפילו, ובדרך לשם עסוק בלפורר לנו את כל מה שחשבנו שידענו עד כה לגבי שרה פיר. אבל כשזה סוף סוף קורה, הוא לוחץ על הגז. גם פה "רחוב הפחד" לא לוקח שבויים שזה מגיע לילדים בסכנה, יש בו כמה רגעים מכווצים ממש, ואם יש לכם פוביות מכל מה שקשור לפגיעות הבלתי נסבלת של גלגלי עיניים, אולי כדאי שתמצאו סרט אחר.

אמנם הסטינג והעולם התקופתי קצת מרגישים מלאכותי כשנזכרים בסרטים אחרים שעסקו בתימות האלו ובתקופה הזו – במיוחד "המכשפה" שמרגיש כמו סרט של ברגמן לעומת "1666" – וקשה לומר שכל הטוויסטים מבריקים, אבל באמת מדובר בשדרוג מסויים מהשניים האחרים, שהלכו מאוד חזק על עניין המחוות והמודעות העצמית, והרוויחו מזה בערך כמו שהפסידו. הפעם למשל היה צריך לחשוב על מוזיקה מקורית, במקום להכניס שיר פופ כל שלוש דקות כדי לנגן על הנוסטלגיה עד לרמה של מיאוס. גם המשחק השתפר פלאים, וכמעט כל הצוות הרחב מספק הופעות מצוינות.
השימוש הזה בהליכה לאחור, שבטקסט על "1978" תהיתי עד כמה הוא מחזיק, מתגלה כהברקה, לא רק בגלל הגימיק, אלא כי ג'ניאק והצוות יצקו פנימה המון דברים מעניינים, או לפחות כאלו שמעידים על כך שהבחירה הזו לא הייתה שרירותית. נגד מרכז העיירה, שהתחיל ככנסייה, הפך למחנה קיץ, וסיים כקניון, כאשר ממש מתחת כל אחד מהם נולד והתחזק הרוע. קנאות דתית, בריונות וקפיטליזם צרכני, כולם באים מאותו מקום.

כמובן שלא הכל הולך חלק. המערכה האחרונה חוזרת להיות שטותית למדי, יש כמה חורים די גדולים בעלילה, הבחירה לתת לשחקנים לדבר במין מבטא אירי לא הייתה מושכלת במיוחד, והמתרחש בשוט שאחרי הקרדיטים לא סביר בשום אופן. ועדיין, ההצלחה של לי ג'ניאק בהתמודדות עם שלושת הסרטים האלה, לתת לכל אחד מאפיין משלו אבל לקשור אותם היטב זה לזה, היא מרשימה מאוד, והכל חוץ ממובנת מאליה. אני ממש מקווה שמדובר בלהיט הזמנות שיביא לה עוד פרויקטים נוספים. הרוויחה את זה בגדול.

טרילוגיית "רחוב הפחד" הייתה ניסיון מאוד מעניין, שלא היה נסיעה חלקה כל הזמן, אבל הצטבר לכדי כמה שעות מהנות להפליא. גם אם לא כל הסרטים בדרך להפוך לקאלט, גם אם לא מדובר בשינוי מהותי של צריכת תוכן, אני חושב שהם יישארו בשיח זמן מה, ומקווה שימשיכו לגלות אותם. צריך קצת לעשות מאמץ להתגבר על המלאכותיות הצבעונית בהתחלה, בכל זאת לא מדובר באיזה ניסיון לארט-האוס, אבל, על אף שהשתמשתי במילה הזו כבר בטקסט הזה, זו אחת החוויות הכי מספקות שהיו לי על המסך בשנה האחרונה. החלק השלישי הבהיר שזה היה שווה הכל.