• מה לראות בפסטיבל הקולנוע היהודי ירושלים 2021
  • רווק נצחי
  • ״רואים קולנוע״, סקירת נטפליקס
  • ״פתח תקווה״, סקירה לסרטה של יעל ראובני
  • אוסקר 2021/22: ניו יורק ואיגוד הביקורת הלאומי
  • סקירת נטפליקס לצמד סרטים קצרים של אולפני ארדמן
  • הכרוניקה הצרפתית
  • ״יד האלוהים״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״יד האלוהים״ של פאולו סורנטינו
  • מבט מחודש על סרטי ג׳יין קמפיון: ״שתי חברות״
  • אימת החודש - נובמבר 2021: אחרון לפני סיכום שנה
  • בית גוצ'י
  • ״מכסחי השדים: החיים שאחרי״, סקירה
  • ״משוננת״: סקירה לסרט התיעודי על אלאניס מוריסט
  • מבט על הקולנוע הנורדי 2021: מדריך והמלצות
  • טיק, טיק... בום!
  • ״חוצה את הקו״, סקירת נטפליקס
  • ״משפחה מנצחת״, סקירה
  • כוחו של הכלב

״קרואלה״, סקירה

5 ביוני 2021 מאת עופר ליברגל

אחרי "מלפיסנט" והמשכו, "קרואלה" (Cruella) הוא הניסיון הבא של אולפני דיסני ליצור סיפור מקור לדמויות של הנבליות בסרטים הקלאסיים שלהם. זה סוג של ענף צדדי מעניין יחסית בגל סרטי גרסאות הלייב-אקשן לסרטים המונפשים של האולפן. מעניין כי בעוד רוב הסרטים המחודשים סובלים/נהנים מנטייה לספר שוב סיפור שכבר סופר, בסרטי המרשעות מסופר גם צד אחר של הסיפור וגם תקופה אחרת של הסיפור. "קרואלה" מוצג כסוג של פריקוול לדמות האיקונית של קרואלה דה-ויל, האישה שרוצה לפתור מעיל מפרוות גורי כלבים ב"על כלבים וגנבים". או כמו שאני תמיד קראתי לו "101 כלבים דלמטים", ובשפת המקור ״One Hundred and One Dalmatians״, כלומר בלי המילה כלבים, ועל פי ספר שכתבה דודי סמית'.

הסיבה לבחור בסרט זה כאחד שגרסת הלייב-אקשן שלו תקבל הסבה לסיפור רקע לדמות של האישה הרעה, נעוצה בכך שהסרט כבר זכה לעיבוד לייב-אקשן לפני שדיסני הבינו כמה יעילה מסחטת הכסף הזו. גם העיבוד שנעשה בשנות ה-90 העמיד בחזית הסרט את קרואלה דה ויל, שם גילמה אותה גלן קלוז האגדית. בסרט החדש, את דמותה הצעירה של קרואלה מגלמת אמה סטון, אם כי העלילה מעמתת אותה עם שחקנית איקונית אחרת שנהנית לגלם מרשעת – אמה תומפסון, בתפקיד מעצבת אופנה המוכרת רק בשם "הברונית". שתי השחקניות הללו אמורות להיות מוקד המשיכה המשני של הסרט, כאשר מוקד המשיכה העיקרי הוא הנוסטלגיה לאחד מן הסרטים האהובים של דיסני (אצלי הוא בחמישיה הפותחת, אצל אחרים מדורג נמוך יותר), והמחשבה שזה יכול להתאים לכל המשפחה. זה לפחות לפי הרושם שאני קבלתי מן השיווק.

אולם, לפני ובמהלך הצפייה מצאתי את עצמי בפה פעור ממספר החלטות של יוצרי הסרט. בתור התחלה, הוא נמשך שעתיים ורבע, שזה יותר מדי עבור סרט לילדים. וככל שהסרט נמשך גברה בי התחושה כי ילדים אינם קהל היעד שלו. גם בגלל שלבמאי, קרייג גילספי (״אני, טוניה״) אין ניסיון בתחום, כמו גם לכותבים. על התסריט חתומים דיינה פוקסכמה רומנטי״) וטוני מקנמרההמועדפת״), כאשר על פיתוח הסיפור (מה שפירושו גם גרסאות קודמות) מקבלים קרדיט: אלין ברוש מקנה (״השטן לובשת פראדה״), קלי מרסל (״חמישים גוונים של אפור״) וסטיב זיסיס. כל הסרטים שרשמתי בסוגרים נרשמו לא רק כי הם ידועים בגוף העבודה של היוצרים, אלא גם כי הסרט הנוכחי די מהדהד אותם. לכך יש להוסיף כי ״קרואלה״ מציג לידה של תינוקת כתמונה הראשונה שלו, ויש בו עוד כמה סצנות עם פונטציאל להפחדה/זעזוע לקהל צעיר מדי.

