לקראת "האבא": על קולנוע של זיקנה, פרידה, אימה וחמלה

לכתוב שאנתוני הופקינס שחקן מדהים זו לא בדיוק סקירה, כך אמר עורך מסוים בסריטה, וצדק. זו אחת הסיבות בגינן בחרתי לא לכתוב טקסט שעוסק רק ב"האבא" (השם הלא רשמי ל-"The Father") עטור הפרסים שביים פלוריאן זלר לפי מחזה שלו, אותו עיבד לתסריט עם כריסטופר המפטון, אלא להמשיך ממנו לנושאים אחרים שעולים בו.
זה לא שאין עוד מה לכתוב על הסרט, שהעמודים התיאטרליים התומכים ניכרים בו היטב, ולפרקים הופכים למקלות בגלגלים הקולנועיים שלו. זוכה פרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר ולפרס התסריט המעובד ראוי בהחלט לדיון. הוא עוסק בנושא פחות, איך לומר, קליל או פופולרי, שעלה לתודעה עם כמה ייצוגים קולנועיים בשנים האחרונות. ורגעיו הטובים ביותר של הסרט לדעתי, אלו שימחצו את הלב ויותירו אותו סחוט, מתרחשים כשהוא מציג ומעורר מחשבה על מופעים של חמלה. אלו אותם הרגעים שחידדו למה יש אנשים יקרים לי שאמליץ להם להתרחק ממנו.

ואפרופו מרחק ביטחון, זה הזמן להזהיר על חשיפת כמה פרטים עלילה מ"האבא" שיהיו כאן. כך יהיו גם ל"אהבה" של האנקה, "הרחק ממנה" של שרה פולי, "הביקור" של מ. נייט שאמאלן ו"רליק" של נטלי אריקה ג'יימס. לצידם אזכיר עוד כמה שמות אבל פחות אכנס לפרטים. קחו את השמות שמניתי לעיל כרשימת צפייה שאזהרה בצידה. למעט "הביקור", כולם יכולים להיכנס לרשימות עם כותרות מפתות מאתרים תואמי באזפיד או בלטרבוקסד האהוב של "לא תהיו אותו הדבר אחרי הצפייה" ובעיקר "סרטים מצוינים שלא ניתן לשאת בצפייה שנייה". כולם עוסקים בדרגות שונות של התמסרות לכאב ולקושי שטמונים באחד הפחדים הכי נוכחים-נעדרים של הקיום האנושי. כולם עוסקים באפשרות הסבירה לצערי של אובדן הדרגתי של העצמי והעצמאות שלנו שמגיעה עם הזקנה ותחלואיה, פיזית ויותר מכך בסרטים אלו – מנטלית וקוגניטיבית. הסרטים המדוברים מציגים את מי שאוחזים בשארית כוחותיהם בחבל שפוצע ומרפה את ידיהם: מי שסובלים מדמנציה או פגיעה בעקבות שבץ במקרה של "אהבה" או מה שביניהם, ומי שיימצאו פתאום באמצע החיים בצד המטפל. הנושא הזה, הקרוב כל כך למוות, פרידה מתמשכת ומושהית, מתישה ביומיומיות האכזרית שלה, קרוב המשפחה של הבדידות בגיל השלישי, הוא אחד הפחדים הכי גדולים שלי באופן אישי. אני כותבת את זה עם פריבילגיה של מי שנחשפה אליו באופן עקיף, נוגע לא נוגע, כזה שמאפשר לי את הפנאי להרהר בו ולכתוב עליו ועל הנימים עליהם הוא פורט ממרחק בטוח, בינתיים.

ומה הדרך הטובה ביותר לדעתי להתמודד עם פחד כה גדול, ממשהו כה מאיים ובאותה מידה כמעט מושתק יחסית בשיח התרבותי היומיומי? להיחשף אל הפחד בסביבה בטוחה ומבוקרת. בקיצור, לראות אותו בסרט. ועוד אחד. ועוד אחד. להקהות את החדות של האימה המפלחת בעזרת תיווך על המסך, כמו סיפורי עם מסביב למדורה, כמו משלים שמטרתם להעניק ידע אנושי, תרבותי, קהילתי שעובר מדור לדור, מלמד אותנו כיצד לחיות, להזדקן, לטפל, למות. ומה שאפשר לקחת מהסרטים האלו, וכמובן שיש עוד כולל "אייריס וג'ון" שלא הספקתי לכלול כאן, מרובם, הוא מופע של חמלה, דרגות שונות של רכות וחיבור, פרקטיקות שצריכות לבוא עם כוח רגשי עצום ורב, שמגיע מתוך הבנה מציאותית של המצב, והבנה מתי להישיר מבט אל ההווה, מתי להתנחם בעבר וכיצד להתמודד עם העתיד. כל סרט, מטבעם של סרטים, עושה את זה בדרכו כמובן.

