• האביר הירוק
  • סרטים חדשים: ״האביר הירוק״ של דייויד לאורי
  • אימת החודש - יולי 2021: כריס רוק, נטפליקס ואנשי זאב
  • ״אחד בלב״, סקירה לסרטה של טליה לביא
  • ״זמן״ של שיאמאלן, סקירה
  • מתכוננים אל פסטיבל הקולנוע ירושלים 2021
  • פוקוס אלן דלון בסינמטקים ברחבי הארץ
  • רחוב הפחד - חלק 3: 1666
  • מילקשייק אבק שריפה
  • פסטיבל קאן 2021: דיווח אחרון, ממסגרות המשנה
  • פסטיבל קאן 2021: שלושה סרטי תחרות מעולים
  • אגדת חורבן
  • רחוב הפחד - חלק 2: 1978
  • פסטיבל קאן 2021: דיווח ראשון של אורון
  • האלמנה השחורה
  • רוכבי הצדק
  • רחוב הפחד - פרק 1: 1994

פסטיבל קאן 2021: ״הברך״, ״מחברות שחורות״

12 ביולי 2021 מאת אורון שמיר

פסטיבל הקולנוע ה-74 של קאן חצה את נקודת האמצע שלו, אבל כבר ברור שייזכר כהיסטורי. לאו דווקא בגלל הסרטים, למעשה אני מקווה ומאמין שטרם הוקרן הזוכה השנתי בדקל הזהב אחרת מצבנו חמור. מה שהופך את הפסטיבל לזכיר כבר עכשיו הוא הלוגיסטיקה הלוליינית הנדרשת מבאי האירוע, בעיקר עיתונאים. החוקים לחבישת מסכה ברורים (במבנים סגורים כן, בחוץ לא) אבל כל השאר שרירותי. הצורך בחיסון או בדיקת קורונה שלילית נדרש לכניסה אל מתחם הפסטיבל, אבל לא לצפייה בסרטים עצמם. טרם מצאתי דרך להיכנס לאולמות המשניים שלא דרך המבנה עצמו, אבל עוד לא ניסיתי טלפורט. אשמח להדרכה בנושא, אם יש טיפים למישהו או מישהי.

למרות הכל הצלחתי לאגור כבר לא מעט סרטים, עם מעט מדי זמן לכתוב עליהם כמו שצריך. לכן הדיווח הראשון מגיע כה באיחור ויכלול למעשה רק את שני הסרטים הראשונים שראיתי, להוציא סרט הפתיחה – ״הברך״ ו״מחברות שחורות״. שניהם תוצרת ישראל וצפיתי בהם בזה אחר זה, ליום ישראלי מצויין, ואין ספק שלשמוע קצת עברית יום אחרי הנחיתה בריביירה ובעודי סובל מיעפת – היה בונוס. אבל נדמה לי שהייתי נהנה מהם בכל מצב. על שני הסרטים הנוספים שראיתי, ״ויהי בוקר״ של ערן קולירין ו״איפה אנה פרנק״ של ארי פולמן, אכתוב במועד מאוחר יותר.

שווה להזכיר שהם לא היחידים כאן, אפילו אם לא מחשיבים את הקשר הישראלי של ״שלוש קומות״ (Tre Piani) של נני מורטי. שלושה סרטים קצרים מישראל מוצגים כאן, או יוצגו בקרוב, במסגרות שונות: ״הביקור״ של מיה קפלן, ״מה שלא נשבר״ של אלינור נחמיה ו״הכוכב״ של נדב לפיד, שעל סרטו הארוך אכתוב מיד. בנוסף שווה להזכיר פרויקטים ישראליים ב-VR הלא הם ״סינדרום פיינגולד״ ו״הסוד של רטרופוליס״, וגם שיש לנו יו״ר בחבר השופטים של פיפרסקי במסגרת ״מבט מסויים״ – מבקר הקולנוע רון פוגל. אני בטוח שהוא נהנה מהתחרות המשנית משום שדגמתי כמה סרטים משם. אבל על כך בהמשך, בתקווה שאספיק הכל. כדי להוסיף טאץ׳ אישי לפוסט, התמונה בראש הפוסט היא מהאייפון שלי.