כל הנותנים הללו גרמו לי להבין כי מתישהו הוחלט שהסרט הזה אולי ישווק לכל המשפחה, אבל יחשוב בעיקר על ההורים או בני הנעורים. אם בכלל חשבו על משהו. יותר מפעם אחת הגיע בסרט רגע שלא הבנתי כיצד הוא מצא את דרכו לגרסה הסופית, והיו רגעים בהם חשתי בלבול מסוים בעשייה. לצד הדברים הללו, בסופו של דבר ולמרות פתיחה חלשה ושלל פגמים בהם אגע בהמשך, די נהנתי מחלקים מן הסרט ואף מצאתי דרך לשאוב ממנו עניין גם אחרי הצפייה ופירוש מעניין לחוויה הקולנועית. אם כי יש סיכוי לא קטן שאם הסרט הזה יקבל המשך מתישהו, הפרשנות שלי עבורו תיקרע לגזרים. אך לפני שנגיע לפרשנות שלי, קצת על העלילה.

כאמור, הסרט נפתח בלידה של התינוקת שתהיה קרואלה, לידה שמתרחשת בערך בתקופה שבה פורסם הספר "101 דלמטים" – אמצע שנות החמישים. הילדה נולדה בשם אסטלה והיא נולדה עם שיער שחציו שחור וחציו לבן. מילדות, אסטלה מפתחת נטייה להתנהג בהתרסה ובאלימות כלפי מי שנטפל אליה, עד לרמה בה האם היחידנית שמגדלת אותה (אמילי ביצ׳ם) מבקשת ממנה להחביא את "קרואלה", הצד ההרסני שלה. זה לא ממש עוזר באמצע שנות הששים, התקופה בה מתרחשת המערכה הראשונה של הסרט. אסטלה מסולקת מן הבית ספר בו היא למדה, במקום כלשהו באנגליה שאינו לונדון. בעקבות הגירוש האם והילדה עוברות ללונדון, עם עצירה הרת גורל בדרך. בלונדון, אסטלה מתחברת לשני ילדים גנבים – אלו הם ג'ספר (שיתבגר להיות מגולם בידי ג'ואל פריי) והוראס (פול וולטר האוזר). אגב, הוראס קצת פחות פתטי מאשר בסרט הקלאסי וג'ספר עבר שדרוג רציני בגזרת האינטליגנציה. כאשר כל החבורה הזו גדלה ואסטלה היא כבר אמה סטון, מדובר בכנופיית גנבים די מיומנת, כולל שימוש יעיל מאוד בכלבים כשותפים לפשע. אולם, ג'ספר רואה כי לאסטלה יש חלום להיות מעצבת וגם כישרון בתחום, אז הוא עוזר לה להשיג במרמה משרה בחנות כלבו.

אחרי כמה אירועים נוספים, אסטלה עוברת לעבוד אצל המעצבת המצליחה הקרויה "הברונית", והסרט עובר מגרסה מעוותת לדיקנס לגרסת רטרו ל"השטן לובשת פראדה". כך הוא גם מתחיל להיות מעניין הרבה יותר מן הפתיחה האיטית והלא-אמינה. יש בסרט חריקות לכל אורכו, אבל הוא הופך ליותר מהנה בקרב אמה מול אמה. תומפסון טובה אבל לא ברמות של מריל סטריפ, וגם סטון הייתה מעט יותר מוצלחת בפעם הקודמת שגילמה בחורה ענייה עם עבר בעייתי, עם מבטא בריטי מוצלח באופן מפתיע, המתחילה לטפס בסולם הדרגות באחוזה בריטית שמנוהלת בקפידה. כוונתי היא לתפקיד שלה ב"המועדפת" שכאמור חולק גם תסריטאי עם הסרט הנוכחי. בשלב זה, הסרט מציג גם את אניטה (השחקנית השחורה קירבי האוול-בפטיסט) ורוג'ר (השחקן הפרסי-בריטי קאיוון נובאק), שמות שיהיו מוכרים לצופי הסרט המקורי, אם כי בסרט הזה הם אפילו לא נפגשים. למעשה, חובבי הסרט המונפש יכולים לשחק משחק של איתור סצנות ומחוות, למרות שהעלילה שונה לגמרי שכן זה כאמור סוג של פריקוול, אבל לא ממש. בחלקים מסויימים, ״קרואלה״ הולך על סיקוונסים מורכבים יותר, אבל רוב הזמן ניתן לראות שיש כאן רק שלושה כלבים דלמטיים.