האבא

השבחים ש"האבא" קוצר קשורים לכך שהוא מכניס אותנו לא רק אל נקודת המבט החיצונית של מי שמטפלת באב המתרחק מעצמו אל תוך עצמו, אלא גם מצליח להכניס אותנו, ולו ברמז, אל החוויה בתודעה שנאבקת על חייה בבוץ טובעני של דמנציה. אנתוני (הופקינס, עם שם דמות מטא-נרטיבי שלוחץ על כל הכפתורים) חי לפרקים בסרט אימה. הוא לא מזהה את אן הבת שלו (אוליביה קולמן הנהדרת, כי כזו היא, נהדרת. אם אפשר לתת לה לעשות את כל הדברים תמיד בבקשה תודה), לא בטוח מה קרה לבית שלו שהוא עכשיו הבית של הבת שלו, או מי יושב מולו בשולחן האוכל, גבר זר ונבזי (מארק גטיס שהחיוך המתחכם שלו מתאים כאן בדיוק כדי לבלבל גם אותנו) או בן הזוג הנבזי לא פחות שלה (רופוס סיוול).
הסרט משתמש במוסכמות קולנועיות מובנות מאליהן כמו שימוש בשתי שחקניות לגלם את אותה הדמות, או עריכה של סצנה באופן לינארי ושובר אותן בלי להודיע מראש. בכך הוא מנסה לדמות את האובדן של ההתמצאות העצמית, אותו אנחנו כל כך רגילים לקחת כמובן מאליו. הוא מתמרן גם בין סיטואציות טיפוסיות, נבזיות אל המטפלת החדשה (אימוג'ן פוטס ועוד לפחות חסרת מזל אחת נוספת), מצבי רוח משתנים, חוסר הרצון ובעיקר היכולת להכיר בכך שמי שהיית כבר לא כולו כאן, ומצד שני הרגעים הכואבים עוד יותר כשההכרה המבהילה הזו מגיחה לפרקים ומטלטלת.
מול אנתוני ניצבת אן, בתו, במערבולת של זרמים מנוגדים של אשמה ותסכול. הבת שלו מבינה מה קורה, יודעת מה נדרש ממנה אבל החיים לא מכינים אותנו להפוך להיות המטפלים העיקריים של ההורים שלנו. מורה לתסריטאות איתה למדתי אמרה שבשלב מסוים אנחנו הופכים להיות ההורים של ההורים שלנו, ואני לא זוכרת על איזה תסריט היא דיברה, רק את הרגע השקט שהיא הייתה חייבת לקחת אחרי שהמשפט הזה נאמר בחלל החדר, כמו סוד שאנחנו לא אמורות לשתף. פיל לבן שלא זוכר מי הוא. זה קשה כל כך, והסרטים מנכיחים את הקושי הפחות מדובר הזה, נותנים לו התחלה של מקום. בזמן שמן הקצה השני של מסלול החיים, הורות ודאגה לתינוקות רכים היא משהו קשה להפליא לפעמים, ועם קווי דמיון לא מבוטלים, גם אם לא כל ייצוג של הורות טרייה מגיע עם הבעה של הקשיים והאתגרים, הוא לפחות קיים. אנחנו מתורגלים לחייך בחמימות אל אמהות ואבות במרחב הציבורי. להתפעל מהעבודה ההורית, מגידול ילדים. האם חייכנו לאחרונה בחמימות למצב מן הקצה השני של המסלול? תינוק שלומד לאכול והמזון נמרח לו על הסנטר וזולג ומצריך ניגוב זה מקסים (לא תמיד, אנחנו לא מחויבות ומחויבים להתפעל ממזון עיסתי). זה נחשב טבעי. לא מסמנים לנו להתפעם מקשיש שזקוק לניגוב של כמעט אותו סוג מזון מהסנטר.