הברך

ממש היום התבשרנו שתאריך הבכורה הישראלית של הסרט נדחה למועד לא ידוע. לכן אני מרגיש בר מזל במיוחד שהספקתי לצפות בו כאן אבל מצד שני אשמור את האפשרות לדעה מורחבת בהמשך, אבל אפשר גם שאשאיר זאת לשותפיי לבלוג. הציפיות שלי היו די בשמיים בהתחשב בעבודות הקודמות של היוצר, שכן נראה ש״מילים נרדפות״ פתח פרק חדש ביצירה שלו, אחרי טרילוגיית המקצועות (״השוטר״, ״הגננת״, ״מיומנו של צלם חתונות״). ״הברך״ מוסיף לשכלל את השפה הקולנועית של לפיד החוצב נישה משלו, כשם שהוא מתקשר לסרטיו הקודמים במספר דרכים. הוא כל מה שתרצו ותצפו (או תחששו) מסרט של הבמאי העדיין-צעיר ותמיד חוקר, והוא כנראה היצירה הכי דוקרת שלו מבחינה פוליטית. או לפחות הכי ישירה בביקורת שלה על גוונים ונדבכים של הישראליוּת. בהתחשב בעלילה, זה גם חתיכת ביס ביד המאכילה, שלא לומר ניסיון לכרות אותה במצ׳טה מושחזת למשעי.

אני לא יודע אם יש דרך נכונה או לא נכונה להתחיל סרט, אבל הפתיחה של ״הברך״ היא אחת הנכונות שאני זוכר מהזמן האחרון. הסרט עושה כל מה ש״אסור״: לא מייצר תחושה של זמן ומקום או מבסס גיבור וקונפליקט. זה כן קורה אבל רק בהמשך, בעוד הפרולוג החיצוני לסיפור נועד קודם כל לבשר לצופה לאיזו מן מסיבה הגיע, להרגיל לשפה הקולנועית עתירת המבע והטלטלות (מילולית ופיגורטיבית) של לפיד והצילום של שי גולדמן, כמו גם לברוא את העולם המסויים מאוד בו מתרחשת העלילה. עולם בו שרים בישראל מצייצים על כדור בפיקת הברך של פעילת חופש פלסטינית, ובו יוצרים ישראלים עורכים אודישנים לסרט עתידי על הסיפור.

משם נתוודע לסיפורו של י׳ (אבשלום פולק, בהופעה מצמיתה), במאי קולנוע המגיע להציג סרט בערבה. הראש שלו במקום אחר, עם אמא שלו החולה בסרטן. היא אינה נראית בסרט אבל מקבלת ממנו גלויות מוסרטות מן המסע. בערבה מחכה לו יהלום (נור פיבק, שחייבת להפוך לכוכבת ענקית), נציגת משרד התרבות. התפקיד שלה קצת יותר ספציפי מזה אבל אתן לכן ולכם לגלות לבד עם הצפייה. יהלום היא בת המקום השמחה להשוויץ בסביבה המדברית וביישוב הקטן ששמו ספיר, ספק מעריצה של הבמאי וספק מנסה להתקרב אליו, ובעיקר חייבת שהוא יחתום על טופס. משהו שבין הצהרת נאמנות לצנזורה כפויה על נושאי השיחה לאחר הקרנת הסרט. אבל היא עומדת לפגוש באדם שמגדיר עצמו כשטן, מניפולטור השולט בסביבתו כפי שבמאי שולט בסט צילומים. הוא מאיים להשחיתה כשם שהוא מחפש גאולה לנפשו הדואבת וצמא לשחרור מהפריבילגיות של עצמו.

