״וונדר וומן 1984״, סקירה

הנה מבחן קטן לבדוק אם סרט משיג את המטרה שלו או לא: אם הזדהית יותר עם הנבל הראשי, או לפחות הבנת את המניעים שלו באופן שגרם לך להירתע ממי שאמורה להיות הגיבורה שלך, יכול להיות שיש כאן בעיה. כלומר, זו בעיה עבורך כצופה, כי זה לא המהלך שחשבת שיקרה למוח שלך בזמן שראית את "וונדר וומן 1984" (Wonder Woman 1984), כי אין מצב שזו הייתה כוונת המשוררת. יש בסרט אי אלו רגעים שנעים בין המביך למטריד למעליב, וגם אם לדבוק בגישה שכוונת היוצרת לא משנה מרגע שיצירה יוצאת אל העולם ופוגשת את הקהל שלה, יש כאן צרימה ברמה של ציפורניים של צ'יטה על זכוכית במוזיאון בו היא עובדת, בפרט אם נחשוב על הסרט הקודם. על התסריט הנוכחי חתומים פאטי ג'נקינס, שגם שבה לביים בשנית, ג'ף ג'ונס, אחראי הקריאייטיב בדי סי קומיקס שהיה מעורב גם בתסריט של ״גרין לנטרן״, ודייב קלהאם שכתב פנינים כמו ״מורטל קומבט״ האחרון וסרט ההמשך ל״זומבילנד״. אולי הם תרמו לכך שהסיפור מצליח להיות עמוס, איזוטרי ושטחי בבת אחת.

אבל זו לא בעיה עבור הסרט כי את המטרה הכלכלית שלו הוא השיג. שנייה וחצי בערך אחרי שיצא לסטרימינג בחג המולד האחרון, הוא כבר הוכרז כהצלחה גדולה, והובטח שהמשך בוא יבוא. וזה מה שחשוב להפקות של סרטי DC-וורנר, שחברו אל שירותי הסטרימינג של HBO בסיבוב נוסף בתחרות האינסופית בינם לבין מכונת הלהיטים המשומנת של מארוול-דיסני.
התאפקתי חלקית ולא כתבתי על הסרט עד עכשיו, למרות שכן הצלחתי לפתוח עליו פה בפודקאסט "סרטים זה אנחנו". כעת, כשהוא זמין חוקית כבר זמן מה בבתי הקולנוע ארץ ועברה מעל חצי שנה מבכורתו בעולם, אפשר לבחון מחדש איזה רושם הוא הותיר. זה גם אומר ספוילרים קלים.

ככל שהמרחק גדל בינינו ובין זמן הצפייה בסרט, הפרטים הולכים לאיבוד. לפחות חלקם. ויש בחירה פרטית וסלקטיבית לחלקים שיישארו חדים, ועימם יישמרו תחושות שמקבעות את הרושם והדעה שלנו על הסרט. למשל, ״וונדר וומן״ מ-2017 לא נחקק אצלי יותר מדי עם חלוף כמה שנים. מה שהוא הותיר, עבורי, הוא פריצת דרך של סרט גיבורי-על עם אישה, שנעשה על ידי אישה, סצנת קרב שמנכיחה שילוב של כוח וחמלה, נבל צפוי ולא מעניין, ואת ההערכה לאופן שבו האמזונות מנהלות את הממלכה שלהן. תחושה נעימה של "כן אנחנו יכולות" שמצליחה להיות לא מתאמצת ועם זאת מרשימה ויזואלית ומשכנעת. וסיפור אהבה קצת מטופש. זהו בערך. זה רושם סתמי על הסרט כסרט, אבל הוא עדיין מקבל הערכה על עצם ההישג שלו כסרט של במאית בנקודת הזמן ההיא.

עבר פחות זמן מהצפייה שלי ב"וונדר וומן 1984" כך שהוא עוד טרי יחסית, אבל כבר עכשיו הרושם המתגבש שהוא משאיר מורכב ממבוכה, אי נעימות על מגוון פספוסים, גיבורה שהפכה מרוכזת בעצמה לרמה של עיוורון עד כדי מה שאפשר לקרוא כפגיעה בגבר זר, בזבוז של דמות מרשעת שהסתכמה בכמה יללות חלושות ופטיש לעקבים, אמירה לא מכוונת על מהגרים, וחליפת זהב יפה. באמת שיש רק דברים טובים לומר על החליפה של דיאנה (גל גדות, אלא מה). היא זוהרת, היא מנצנצת, היא חיננית, היא מפגן של עוצמה, היא הולמת אותה גם אם היא לא נראית הכי נוחה. לא הכל היה נוח באייטיז. ותחושת אי הנוחות אופפת את הרושם שהסרט מותיר, כמו ריח לא נעים שלא מתחשק להצביע על האשמים בהפרחה שלו לחלל החדר, כי קל יותר לחשוב שאנשים נחמדים או יפים לא נופחים.