"האבא" אינו סרט מושלם, והמלינים עליו מבקרים את התחושה המעושה שבו, הקפדה מלאכותית על מבנה שלקוחה מהתיאטרון, ביטים שאפשר לצפות אותם מראש על אף הרגישות והרצון לשקף נפש מבולבלת. תאטרון משובח מצליח להתעלות מעל התיאטרליות של עצמו, לא כל הצגה מצריכה מישהו שידבר בקול רם מדי במרכז הבמה עם תנועות ידיים גדולות. אבל כן, בסרט יש תחושה של משהו מתוכנן למדיי, קצת בדומה לתלונות שלי על היעדר השלמות ב"עוד סיבוב". אבל הוא במיטבו כשהוא מטפל באופן הקשה להכרה שבו סוף החיים מרפררים אל תחילתם והתפקידים מתהפכים. כשאן קוראת לאנתוני בשם האוקסימורוני אבא קטן, וכשהוא משוחח עם הרופאה בבית האבות, מבקש לדעת מי הוא, מבקש את אמא שלו, כאילו שלא לחצו עלינו רגשית מספיק. הרופאה מבינה אותו, מבינה את ההיפוך,  ומנחמת אותו, על אף שקילל אותה רגע קודם לכן. היא מפייסת אותו כמו שמפייסים ילד קטן, אבל מבלי לפגוע בכבודו, מבלי להקטין. היא ואן מתבוננות ונוגעות בו בחמלה, חמלה שמגיעה מתוך הכרה כואבת במציאות ומספקות לנו רגע של נשימה בתוך הקושי.

הקשר הזה בין ההתחלה לסוף אולי ברור וקל יותר לשיחה בין כתלי בתי אבות או בתי חולים. חברה שדואגת לתזונה של מטופלים קשישים סיפרה לי מעט על היום יום שלה, על האופן שבו היא עושה מה שביכולתה כדי לוודא שמטופלות ומטופלים יסכימו לאכול מה שמזין אותם מחד, אבל גם טעים להם מאידך,. חלקם חייבים לאכול מזון משלים, פורמולה אפשר כמעט לקרוא לזה, והמשפחות לפעמים מביאות להם מזון אחר, טעים אבל פחות מתאים לשלב הזה, וצריך להיות מודעים ולשים לב מה מותר ומה אסור, מה בריא ומה פחות, מה יצליחו לעכל היטב ומה יעשה בלגן. ומה שקראתי בין המילים שלה היה את אותו האיזון העדין שאנחנו מנסים להשיג עם ההאכלה של הבן שלנו. רק שהנוכחות של סוגיות ההאכלה שלו מובנות מאליהן שיהיו באחריותינו, וכאן הם באחריות קצת אחרת, כזו שאנחנו פחות חשופים אליה, פחות ערוכים אליה, פחות מוכנים לקבל אותה. חיתולים הם של תינוקות, ובגיל אחר הם מקבלים תוספת "למבוגרים".

אהבה

גם בסרט "אהבה" של מיכאל האנקה יש חמלה, לפרקים. זה תלוי את מי תשאלו, כי הוא פחות קל לצפייה מ"האבא". בו המטפל הוא ז'ורז', ז'אן לואי טרנטיניאן שמגלם את בן הזוג של אן (עמנואל ריבה) שמצבה מידרדר והולך לאורך הסרט לאחר אירוע מוחי. כאן יש משחקי מבע קולנועי שמכניסים רגעים מתעתעים באמצע סרט שנראה ראליסטי למדיי, והם ברובם משמשים כדי לסחוט את בלוטת הרגש ולהכניס אותנו יותר לנבכי התמודדותו של ז'ורז', שמתקיים בשני מישורים, זה הזוכר ורוצה את אהובתו כפי שהיא אמורה להיות, נפלאה ומתפקדת והיא עצמה, וזה שניצב לצידה ועושה מה שהוא יכול בזמן שהיא הולכת ומתרחקת. כאן אנחנו פחות בשיחה על הורים וילדים, וכאשר אלו בני זוג האכזריות של החיים, סכנות הזקנה והמוות מקבלת גוון אחר, שמעמת אותנו עם שברו של החלום הרומנטי עליו גדלנו. באושר ובעושר עד מתי. שבועת הנישואין המערבית מדברת על חולי ובריאות עד שהמוות יפריד, אבל ההפרדה מתחילה לפעמים עוד קודם, ובסרט הזה היא נוכחת לפעמים באופן קשה מנשוא.