צמא הוא מוטיב מרכזי ביצירה, בעיקר מטפורי, אך גיבור הסרט כל הזמן נוטף מים או מחפש אותם, כמה לנווה מדבר ואינו רווה גם כשהוא משיג את מבוקשו. השמש הקופחת מוצגת כניגוד האולטימטיבי לצמא הזה של הגיבור, המצלמה של גולדמן נמשכת אליה כמעט באלימות. זאת בעוד הצגת מוטיב המים מתחיל עוד בשוט הפתיחה ובגשם הניתך במצלמה, מורח ומשבש את המראות ואולי את המציאות. כך סוער הסרט כל העת, נזרק ונטרק בין הניגודים. עיצוב הסאונד, מאת אביב אלדמע, ממשיך את הקו של הבמאי להעצים מאוד את המציאות ורחשיה עד שהם נחווים כמתקפה – על הדמות הראשית וכתוצאה מכך על הצופה. כתבתי זאת בעבר ורק אזכיר שבעיניי, כאדם רגיש מאוד, אני מזדהה עם כך עד צמרמורת ולהבנתי כך חווה את העולם גם י׳, גיבור הסיפור. הוא אמן שחושיו מוצפים כשם שהוא שחוק מרוב ריגושים, ובשלב מסויים המשקל הסגולי של התרבות (או היעדרה) הישראלית המקיפה אותה מצמיד אותו לרצפה הלכה למעשה.

הסרט מפתה את הצופה (לפחות הישראלי, או אולי רק אותי ואת שכמותי) לפרק את האלגוריות וההשוואות שנוצרות במהלכו, מה שקורה כבר בפרולוג. לתפקיד של עהאד תמימי נבחנת אישה כהת עור ומתולתלת, בעוד את הציוץ של סמוטריץ׳ מקריא אדם בהיר עור ועיניים בקול רובוטי, ובשלב מסויים אפילו בגרמנית. עוד לפני כן, בשלב של שם הסרט, יש כבר אמירה. ״הברך״ היא הברך של עהאד תמימי (באנגלית וצרפתית הוא נקרא כך, ״הברך של עהאד״), זאת שסמוטריץ׳ איחל לה לחטוף כדור. ואם קולנוען ישראלי משתמש לאמנות שלו ביציאה מזעזעת של פוליטיקאי ישראלי, בסרט שמבקר את שכמותו, יש כאן עוד התחלה של דיון על כוחה של האמנות ושל היופי לעסוק במציאות המכוערת ביותר. אולם, הטקסט הזה הוא רק דיווח והתרשמות ראשונית אז לא אחלום אפילו על ירידה לפרטים לכל אורך הסרט.

מה שכן, אני מצוי בתחושה לפיה מי שמירב הביקורת מופנית כלפיו לא יבין אותה, או יבין אותה לא נכון. יש פה כמויות זעם ובוז כלפי המנגנונים בישראל שלפיד משכיל לנתב למקומות אבסורדיים, ממש קומיים, ולכן זהו הסרט שלו בו צחקתי הכי הרבה. ממש בקול רם, כולל מחיאת כף ספונטנית ברגע אחד ואוסף ציטוטים עתידיים כמו בסרטי פולחן. הקהל סביבי פחות התרשם מהבדיחות המאוד ספציפיות להוויה הישראלית וצחק ברגעים אוניברסליים יותר או דווקא ספציפיים אבל לישיבה באולם מלא אוהבי קולנוע (למשל בדיחה על פוטיומקין ואלכסנדר נייבסקי). כתמיד אצל לפיד, בסרט משולבים קטעי ריקוד ונעשה שימוש במוזיקה רועמת. כולל הקליפ הלא רשמי אך הטוב ביותר לשיר של שב״ק ס׳ (אימפריה) שיצא לי לראות, הלוואי שיוציאו אותו בנפרד מהסרט בנוסף. לצד זאת, וכמו תמיד אצל לפיד שנחשב לבמאי קר, יש לפחות קו עלילה או זרם תת-קרקעי של רגש טהור. כאן הוא מוקדש לאמו של הגיבור, השמש של חייו. כשהוא קורא לה ״אוצר שלי״, ממש הוצפתי.