עבורי, הסרט היה מהנה למדי ולפרקים, אבל לפעמים נדמה שהוא עושה מאמצים גדולים מאוד על מנת להיות בנאלי. חלקים נרחבים נראים לא כעיבוד לדמותה של קרואלה דה ויל, אלא יותר כעיבוד לפלייליסט שירי רוק קלאסיים בספוטיפיי, כולל כמה בחירות מוזיקליות צפויות/עצלות במיוחד. הסרט כל כך גדוש בשירים עד שהופעתי לגלות כי המלחין הנהדר ניקולס בריטל מקבל קרידט למוזיקה מקורית, שלגמרי פרחה מזיכרוני עד שהאזנתי לפסקול שהוא כתב והוא בהחלט משהו שהיה בסרט. הבחירה של השירים לא רק בנאלית אלא זועקת את מה שיכול היה להיות הסאבטקסט של הסצנה לפעמים. אבל הכל חובר לאווירה הכללית בסרט בו דברים מוסברים בגלוי. פרט עלילה כלשהו שעלול לחמוק מוסבר מילולית בשלוש הזדמנויות שונות, מה שאולי מלמד על רצון שגם ילדים יבינו ועומד בסתירה לכך שיש לא מעט סצנות שלא הייתי שש להראות לילדים.

מה כן עובד בסרט והוא לא שחקנית עם השם הפרטי אמה? אולי האופנה. הסרט עוסק במעצבת אופנה ובמתמחה שלה, וככזה הוא מציג שורה ארוכה של בגדים יפים ועיצוב מושקע שהוא לאו דווקא ריאליסטי. יש בו מאבק בין-דורי אמיתי שהתקיים בין שלוש תקופות שונות בלונדון בעבר: התקופה הקלאסית והאלגנטית של שנות החמישים, התקופה של לונדון התוססת של שנות הששים, ותקופות הפאנק של שנות השבעים. מדובר בתקופות איקוניות אשר הסרט יוצר עימות ביניהן במקום מעבר הדרגתי: מבחינת מוזיקה, לבוש ועיצוב, זה נראה כאילו שנת 1969 הופכת בין לילה אחד ודמות נשית אחת לשנת 1977. זה אולי לא אמין היסטורית ולא מבוצע בצורה מעודנת, אבל עליי זה עבד כמחווה תרבותית וגם כדבר שקשור למה שהסרט מנסה אולי לעשות. אבל לא אוכל להרחיב על כך לפני אזהרת ספוילר. לכן, לסיכום החלק הזה של הסקירה, אציין שוב כי הסרט מהנה אך ארוך מדי, מלא בפגמים אבל גם מכיל כמה רעיונות מעניינים. הייתי רוצה שהוא יהיה טוב יותר ולא אתכחש לכך שכל המעורבים מאחורי הקלעים גם עשו דברים טובים יותר. עם זאת, "קרואלה" הוא סוג של כישלון מרתק בעיניי ואנסה להסביר למה.

-ספוילרים רציניים מכאן-

"קרואלה" הוא לא באמת סיפור לידה של נבלית. הוא סיפור לידה של אייקון של אופנה פאנקיסטית, שנהנית להציג את עצמה כרעה ואכזרית. כתוצאה מכך, היא גוררת שמועות על האופי שלה ועל מעשים קשים יותר, אבל למעשה הפשעים שלה עוצרים לפני אלימות של פגיעה פיזית באחרים או לבישת מעיל מפרוות כלבים. היא רק מנסה להציג רושם אחר. מילדות, האישיות שלה הוגדרה כ"רעה" בגלל שהייא הייתה שונה, אבל היא לא מונעת מרשע, לא יותר מדמויות אחרות. בטח פחות מן הדמות של "הברונית" שמציגה חזית מהוגנת. קרואלה היא גם לא דמות חיובית: היא כן רודה באנשים שאוהבים אותה ופועלים למענה, ולוקח לה די הרבה זמן להגיד תודה באופן לא אירוני. אבל היא בעיקר פשוט לא מובנת. היא גם פושעת בעבירות רכוש והשחתה, אבל לא רוצחת ולא נראה לי שהיא תחצה את הסף הזה, על פי מה שראינו בסרט הזה.

