מחשבות על ״ארץ נוודים״ (Nomadland) של קלואי ז'או

לכאורה, צפיתי כבר פעמיים בסרטה של קלואי ז'או, "ארץ נוודים" (Nomadland). אולם יותר מבסרטים אחרים בהם צפיתי בבית, בהיעדר אולמות קולנוע, יש לי תחושה כי חווית הצפייה שלי בסרט זה היא חלקית ביותר. גם בגלל שעיצוב המראה של הסרט מתבסס לא מעט על מרחבים גדולים ופתוחים, הנראים מבעד למצלמה של הצלם ג'ושוע ג'יימס ריצ'ארדס, אבל גם בגלל שלתחושתי זה סרט שצריך להיבלע בו. וגם לצפות בו עם אנשים אחרים, בהם כאלו שצוללים לתוכו וכאלו שלא מצליחים להתחבר לסרט לא קונבנציונלי בתור מועמד מוביל לזכייה באוסקר. לכן אני מקווה מאוד שבקרוב, או לפחות מתישהו, הוא יגיע למסכים בישראל. אני מרגיש כי צפייה בו בקהילה בשילוב עם מסך גדול תעניק לו את הכבוד הראוי, לפחות כסרט העוסק בקהילה.

אולם, יש לציין כי זה לא רק סרט שמנסה להיות מרהיב ביופיו. ייתכן וזו הצפייה בבית, אבל דומני כי הוא כולל פחות שוטים של ראוותנות בצילום משיתוף הפעולה הקודם של ז'או וריצ'ארדס, "הרוכב", סרטה השני אחרי ״שירים שלמדתי מהאחים שלי״. יש בכך גם משהו הקשור לאופי הסרטים. "הרוכב" עסק במאבק פנימי של דמות אחת והוא הכיל, להערכתי, אחוז די גבוה של צילומים בשעת הדמדומים ומשחקים עם האופן בו המצלמה לוכדת את השמש. "ארץ נוודים" לכאורה גם עוסק במאבק או במצב של דמות בודדת ואפילו של דמות אשר מבודדת את עצמה מכל חברה או קשר מתמשך, אבל הוא הרבה יותר סרט על קהילה ומגוון בנופים. ככזה, סגנון הצילום (כמו גם סגנון העריכה) פחות מבליט את עצמו במקרה זה. אבל עדיין מדובר בסרט יפהפה לכל אורכו.

*

אמירה נפוצה בביקורות על הסרט, לחיוב או לשלילה, היא היותו "נטול עלילה" בצורה וז או אחרת. יש לי בעיה עם הקביעה הזו דווקא מפני שאני חושב כי יש פונטציאל לקולנוע נטול עלילה, או קולנוע שאינו ממוקד בסיפור, אבל "ארץ נוודים" הוא פשוט לא סרט כזה עבורי. הסרט אומנם מבוסס על ספר עיוני של העיתונאית ג'סיקה ברודר, אולם ז'או הוסיפה לרקע האמיתי דמות פיקטיבית המובילה את הסרט: פרן, בגילומה של פרנסס מקדורמנד (אחת ממפיקות הסרט ומי שבחרה בז'או לכתוב ולביים). הסרט לא כולל רק דמות, אלא גם נקודת פתיחה עבורה, שכן היא נאלצה לעזוב את העיר בה חיה עם בעלה זמן מה אחרי מותו של הבעל. זאת מפני שהמפעל שסביבו נבנתה העיר האמתית בעלת השם האירוני "אמפייר", נסגר. האירוע הפך את העיר בתוך חודשים ספורים לעיר רפאים. פרן יוצאת לנדודים ברחב מסחרי (ואן) שהופך לבית שלה, בעודה מוצאת עבודות זמניות, עם תכנון מראש או מה שנקרה בדרכה. היא פוגשת קהילה שלמה של נוודים מודרנים שנקלעו לאורך החיים הזה מתוך הכרח כללי או בחירה.

