״עוד סיבוב״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק חולון

האם יש עוד סרט לוהט כמו ״עוד סיבוב״ (Another Round) בשיח הקולנוע העולמי, נכון לכרגע? בערך בכל שבוע שני שב ועולה סרטו של תומאס וינטרברג לכותרות. ממש אתמול הגיעה הבשורה שהעפיל לשורטליסט של האקדמיה האמריקאית לקולנוע, בדרכו הסלולה לחמישיית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר וכנראה לזכייה. מוקדם יותר החודש השתלט על פרסי הקולנוע של דנמרק (פרס רוברט) עם חמש זכיות – הסרט הטוב ביותר, בימוי, תסריט, עריכה ושחקן ראשי. מינוס פרס העריכה, זה גם היה ההספק שלו בפרסי הקולנוע האירופאי לשנה החולפת. המסע התחיל לפני כמעט שנה עם החותמת הרשמית של פסטיבל קאן, זה שלא התקיים לבסוף. הוא המשיך ברצף מרהיב של פסטיבלי סתיו וחורף בראשות טורונטו, כולל הקרנת דרייב-אין בישראל בזכות פסטיבל סרטים בערבה. כעת מגיע השיא עם התגברות ההפצה העולמית וצבירת עוד פרסים לקראת האוסקר המיוחל בעוד כחודשיים.

בתזמון מנצח, אפשר יהיה לראות את הסרט החל מהיום (חמישי ה-11.2) ולמשך 72 שעות, באתר סינמטק חולון. זו אינה הקרנה בלעדית למנויים או לתושבי העיר, אלא פשוט הזדמנות לצפות באופן מקוון בסרט המדובר של התקופה. לכן, תאלצו לסלוח לי ולנו כבלוג על הפניה אל הסינמטק בו אור עובד, או שתחכו לטרום-בכורות נוספות בסינמטקים אחרים מתישהו. אני לא יודע זאת בוודאות אבל נדמה לי שהן יגיעו, היות ולסרט יש מפיץ ישראלי שכנראה לא מוותר עליו להפצה קולנועית אם וכאשר. בעיניי, להתאפק מאז סוף השנה האזרחית ולא לשלב את ״עוד סיבוב״ ברשימת סרטי 2020 (בניגוד לחלק מעמיתיי), היה ג׳נטלמני מספיק. הגיע הרגע לחגוג את סירת ההצלה בתוך ים הבינוניות והשעמום שנשקף אלינו מן המסכים מאז תחילת השנה, לפחות עד שיבואו יתר סרטי האוסקר המתקרב.

בשפה הדנית שמו של הסרט הוא ״Druk״, שמיתרגם לביטוי הלא-סקסי ״שתייה מופרזת״ או Binge drinking באנגלית. מעניין שבמקומות שונים בעולם רוככה חומרת הכותרת, כמו גם בישראל בה נבחר השם הבינלאומי ״עוד סיבוב״. הכותרת מקבלת משמעות מעניינת בפתיחה ובסיום, תיחום נבון של העלילה המרכזית בין שני סיקוונסים פעלתניים בעלי טון שונה מרוב מה שקורה. זה מתחיל על רקע שיר מטופש ומדבק, אז נחשפת מסורת דנית ידועה (מסתבר) של תיכוניסטים בחופשה: בתחרות שאין לה ממש משמעות מלבד להנות עד אובדן הכרה, קבוצות של צעירים מקיפות בריצה אגם קטן. הנערים חמושים בארגזי בירה אותם הם אמורים לשתות תוך כדי תנועה ובלי להקיא. עוד הקפה של האגם ועוד סיבוב של הראש והקיבה, והבמאי ממלא את המסך בנעורים ובאלכוהול, שני הנושאים המרכזיים של הסרט – מערכת היחסים בין אדם ומשקה, וספציפית הקשר בין סוגי וסגנונות שתייה ומטרותיה לבין תקופות בחיים.

הנערים והנערות הם רק הניצבים בסיפור של הדמויות המרכזיות, ארבעה מורים בתיכון בקופנהגן המצויים בשלבים שונים של משבר אמצע החיים. מרטין (מאס מיקלסן) מתגלה כגיבור הסיפור ולכן אנחנו מלווים בעיקר אותו, צופים בו מגיב באופן כבוי למציאות בכיתה או בבית עם אשתו (מריה בונבי) ובניו המתבגרים בעצמם. הוא נראה כמי שוויתר על החיים ושקוע ברחמים עצמיים על שביזבז אותם, אבל גם טומי (תומאס בו לארסן), פטר (לארס ראנתה) וניקולאי (מגנוס מילאנג) אינם שונים ממנו בהרבה מבחינת חשק ועניין.