בסרט "הרחק ממנה" של שרה פולי שביימה וכתבה לפי סיפור קצר של אליס מונרו גם ניצבים זוג, והגבר (גורדון פינסרט) הוא זה שנותר צלול ולבדו בעוד פיונה (ג'ולי כריסטי המרהיבה תמיד) הולכת ומתרחקת. אם בשני הסרטים הקודמים רוב ההתרחשות הייתה עדיין במסגרת הטיפול הביתי כאן פיונה בעלת מודעות ורצון משלה לעבור למסגרת בה ידאגו לה, כשהיא עוד מסוגלת לקחת את ההחלטה הזו בעצמה. זה יסוד מנחם כשם שהוא שובר לב, והוא מפעיל את הנרטיב של הסרט. הוא מלווה יותר את גרנט, זה שנותר צלול מאחור, ומפצה אותנו ואותו בזכרונות יפים, וברגעים קטנים של חסד שמאפשרים לו לדעת שזה היה הדבר הנכון, גם כשפיונה מפתחת חיבה לגבר אחר בבית האבות. כאן יש אפילו סוג של הבטחה לחיים אחרים, אבל טובים עבורה. כאלו שהיא תוכל להמשיך ולפרוח בהם במסגרת המצב והקושי העיקרי הוא של גרנט שנותר עם משא הזיכרון והמודעות עבור שניהם.

תיארתי את הנושא כמעורר פחד גדול, לפחות עבורי. ובתור חובבת אימה, הז'אנר שלוקח זוועות ויזואליות והופך אותן לכלי לפריקת מתחים, או למטפורות ומשלים מעוררי רפלקציה בטוחה על המצב האנושי, אני שמחה שאחד הסרטים הכי טובים מבחינת הטיפול שלהם בנושא, בעיניי, ממוקם בו. והוא בן שנה. אני מתייחסת ל"רליק" שהגיע לסיכום השנה שלי וזכה ליחס של כבוד בסיכומי האימה של אור. אבל רגע לפני שאגע בבכורת הבימוי באורך מלא של נטלי אריקה ג'יימס, יש עוד סרטי אימה, רובם קדמו לו, שנוגעים בנושא.
"הביקור" (ספויילר) של שאמאלן הוא נטול החמלה מכולם, כסרט שמציג שני קשישים דרך נקודת המבט של ילדים שבאו לבקרם וחושבים שהסבא והסבתא שלהם מטורללים. הסרט מראה התנהגויות שיכולות להיות קשורות בדמנציה כמשהו מעורר אימה, לגיטימי, אבל הטיפול בהם מעורר גיחוך מה. יותר מכך, הוא חושף בטוויסט החביב שהם אכן שני לוקים בנפשם ולא הסבא והסבתא האמיתיים, ובכך פותר את הקושי להתמודד עם הסדק שהוא נוטע בדימוי החביב של קרובי משפחה שהפונקציה שלהם אמורה להסתכם בבייביסיטר, חלב ועוגיות. זו אולי מראה מתסכלת של האופן בו היינו רוצים ורוצות לנתק את כל מה שקשור וקרוב אלינו ממצבים כאלו במציאות. אבל זו לא חמלה, וזה בטח לא כלי להתמודדות. זה כן סרט עם טון מבדר אם הוא לא יכאיב לכם.

הביקור

ואם בכאב עסקינן, גם ב"ההשתלטות על דבורה לוגן" של אדם רוביטול, וגם ב"סאטור"החדש של ג'ורדן גרהם יש ייצוג ראליסטי של דמנציה. בראשון דבורה (ג'יל לרסון) היא חולת אלצהיימר שמאפשרת לצוות תיעודי לבוא ולצלם אותה, ואז מתרחשים דברים שהולכים למחוזות אחרים, נקרא לזה. בשני גרהם שילב דמות שסבתו האמיתית (ג'ון פיטרסון) שסבלה מדמנציה סיפרה לו עליה. גרהם משלב את סבתו האמיתית בסרט, ופיתח את סאטור, ישות מיתית שלטענת הסבתא שמשוחחת איתה, שומרת עליה ומעבירה לה מסרים, כגורם מאיים בסרט. הצילומים התרחשו גם בביתה של הסבתא, אך מעבר לכך השחקנים והשחקניות וגם התסריט – בדיוניים. מדובר בסרט עצמאי באמת, שלקח לגרהם משהו כמו שבע שנים להפיק, לצלם, לביים ולערוך. הצוות מורכב ברובו מחברים קרובים, וקשה להתנתק במהלך הצפייה מהידיעה שאנחנו רואים תהליך התמודדות של יוצר עם מציאות שהוא בחר להפוך לסרט אימה. סבתו מוצגת בכבוד בסרט, אם כי הוא כן סיפר שהנחה את אחד השחקנים לנהל איתה שיחה בה הוא מדבר כאילו הוא בעצמו קרוב משפחה שלה והיא משתפת איתו פעולה. אפשר להתווכח על האתיקה והכבוד בכך. הסרט חדש ולא זמין יותר מדי בערוצים המקובלים, אז לא אוסיף עוד, רק אציין שניכרת בו גם חיבה רבה לסבתא, ופחד מדמנציה כמשהו מאיים באופן כמעט בלתי נמנע, משהו שנוגע ופוגע בכל הקרובים.