המסע של פרן אומנם מדלג על תקופות ונראה כי הוא קופץ לא פעם בין אירועים, אבל יש בו לא רק נקודת פתיחה אלא גם מספר סגירות של מעגלים הממוקמים בנקודת ספציפיות, מספר החלטות שהיא נדרשת לקבל, מערכות יחסים שמתפתחות בין כמה דמויות, והדים של מערכות יחסים מן העבר עליהם אנו לומדים בהדרגה. אומנם ההתפתחות בדמות הראשית היא איטית עד כמעט לא מורגשת, אבל היא בהחלט שם. מה שמוצג לפנינו הוא סיפור שלא רק מספר אודות אורח החיים האלטרנטיבי, אלא גם מראה תהליך שעוברת הדמות הראשית ולצידה עוד דמות משנה בולטת, דייב (המגולם בידי דיוויד סטראתיירן, אחד מן השחקנים המקצועיים הנוספים הבודדים בסרט).

הגישה של ז'או לסיפור היא להדגיש את המפגש בכל סיטואציה כמקום של הסכמה ופחות של עימות, מה שנוגד את הגישה המקובלת לסיפור בקולנוע. אולם הקונפליקטים בהחלט נמצאים שם, בין אם אלו קונפליקטים פניימים ובין אם מדובר בסוג של עימותים של ממש בין הדמויות. זו גם אחת הסיבות לכך כי הסרט קרוב יותר לזרם המרכזי ממה שנדמה ולכך כי הסרט יכול לרגש גם את מי שלא באו רק להתרשם מקולנוע אמנותי זוכה פרסים. כמובן שזה עדיין לא סרט הנע בקצב או מדגיש את המסר שלו כמו סרט של מארוול, למשל.

*

מה שיותר רדיקלי ממבנה העלילה הוא הבחירה של פרן לא רק לחיות בדרכים, באופן שכולל שהות בקור או חום ומציאת דרכים אלטרנטיביות לשמירה על היגיינה ופרטיות, אלא ההעדפה של אורח החיים הזה. על פניו, הסרט מציג מציאות של מקופחים-כלכלית והוא אף כולל נאום של מנהיגי הקהילה כנגד השיטה הכלכלית. הפתיחה בציון סגירת המפעל והעיר, הבחירה במפעלי האריזה של אמזון הידועים כמקום עבודה בעייתי בתור המעסיק הראשון של הגיבורה, והקשיים בדרך – אלו מסמנים את הסרט כמה שמייצג מציאות "קשה" ואת הסרט כשייך לסרטים המתארים עוני. אולם, הדמות הראשית לא נופלת לתבנית זו. היא אולי לא בחרה לצאת לדרך ולוותר על בית נטול גלגלים, אבל משלב מוקדם מאוד בסרט (אולי אף לפני תחילתו) היא לא רק מקבלת אותו באהבה, אלא בוחרת בו כאופציה המועדפת עד יחידה. כאשר בתחילת הסרט היא אומרת בשיחה שהיא לא הומלסית אלא רק חסרת בית פיזי  (Homeless לעומת Houseless) זה נשמע כמו תירוץ. למעשה, הנדודים וגם העצמאות הם הבית החדש שלה וכל אופציה נוחה יותר לחיים היא איום.

מבחינה מסוימת, הדבר הזה קשה יותר לקהל ממבט על עוני או מוות, והפניית תשומת לב לצד הנסתר של הנפש האמריקאית. כותרת המשנה של הספר העיוני עליו מבוסס הסרט היא "לשרוד באמריקה במאה ה-21", אבל קלואי ז'או משאירה את סיפור ההישרדות לדמויות המשנה. האיום הניצב בפני פרן ברגע משבר באמצע הסרט הוא לא איום על הקיום, אלא איום על הדרך. זה המקום בו הסרט של ז'או קרוב ביותר לסרט "עוברת האורח" של אנייס ורדה, השוואה נכונה אשר גם נידונה בביקורות רבות. שני הסרטים מעמידים נשים בגילים שונים החיות לצד החברה המודרנית, אך בו בזמן לא רוצות להיטמע בשום דבר המזכיר בורגנות. בעוד ורדה מדגישה את המחיר של אורח החיים הזה על ידי הצגת מותה של הגיבורה כבר בפתיחת הסרט, ז'או מציגה כל הזמן תרחיש אופטימי עבור פרן. באחת מן השיחות הראשונות בסרט, חברה לעבודה של פרן מציגה לפניה מספר ציטוטים משירים של מוריסי המקועקעים על גופה, כאשר הדגש העיקרי הוא על הציטוט "בית, האם זו רק מילה, או האם זה משהו שאתה נושא עמך". הציטוט נמסר במפגש עם דמות לא בדויה, לכאורה, אבל הוא גם כזה המדגיש את אופי הסרט כסוג של מוטו.