האחרון הוא הצעיר שבחבורה וביום הולדתו ה-40, עולה בארוחת ערב חגיגית תיאוריה של פסיכיאטר נורווגי בשם סקארדרוד. לטענתו, האדם נולד עם מחסור של 0.05 אחוזי אלכוהול בדם ואם רק נישאר מעט שתויים תמידית, נהיה יצירתיים ורגועים יותר. מרטין מתחיל ללגום בתגובה לתיאוריה והארבעה מחליטים לערוך ניסוי קבוצתי מבוקר – לשתות כל הזמן בכמויות זעומות ועם מדידות תכופות. הם עושים זאת רק במהלך היום ובשעות העבודה. לא אחרי שקיעת החמה ולא בסופי שבוע, לא לרדת ולא לעלות את הרף המוצע. כצפוי, המצב משתפר בתחילה אבל יוצא משליטה אחרי שלל תירוצים לא מאוד מדעיים או פילוסופיים.

וינטרברג לא רק ביים אלא גם כתב את התסריט יחד עם טוביאס לינדהולם, שותפו הדי קבוע. הפעם הקודמת שהשניים עבדו עם מיקלסן (ועם לארסן וראנתה בתפקידי משנה) הייתה בסרט המעולה ״ניצוד״ – מפסגות היצירה של כל אחד מהם ביחד ולחוד. עוד מוקדם לקבוע איך ייזכר בעתיד ״עוד סיבוב״ אבל נדמה לי שלפחות במקרה של הבמאי הוא לא רק מתחרה בסרט המוערך ההוא אלא גם מעפיל עליו. מי שעובד כאן לראשונה עם הצוות המנצח הוא הצלם סטורלה ברנדט גרובלן, בעוד עבודת צילום נהדרת לאוסף שלו (״ויקטוריה״, ״איילים״, ״שירלי״ ועוד). הנורווגי משתמש היטב באור טבעי, כאילו אנחנו שוב בתקופות דוגמה 95, עם הרבה רגעים בהם הדמויות מצויות לפני חלונות מוארים. מן העבר השני, הסרט גם מכיל סצנות הממעטות באור, כיאה לסיפור על אנשים שמנסים להסתיר את ההרגל האפל שלהם. הצד הקודר של האלכוהול בהחלט נוכח כאן, גם אם הסרט משתדל שלא לתפוס עמדה או להתדרדר לדידקטיות.

הבמאי סיפר כי אחת ההשראות לסרט היה הרעיון לפיו ההיסטוריה לא הייתה אותו הדבר בלי אלכוהול. לכן הקפיד לשלב מונטאז׳ של מנהיגי תבל כשהם אולי שתו קצת מדי באירועים מכובדים. מצד אחר, יש כאן הילה של ספציפיות למדינות אירופאיות וכנראה דנמרק בפרט, בהן יש תרבות שתייה של כוסית או פיינט אחרי העבודה, אבל גם מנהגים כעורים יותר של שתייה מופרזת שחוצה את גבולות ההנאה, בעיקר בגילים צעירים, וכפועל יוצא גם מגפת אלכוהוליזם. כסרט על שתייה חריפה, יש ל״עוד סיבוב״ אפקט משכר בפני עצמו, מה שלא בהכרח מצריך צפייה תחת השפעת מערפלי תודעה. רק קחו בחשבון את ההמלצה הזו מהאדם הכי אדיש לאלכוהול, שלא לומר סאחי בלטה, שהתבטא בכתב על הסרט הזה. אבל דווקא כמתבונן מהצד, אני עוד יותר מעריך את היסודיות של היוצרים בבחינת הנושא על מלוא הדקויות שלו ובתוך פחות משעתיים של זמן מסך.

הפדנטיות הנ״ל הובילה את וינטרברג וצוותו למחקר משלהם על מינוני שתייה בזמן ההכנה לצילומים, מה שהוליד בעיניי כמה מההופעות שהכי קרובות לשיכרות אמיתית שאני מצליח לזכור. בתור נהג תורן נצחי וצלול לגמרי, עם ניסיון רב בתצפיות על שיכורים, בעיניי כל הארבעה מצליחים לגלם דרגות שונות של גילופין באופן אמין עד כדי חשד שהוא אמיתי. אולם, נטען כי בניגוד לדמויות השחקנים שתו יחדיו רק אחרי שעות העבודה ולא במהלכן. יש מן המשותף בהבטחה של משקאות חריפים לשחרור לבין הצורך של שחקנים, בסרט הזה ובכלל, להסיר מגננה או שתיים כדי להיחשף על המסך באופן שיוצר הופעה אמינה וסוחפת. כך שלא במפתיע, הנדבך הכי חזק ובולט בסרט נוגע להופעות של כלל המשתתפים.