זה הזמן להזכיר אלמנטים אוטוביוגרפיים, ולא רק כיאה לסרט שגיבורו הוא במאי. י׳ מספר שהוסלל להיות אמן, שכן שני הוריו ויוצרים ואמו היא שותפתו לסרטים. כעת הוא מצוי במסלול התנגשות עם משרד התרבות, בזמן שאמו גוססת, ומבקש לוודא שהסאונד בהקרנה שלו חזק דיו. כל אלה מייצרים הקבלה בינו ובין לפיד, שאכן גם מניח בפי הגיבור מונולוגים על מדינת ישראל שקל לדמיין גם את היוצר עצמו נושא. אולם ולהרגשתי, זה מורכב יותר וגדול יותר מאשר סתם רתיעה מישראל. בעיקר כי הסלידה והזעם הקדושים של י׳ מופנים כלפי הבירוקרטיזיציה של האמנות ולהנחתי גם של לפיד. זאת בעוד את בן דמותו מציג לפיד כמניפולטור, טיפוס אנוכי השואב סיפורים מאחרים ו/או מפעיל אותם רגשית לצרכיו. הוא לא מבקש רחמים וילמד להפסיק לרחם על עצמו. ממש כשם שאני בעד לראות ולשוחח על סרטיו של לפיד גם עם מי שסבל בהם, הם חובה לכל ישראלי בין אם כיצירת אמנות או מצידי אפילו כעינוי של התעמתות לא נעימה עם מי שאנחנו.

מחברות שחורות

הקונספט של הפרויקט הזה כבר מרגש – הבמאי שלומי אלקבץ במחווה לאחותו ושותפתה ליצירה, רונית אלקבץ, אותה איבדנו לפני כחמש שנים. לכן לא נרתעתי לרגע מאורך היצירה, שלוש וחצי שעות שחולקו בפסטיבל לשני סרטים, ויוקרנו בישראל בכאן 11 בפורמט זה או אחר. כאשר תיתקלו ביצירה הזו בהמשך, אני ממליץ להתמסר אליה כמו אל חיבוק אוהב. אינני יודע איך הצפייה תיחווה עבור מי שלא מכיר את אלקבץ ועבודתה, אבל כמי שצפה ביצירות המוזכרות בפרויקט או אפילו רק כישראלי אני חושב שמדובר ביצירת פאר מרגשת. כמויות האהבה והחמלה שהציפו את המסך מילאו אותי דמעות, ברמה שכנראה הצריכה עירוי. אני לא זוכר מתי דמעתי רצוף במהלך צפייה של שלוש שעות וחצי, כאשר כל רגע אמוציונלי מקודמו – בין אם קולנועית או פשוט מבחינה אנושית. התחושה בסיום הייתה שחוויתי אלף שברונות לב ברצף.

דיפטיך הסרטים, אם יורשה לי להתייחס כך ליצירה, מורכבת מחומרים תיעודיים שצילם שלומי אלקבץ במשך שנים. הוא מתחיל בתיעוד מהצד של הקרנת ״ולקחת לך אישה״, הראשון בטרילוגיית ויויאן של האלקבצים, ומוסיף לשלב קטעים מסרטיהם. עבורי הקטעים הוצגו בקונטקסט חדש משום שהתבהרו ההדהודים לדמויות מחייהם של האחים אלקבץ, בדגש על הוריהם ועליהם עצמם. זאת בעוד עיקר התהודה כנראה תתעורר מקטעי הווידאו הביתיים, רגעים קטנים ויומיומיים שחושפים פנים של רונית אלקבץ שלא נראו בעבר. לא על המסך, אולי אפילו גם לא בציבור. כי הרי יש חיוכים שאנחנו שומרים רק לקרובים ביותר, ויש רגעי התפרקות שלא נראה לאיש מלבד לאלה שיכילו אותנו. יש גם משהו אינטימי כל-כך בפנייה של האחים זה אל זו כ״מאמי״, בהישענות ובתמיכה, ובוא בעת גם הזמנה של הצופה להצטרף למשפחה ולו רק לכמה שעות. לרגע לא הרגשתי לא בנוח.

לצד זאת, שיא רודף שיא וכולם מרגשים ברמות ובעוצמות שהתקשתי להכיל, מה שהוביל להתייפח תדיר. אחד השיאים הוא יום צילומים קשה במיוחד של ״גט״, בו רונית מתקשה עם העוצמה של הסצנה בה ויויאן מתפרצת על השופטים ונאבקת בטקסט. שלומי מבין את הסיטואציה וחומל על אחותה בעודו נותר במאי שמעודד את השחקנית שלו. הוא כאילו מכין לה אסיסטים והיא צולפת שלשה אחרי שלשה. לכך יש להוסיף את הידיעה העכשווית שבזמן אותם צילומים, אלקבץ כבר נאבקה במחלה אך הסתירה זאת אפילו מאחיה. והנה כך, האלקבצים הצליחו להפוך את אחת מסצנות השיא של הקולנוע הישראלי בכל הזמנים לעוד יותר מרובדת ומרגשת, בזכות השכבה המטא-טקסטואלית הזו.