הבחירה במסע בתור בית היא רק חלק מאורח החיים שהופך להכרחי עבור הדמות הראשית. השמירה על פרטיות ועל שליטה על גורלה, גם כאשר הדבר לא אפשרי בפועל, היא דבר לא פחות חשוב. בכל פעם שנווד אחר מציע לה עבודה או מזמין אותה למקום מסוים, היא לא אומרת כן או מסכימה באופן מילולי, גם אם הדבר מהווה עבורה הצלה של ממש. היא חושבת על הדברים לבד ובסופו של דבר מופיעה במקום או מחדשת את הקשרים. הדבר גם נובע מכך שהיא רוצה להישאר נאמנה לבעלה המת, אותו היא עדיין אוהבת ומסרבת להחליף את הנאמנות לא מבחינת בניית קשרים רגשיים, אלא מבחינת חלוקה של מקום וקבלת החלטות ביחד. תהליך השינוי שהיא עוברת במהלך הסרט הוא ההבנה כי היא עושה זאת לא למען זכרו, אלא למען עצמה. למעשה החיים שלה לבד הם עשירים בצורה שונה אך לא פחותה (או עדיפה) מהחיים בזוגיות עמו. באותה נשימה, הקטעים בהם היא מדברת עליו עובדים ברמה הרגשית וגם מאפשרים לדמויות אחרת לדבר על אובדן שהן חוו, אובדן שלכל הפחות נחווה כדבר לא מתוסרט. לצד ההכרה בכאב, האופן בו הסרט ערוך ובעיקר האופן בו המוזיקה של לודוביקו אינאודי מלווה את הסרט מראה כי הדגש כאן הוא לא הכאב, אלא מציאת העושר באורח החיים האלטרנטיבי.

*

הקשר למקור העיוני נמצא במפגש עם האנשים בדרך, חלקם מרואיינים גם בספר וחלקם אותרו במהלך העבודה על הסרט. הדבר מאפשר ליצירה להרגיש כמו סרט תיעודי ועלילתי כאחד. אף כי פרן היא הדמות הראשית, דומה כי בכל מפגש עם דמות המגולמת בידי שחקן לא-מקצועי, הדגש הוא לא על פרן אלא על האדם האחר החושף משהו אמתי מן החיים בשוליים ומן העבר או ההווה שלו. הדבר מתבצע לא רק דרך העריכה של ז'או (בנוסף לבימוי-כתיבה-הפקה היא גם ערכה בעצמה) או הצילום של האנשים "האמתיים", אלא גם דרך המשחק של מקדורמנד. היא לא תמיד שחקנית המבליטה את התגובות שלה לאדם אחר וחלק מן ההופעות הזכורות ביותר שלה, לאחרונה ב"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" מתבססות על היותה חזקה ועצמאית בסגנון המשחק, כולל גניבת הבמה ותפיסת המרכז בכל סצנה. בסרטה הנוכחי היא משמשת לא מעט כסוג של נציגה של הקהל בתגובה שלה לאנשים אחרים, ברצון ללמוד את הסיפור שלהם ולחוש כלפיהם קירבה או שייכות, אך גם להבדיל את עצמה מהם.