את הקשר הזה, משהו שמתפשט באופן בין דורי אפשר לראות ב"רליק" שעל התסריט שלו חתום גם כריסטיאן ווייט. עדנה (רובין נבין) מגלמת את האמא של קיי (אמילי מורטימר) והסבתא של סאם (בלה הת'קוט) שמגיעות לבדוק מה שלומה כשהיא מראה סימנים של הידרדרות. בייצוג הולם ומערער המצב ממנו היא סובלת מתבטא ומתכתב עם אלמנטים של עובש שפושים בהדרגה בגופה ובבית בו היא גרה – שהופך להיות זר עבורה ובשלב מסוים גם למבוך מעורר פלצות, כלא חונק של ממש לנכדה שלה.
אם הייתי צריכה להמליץ בזהירות במה כן לצפות מהסרטים שמניתי אלו היו "האבא", "הרחק ממנה" והסרט הזה. הוא אפקטיבי בפחד שהוא זורע בשימוש בתבניות אימה מוכרות, אבל הוא משתמש בהן כדי להציג את היחסים בין שלוש הנשים, את אובדן השליטה, את הפחד הראליסטי, לא את זה מרוחות ושדים מיתיים. אלו מהווים כאן נתיב בריחה כי המציאות קשוחה מספיק, אבל המבט הישיר אליה הוא זו שמאפשר לקיי להישאר ולהיות שם עבור אמא שלה ברגעיה האחרונים. בניגוד לכל הסרטים האחרים, כאן יש קצת יותר ריאליזם גם באופן הטיפול באם המידרדרת. בסרטים האחרים משאבים חומריים אינם עניין או לפחות לא נידונים כשיקול. גם כאן הם לא בדיוק עולים בשיחה יותר מדי, אבל הכל נראה פשוט יותר, ומחיר עצירת החיים של מי שמטפלות בולט פי כמה, ומעורר יותר הזדהות.

הסופר ג'ו היל (בנו של סטיבן קינג) מכנה בחיבה את ז'אנר האימה כאמפתיה קיצונית. זו גם הגדרה נהדרת לסרט הזה. הוא מציג רגעים שנראים אמתיים מאוד, ממוסגרים בתוך ז'אנר שלוקח אותנו לקיצון באופן טיפוסי, זה מה שמצופה ממנו וכך כאן קל קצת יותר לצפות בהם. "רליק" לא מתחמק מהדבר עצמו, גם אם הוא משאיר אותו במחוזות של אימה, אפילו אימה גופנית, במיוחד ברגעיו האחרונים . (ספויילר מכאן) קיי בוחרת לא לנסות ולהימלט מהבית בו אמה כבר איבדה צלם אנוש והפכה לסוג של ספק התחלה של זומבי בעודה בחיים, ספק יצור לא מזוהה שמשיל את קליפתו האנושית המוכרת. היא נשארת איתה בפנים כשהיא רואה פתק שהאם כתבה לעצמה ובו המילים "אני אהובה". היא נושאת את גופה הקטן והכואב, המפחיד אבל החלש, אל חדרה, אל מיטתה, והיא מלטפת אותה, עוטפת אותה באהבה וחום ורוך בזמן שהיא מאפשרת לה, מסייעת לה להתקלף ממי שהייתה, פשוטו כמשמעו. בתה שלה מצטרפת אליה, שתיהן בוחרות להיות שם, לא לברוח. חבוקות אחת בתוך השנייה כמו מטריושקות של קשר דם הן אוחזות זו בזו בזו, כשאנחנו נרגעים איתן, ואז רואים יחד עם הנכדה שגם לקיי יש התחלה של כתם עובש על עורה. הסוף בלתי נמנע. הוא תמיד היה כזה. אנחנו עם בחירה, ולו קטנה, איך להכיר בו ואיך להתמודד. איך לחבק למרות המחיר הכה קשה לתפיסה שהדחקנו אותו מהנרטיב התרבותי שלנו.

רליק