מבחינה קולנועית, יש משהו צלול וטהור בסרט המציג את עצם הקולנוע כסך של זכרונות. אלקבץ כמו שותל את עצמו בסצנות מהסרטים שלו ושל אחותו, כאילו יכול להרים טלפון בדירתו ובצד השני של הקו והשוט תימצא מי שכבר איננה אך הונצחה על המסך די פעמים כדי לתקשר איתה מעבר לעולמות. הרפלקסיביות הזו נשמעת אולי פשוטה או דווקא אינטלקטואלית, אבל היא בעצם עוד שכבה בעושר הרגשי שמציעה היצירה. הבמאי גם משלב את עצמו דרך קריינות לרגעים שהוא מייצר מהם הקשרים מחודשים, כמו סצנה מדהימה של נסיעה במונית לילית אחרי מפגש עם פותח בקלפים שבישר לו על המוות המתקרב. התיעוד הביתי במבט ראשון מקבל נפח בעזרת המוזיקה המגוונת ורבת עוצמה של דיקלה, והעריכה הפשוט ווירטואוזית של ז׳ואל אלכסיס. יש כאן סגירת מעגל משום שמדובר באותו צוות שעבד עם האלקבצים על ״גט״, בסרט שכולו סגירות מעגלים.

״מחברות שחורות״ הוא יצירה על השראה ונתיביה. הוא מציג את ההורים המתוקים שלהם, ההשראה לדמויות של ויויאן ואליהו. החלוקה לפרקים מייצרת מעין מיני-סדרה, כאשר בסרט הראשון זו ממש משפחה גרעינית: אב, אם, אח, אחות (לא בהכרח בסדר הזה). אבל משפחת אלקבץ מתכנסת לצמדים והדמויות כמו מתקפלות זו אל תוך זו, כשם שהבמאי מזכיר את כשרונו עם הברקות קטנות. למשל, הפרק שנקרא ״האם״, כולל כותרת בצרפתית, מצולם על רקע הים (בצרפתית זה נשמע קצת אותו הדבר). מלאכת הרחבת היריעה ובמקביל צמצום הדמויות נמשכת עד שהכל מתלכד לשלם אחד. או כמו שאלקבץ עצמו אומר, אחד שהוא סך כל האנשים שפגשת, החוויות שחווית וכן הלאה. או במקרה של הסרט – אחת שהיא גדולה מהחיים ואפילו שלוש וחצי שעות במחיצתה לא מספיקות. יש משהו ממכר ברונית אלקבץ, ודאי ביצירה כה אישית וחושפנית, שבו בזמן מרככת מעט את הגעגוע לנוכחות של היוצרת על המסך וגם מחריפה אותו. היצירה של אחיה היא בשבילו ולמענה, אבל היא מוצגת כמתנת פרידה ענקית לכולנו.

תגובות

  1. אלון הגיב:

    יש לכם מידע על הסיבה לדחיית ההפצה של "הברך" למועד בלתי ידוע…? אמור היה לצאת היום, לא?

    1. לא מידע פנימי, אבל השבוע היה עמוס במיוחד עם יציאה של סרטים ישראלים לקולנוע (ועוד צפוי בקרוב) ויהיה צפוי שמישהו יאלץ לדחות בתקווה למסכים פנויים בעתיד. לדחייה הזו יש פרופיל מעט יותר גבוהה, אבל זה לא עניין נדיר. יכולים להיות גם שיקולים אחרים.

      1. אלון הגיב:

        נשמע משונה שסרט שמתחרה עכשיו בקאן ואף מדובר בו כמועמד לדקל נדחה בהתראה של יומיים לפמי הקרנת הבכורה…אבל נמתין

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.