מקדורמנד מעבירה את כל זה באמצעים מצומצמים המראים את המגוון שלה בתור שחקנית, גם אם לפחות עבורי הידע על האישיות הציבורית שלה מחוץ לסרט נוכח. אולם, השיחות שלה עם האנשים האמתיים עובדות בזכות התגובות שלה וגם משום שז'או הדגישה בתסריט שפרן היא אישה משכילה – היא מורה בעברה ומי שעדיין מצטטת את שייקספיר. החיבור שלה לדרכים ולטבע נובע ממקום כן. באותו אופן, גם הסרט מרגיש כן ברצון שלו לחקור, בלי התנשאות או מסר, את האזורים הנסתרים של אמריקה. היעדר המסר נוגע לא רק לאורח החיים של הנוודים, אלא גם לאמריקה בכללותה. אמריקה הנראית בסרט דרך דגמים של דינוזוארים ודגם מוקטן של הר ראשמור לצידו פרן מצלמת סלפי (במקום לבקר במקום האמתי הנמצא בקרבתה), כולל דיינרים, מפעל של אמזון, וערי רפאים. ז'או לא מטיפה על נזקי הקפיטליזם, אלא משאירה זאת לאחרים. היא גם מראה כי לאורח החיים הנוח והבורגני יש גם יתרונות והוא גם מאפשר מחילה, אהבה ולמידה. פשוט לא כולם בוחרים בנתיב זה.

*

ברצוני להדגיש: זה לא סרט על אנשים שנוטשים על העולם המודרני, להפך. לנוודים בני זמננו יש לא רק מכוניות, אלא גם אינטרט ופייסבוק. מה שאין להם הוא קשר למקום ספציפי ולפחות במקרה של פרן, גם אין רצון בקשר ממושך לאדם אחר, אחרי שנים ארוכות בהם חלקה את חייה עם אדם נוסף. הסרט מראה את פרן נהנית מן החיבור לטבע, או בורחת מסיור מודרך על מנת לחוות את השמורה בדרכה, אבל הוא גם מראה אותה עובדת בתוך קהילת הנוודים ובסביבות אחרות ובעיקר נאבקת בקשיים של החיים בעולם המודרני, כמו התקיימות מהכנסה נמוכה וקושי בהחזקת רכב. הסרט מבקש לייצר תמונה של מציאות יפה מבלי לייפות את התמונה.

*

בסופו של דבר, הדיון בסרט הזה כולל גם את האוסקר באופן שמראה את החשיבות שבכל זאת יש לפרס. כמו אור, גם אני חושב ש"ארץ נוודים" הוא הטוב ביותר ברשימת מועמדים טובה באופן יחסי, אף כי בעיניי הסרטים האמריקאים הכי טובים של שנת 2020 נפקדים ממנה. הקבלה של הסרט הזה בידי התעשייה חושפת אותו לקהל רב יותר ומעניקה קידום מכירות לסרט שדי קשה למכור. למרות שכפי ציינתי הוא יותר קרוב לזרם המרכזי ממה שמנסים לצייר. הקבלה הזו גם מצביעה על העתיד. התעשייה פתוחה לסרט הזה לא רק בגלל שהוא בא בשנה בלי הרבה סרטים גדולים ולא רק מסיבות של תקינות פוליטית. הסרטים האמריקאים הכי טובים בעיניי ב-2020 כן בוימו בידי נשים ואין להם זכר ברשימת המועמדים (אלו הם: "פרה ראשונה" "אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד" ו"עוזרת אישית"). הסיבה שהסרט הזה זוכה לחיבוק היא שילוב בין האיכות שלו ובין הרצון של הוליווד להיפתח למקומות אחרים בארה"ב וגם לגישה אופטימית למקומות האלו.

"ארץ נוודים" לכאורה מציג את ארצות הברית של המקופחים והמורדים בשגרה, אולם הוא גם מציג את אמריקה במקום בו לאנשים אכפת מן הזולת, מקום בו יש עוני אבל אין ממש מתחים גזעים (שלא לומר: אין כמעט אנשים לא לבנים) או שנאה ופילוג. הסרט עושה את כל זאת מבלי להכחיש את הצרות, גם אלו שאינן נוכחות בו, ומבלי לייפות את המציאות, אלא רק את האופן בו ניתן לתעד אותה.