איך זה מסתדר עם עלילת "101 דלמטיים" / "על כלבים וגנבים"? זה לא. מה שיש לנו כאן זה ראייה אלטרנטיבית על ההיסטוריה, אשר נכתבה במקרה של הסרט הזה בידי מקור אחר מן הספר/סרט הקודם. אולי קרואלה, בגלל האופי השונה שלה, הושמצה ונטען כי היא הורגת כלבים, כאשר בפועל היא מגדלת אותם ומוצאת להם בית חם. לדורון פישלר יש הראצה בשם "סקאר זכאי", בה הוא טוען בהומור כי בעצם "מלך האריות" מסופר מנקודת המבט של סימבה, ויש לו אינטרס להציג את סקאר שוחר השלום כנבל למרות שאולי ההיסטוריה האמתית הייתה מורכבת יותר. ייתכן וזה הדבר הנכון גם במקרה הזה.

קרואלה/אסטלה היא פאנקיסטית ולממסד לא נוח עם הזרם התרבותי הזה. גם כשהיא הופכת לעשירה ומצליחה, היא מייצגת עבור הממסד את האחר ואת הזר, את מי שלא מתנהג בדרך שבה הבריטים צריכים להתנהג. הברונית היא בריטית קלאסית – היא אמנם תשלם על הפשעים שלה אם יתפסו אותה חוצה את הגבול יותר מדי פעמים, אבל בסופו של דבר הממסד יעדיף לספר את הסיפורים שלה. גם אם מדובר בחשדות לא מבוססים כמו עשיית מעיל מפרוות כלבים, סיפור אשר בסרט זה מתגלה כעלילת דם שנובעת מהתרסה של קרואלה. היא בהחלט אוהבת את התדמית של הרעה וקוראת לעצמה ״השטן״ בשם המשפחה שהיא מאמצת לעצמה, אבל עמוק בפנים היא ילדה שפשוט לא הסתדרה עם ילדים אחרים. היא כן הסתדרה ואהבה כלבים, ולאורך כל הסרט הזה הדבר הזה לא ממש משתנה.

אלה הסיבות מדוע לפי דעתי זה לא סיפור לידה של נבלית קלסית, אלא סיפור לידה של איקון תרבותי המאמץ את תרבות השוליים וההתרסה. קרואלה הנוכחית היא לא לגמרי רעה או טובה, מה שנכון עבור רוב בני אדם. המציאות היא דבר מורכב יותר ואף כי הפאנק זיעזע את התרבות הבריטית, קשה לומר שהוא השמיד אותה או הוביל להרבה אבידות בנפש. נראה לי שקרואלה של הסרט הזה היא יותר פאטי סמית' מאשר סיד וישס. כמובן שזה עדיין סרט של דיסני ולכן הוא לא הולך עד הסוף עם הפאנק, כפי שהוא לא הולך עד הסוף עם שום דבר, או לא מוסיף מספיק רבדים מקוריים משל עצמו. עם מבנה עלילתי דומה, הוא יכל להיות מצחיק יותר, עמוק יותר ואפילו מרגש יותר. אבל למרות פגמיו, הוא לא עד כדי כך נורא. בטח לא כמו עשיית מעיל מגורי כלבים.

תגובות

  1. Patrick Murray הגיב:

    נגררתי על ידי בן זוגי בעל כורחי לראות את הסרט ועוד בקולנוע!! באתי עם אפס ציפיות וחוץ מזה שהסרט ארוך בצורה מוגזמת ולא נחוצה היו בו כמה סצנות חביבות ובסופו של דבר לא סבלתי. אבל עופר צודק שלא ברור מה הסרט הזה רוצה מעצמו או מצופיו ולא ברור מי קהל היעד שלו. אהבתי מאוד את הפרשנות לגבי מוטיב הפאנק – עוד מקרה של סקירה שהיא יותר מענינת ועמוקה מהסרט עצמו. רק אוסיף שלדעתי אמה סטון היא ליהוק שגוי (מרגו רובי היתה אוכלת את התפקיד הזה בלי מלח ) ואמה תומפסון מאכזבת (לא זוכר מתי שיחקה בסרט טוב, זמן להחליף סוכן? ). בכל מקרה שתיהן מחווירות כמובן לעומת תצוגת המשחק של גלן קלוז בסרט המקורי.

להגיב על Patrick Murray לבטל

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.