בכל זאת, יש סרט עם סוג של עלילה שמחזיקה את החליפה ואת כל ההבטחות לסרט שמתרחש באייטיז (כי כל מה שמגניב עכשיו מתרחש באייטיז) בצבעי ניאון, ופסקול שמכתיב קצב של שיר של ניו אורדר. אה לא, סליחה, זה היה הטריילר, וקרו דברים מאז. הייתה קורונה, הייתה מלחמה, החלפנו ראש ממשלה. אולי קצת עייפנו מהחיים ובגלל זה הסרט עצמו נראה דהוי? לא, הוא פשוט לא קשור לטריילר שלו, שהותיר רושם חיובי. הטריילר נראה כאילו שמזמינים אותנו למסיבת נוסטלגיה עם הומור עצמי. אבל בסרט עצמו דיאנה נמצאת בשנות ה-80 אמנם, אך היא חיה על הצד האפרורי שלהן. מתברר שהיא עדיין לא התגברה על סטיב (כריס פיין, שאיננו כריס המסוורת') אפילו שעברו משהו כמו 70 שנה, בהערכה גסה. מילא אם היו מציגים אותה כמישהי שבגלל אורך החיים שלה וההבדל בינה לבין סתם אנשים היא בוחרת לחיות חיי פרישות. אבל לא – דיאנה הלוחמת, הגיבורה, החכמה והחזקה היא פשוט בחורה עם לב שבור, וזה סתמי כמו שזה נשמע.

היא גם היחידה שלא לועגת, כנראה מתוך חמלה או קצת רחמים, לקולגה שלה במוזיאון, ברברה מינרווה (קריסטן וויג, שלא אשמה בשום דבר שבחרו לעשות ובעיקר לא לעשות עם הדמות שהיא מגלמת). מינרווה היא קלישאה של אישה מגושמת וגלמודה, שלא מבחירה. עובדים אחרים מצחקקים ומתעלמים ממנה, היא לא מסוגלת ללכת על עקבים, היא מועדת, היא חסרת ביטחון והיא מיד מתעלקת על החביבות הרגעית שדיאנה מרעיפה עליה, ומאמצת אותה כחברה החדשה הכי טובה שלה. כלומר, היחידה. ברברה, לכן, נופלת במהירות בקסמו של טיפוס מפוקפק (פדרו פסקל, גם הוא עושה הכי טוב עם מה שיש לו כאן), מקסוול לורד – סוג של אושיית מכירות טלוויזיונית ששואף ליותר. הוא רוצה הכל, הוא רוצה להצליח ולהיות החלום האמריקני. כדי להגשים את השאיפות שלו ולהתחמק מהעובדה שהוא נוכל ושיש כמה אנשים שכבר עלו עליו, הוא חומד חפץ עתיק שמעניק משאלה אחת לכל מי שמבקש – אבל לא בלי מחיר. סוג של הרחבה לסיפור האימה על כף הקוף, גרסת האמריקנה.

לפני שהוא מספיק לנצל את ברברה כדי לחטוף את החפץ, היא מבקשת פחות או יותר להיות כמו דיאנה והופכת להיות נחשקת, עם שיער יותר מסודר ויכולת ללכת על עקבים. אה כן, היא גם הופכת חזקה יותר ומתפוצצת באלימות על גבר שמטריד אותה. היא יוצאת משליטה די מהר ומסומנת בתור יריבה. מה שהיה יכול לעורר אכפתיות או עניין אם היא ודיאנה היו חברות מבוססות יותר שמכירות יותר זמן ובאמת קשורות זו לזו. במקום, קיבלנו סייד קיק למקסוול שמחווירה לידו וליד דיאנה, והיא מוצגת כאישה היסטרית שהופכת מאישה חלשה לאישה שלא מבדילה בין טוב לרע. מגיעות לנו עוד נשים רעות בסרטי גיבורי על, אבל ברברה, ואחר כך צ'יטה – כי איכשהו היא יכולה לקבל עוד משאלה והחוקים לא באמת חשובים פה – עוברת כפארודיה על אישה רעה, לא כמו הדבר עצמו.

ואם להתעלם מהערת השוליים שהיא צ'יטה, מה דיאנה מקבלת? את הדבר היחיד שיגרום לה להיות שלמה שוב: סטיב חוזר מן המתים. אבל אולי בגלל המקור הזדוני שמספק את המשאלות, הוא לא מתגשם יש מאין, אלא משתלט על גבר זר. סתם בחור שדיאנה רואה בו את סטיב שמשתלט על גופו. הם משתמשים בדירה של הגבר נטול השם ובגוף שלו, במה שאפשר לקרוא פחות או יותר כמו אונס, ועל הדרך צוחקים על הטעם שלו בעיצוב פנים ובלבוש. אפשר היה לחשוב שבשלב מסוים הם, או לפחות דיאנה, יבינו שמשהו כאן ממש לא בסדר. אבל לא. הנושא הזה לא עולה בשום שלב.

כשיש קונפליקט הוא על כך שצריך להיפטר מהמשאלות כדי להיפטר מאחיזתו של מקסוול על העולם. הבחור שהשתמשו בגוף שלו כמו כלי קיבול? שיחייך ויגיד תודה שדיאנה נוגעת בו בכלל. כמו היפוך תמוה של יחסי כוח ושל תקיפה מינית. זה כנראה לא היה עובר אם נניח היו מחזירים איזו אקסית מתה, או אפילו אמא מתה בגוף של אישה חיה אחרת. לא היה עולה על הדעת שמרתה של בטמן תחזור ככה. אלא אם כן זה באמת סרט אימה ומדובר בסיפור על דיבוק דמוני לכל דבר ועניין. זה יכול להיות ספין-אוף נחמד, שיציג את העלילה מנקודת מבטו של תודעת הגבר הנחמס. אבל הוא לא חשוב.

מה שחשוב הוא שסטיב יודע להטיס מטוסים באייטיז, אפילו שיש לו כישורי טייס מימי מלחמת העולם הראשונה. ושהוא פשוט שמח להיות פה בלי לחשוב לרגע על הנסיבות שאמורות לערער את כל יסודות הקיום החוזר שלו. אה, וחשוב שדיאנה תציל את העולם ממה שמקסוול מתכנן וממה שהוא הפך להיות. כי תאב כוח שכמוהו לא עוצר, ומייצר סכסוכים בקנה מידה עולמי וגיאולוגי כדי להשיג עוד ועוד שליטה. מקסוול הוא התאווה שלנו בסרט, הוא הופך להיות כלי קיבול, הפעם בהסכמה לפחות, של הישות מעניקת המשאלות – ומדיח את כל העולם להגשים משאלות. הוא גורר את דיאנה הרחק מהפנטזיה המנצנצת שחשבנו שנקבל אל מאבק בחולות, במים, ובטכנולוגיה. כי הוא הולך להגשים לכולם משאלות בבת אחת בעזרת הטלוויזיה, או שירותי הלוויין, או משהו אחר עם כבלים ונשק סודי שהוא משיג מהנשיא של ארצות הברית. בחיי.

הגשמת המשאלות תיגמר באסון כי כך מקסוול ימוטט וישלוט בעולם או במה שנשאר ממנו. או משהו כזה, זה לא באמת משנה, מה שמשנה הוא שדיאנה עצובה עכשיו. וזה לא כיף לראות נשים ששוברים להן את הלב, כי זה הרי כל מה שהן, לב גדול. ודיאנה עם הלב הגדול שלה תעשה הכל כדי להציל את העולם. רק חבל שבדרך היא תחלץ ממקסוול את הרקע שלו ופתאום נבין שהסרט הזה בעצם מציב נסיכה חזקה ונצחית מול מהגר שהחיים לא זימנו לו יותר מדי שוויון הזדמנויות. ושהיחסים של מקסוול עם הבן שלו עשויים להיות, אם תצפו עד הסוף, אחד הדברים שאולי באמת יעוררו שמץ של אכפתיות בבלגן שהוא הסרט.

בטוח שלא ביקשו להציג כאן את דיאנה כחזקה על מי שמתחילים כחלשים יותר ממנה. בטח בסך הכל הניחו שלתת לה עוד קצת מסיפור האהבה יספק עוד עניין בסרט, ויישמר קו קשר כלשהו בין הראשון לשני. בטוח גם לא חשבו על כך שלהכניס את סטיב לגוף של גבר אחר, ועוד להפוך את זה לבדיחה קלילה, זה בעייתי. הרי יכלו לפתור את הנושא הזה ברגע. כשם שיכלו לקחת את העלילה למקומות כה רבים ואחרים. להתמקד רק בה ובמקסוול למשל. או להתמקד רק בה ובחברות הנבנית ואז נהרסת עם ברברה. יש לשתי אלו היסטוריה ענפה ומעניינת מהקומיקס. לא חסר חומר שמשווע לעיבוד מעמיק, עם קצת יותר דגש על בשר עלילתי מאשר על שיער ופרווה דיגיטלית.

נסיים עם גדות, גם היא עושה את מה שאפשר עם התפקיד. והיי, המבטא שלה כבר מתקבע בדי-סי כך שגם וונדר וומן בסרטים המונפשים מסגלת אותו לעצמה. כשברור שסרט נוסף יגיע לפתחנו, נותר רק לתהות על מה לא יחשבו בו, ועד כמה עוד אפשר לשטח את הדמות שלה לכדי לב שבור. בכל זאת, אמזונה שאינה מתנהלת רק ביחס לגבר שעוזר לה להבין איך להסתובב בעולם זה הרבה יותר מפחיד. ראינו מה קורה לנשים שמקבלות עצמאות, הן הופכות לצ'יטות משוגעות. לפחות החליפה הזהובה הייתה יפה.