שלושת הגברים בתפקידי המשנה, בעיקר לארסן, מצליחים לעצב דמויות שאפשר לחוש את הכאב או השמחה שלהן גם בלי זמן המסך המרובה שמוקדש לגיבור. גם בונבי שמגלמת את זוגתו מצליחה לעגל מעט את הדמות הנשית בסרט שלא ממש נכתבו בו דמויות נשיות עגולות, משום שאנחנו רואים אותם בעיקר דרך הפריזמה של הגברים כפויי הטובה. אולם, זו בסופו של דבר עוד תצוגת-על של מיקלסן, בהופעה מהסוג שהמציאו בשבילו טקסי פרסים. רק שימו את האיש (?) הזה על מסך והכישוף קורה, כאילו מעצמו. בסרט הזה הוא עושה משהו שלא ראיתי אותו עושה מעולם, כמובן בשלמות ובסגנון משלו, ברגע קולנועי ששווה את הצפייה כולה. נשאלת השאלה מה יקרה אם פשוט יבקשו ממנו למצוא תרופה לווירוס הקורונה, כדי שנוכל לראות סרטים כמו זה בבית קולנוע ראוי.

גיבורי ״עוד סיבוב״ נעזרים באלכוהול כדי להתגבר על חרדה חברתית, או לפתח אחת. הם שותים כשהם שמחים ובמטרה לחגוג, אבל גם כשהם עצובים כדי להרים את רוחם או דווקא לשקוע פנימה. כל סוגי השתייה וגם השכרות נסקרים בסרט ובשלב מסויים הכל מתערבב, קצת כמו במנהגי לוויה אירית – המוות נחגג, החיים מתקדשים, הרגשות גואים אבל איכשהו גם נדחקים עוד יותר עמוק. במובן זה, הסרט שמתחיל כסוג של קומדיה נעשה פחות מבדר ויותר טרגי ככל שהוא מתקדם. זו קומדיה טרגית, אם תרצו, בה הדברים שלא נאמרים בקול מספיקים לעוד סרט שלם.

עוד טרגדיה עצומה אך מוצנעת נוגעת להפקה עצמה. הסרט החל כפרויקט משותף של וינטרברג ובתו אידה, קוקטייל של מחזה שהוא כתב בעבר עם חוויותיה שלה מתרבות השתייה בגיל הנעורים. אידה התכוננה לשחק את בתו של הגיבור, אך סמוך לתחילת הצילומים נהרגה בתאונת דרכים. האסון השפיע לא רק על היוצר אלא גם על היצירה. לאחר שבוע של אבל, בו שימש לינדהולם כבמאי בפועל, שב וינטרברג אל סט הצילומים ודרש להמשיך אחרי שכתובים שיורידו את מינון אהדת האלכוהול ויגבירו את אחוזי אהבת החיים. זה די מדהים לחוות את הטרגדיה הגדולה ביותר שיכולה לקרות להורה באמצע העבודה על הסרט ואז להגיע למסקנות אליהן הגיע הבמאי בנוגע לשינויים הדרושים. הסרט לא רק מוקדש לאידה מריה וינטרברג, אלא גם צולם חלקית בבית הספר בו למדה ובשיתוף עם בני כיתתה.

העיסוק האמיתי של הסרט אינו בטיפה המרה, אלא בכמיהה לנעורים שחמקו. ארבעת החברים מוקפים בהם מתוקף עבודתם, כמורים לנוער המזכיר להם בכל יום את עברם המבושם. בתחילה הם אכן משתובבים כנערים ומתחברים לאיד שלהם, אבל הסרט לא עוצר שם, כמו הדמויות. הגברים מנסים, במודע או שלא, לשתות ממעיין הנעורים. הבעיה היא שאם מגזימים, אפשר לשוב לגילים מוקדמים מדי. גילים בהם לא רק המודעות הסביבתית והחברתית לקויות, אלא גם שיווי המשקל, כושר הביטוי המילולי, או היכולת לשמור את נוזלי הגוף שלך לעצמך. שלושת אלה שבים וחוזרים בסרט המלא בהתרסקויות פיזיות ומטפוריות, התנצחויות ורבליות לצד אי מציאת המילים המתאימות בזמן הנכון, וכאמור, גם כל הדברים שיוצאים החוצה, לא רק סוד, כשנכנס יותר מדי יין או משקה אחר. כך, הסרט אינו מהסס להקביל אותם גם לילדים או אפילו עוללים, למשל ברגעים של הרטבת המיטה בביתו של ניקולאי, או כשהם בשלב בו הניסוי ירד מהפסים והשתייה שלהם הופכת ליניקה מבקבוק.

כמו תמיד בקולנוע של וינטרברג, הכל נורא מדוייק ונוטה אל השכלתני לרוב ואל הפטפטני לפרקים. עם ציטוט של הפילוסוף סורן קירקגור בהתחלה ואזכור נוסף שלו במהלך הסרט, ועם הניסיון לעגן בשכל ולהצדיק דרכו התנהגות שכל כולה פריקת עול, נוצר דיסוננס מעניין וסרטים מרובד שגם מחליק בקלות בגרון. זה גם מה שהופך את הפתיחה ובעיקר את הסיום לכל-כך מבריקים בעיניי. כשהוא רוצה, וינטרברג הקפדן והמנומק יודע ליצור קולנוע טהור וכאילו-מאולתר. קולנוע שמורכב רק ממעשים, מראות, צלילים ורגשות סותרים וסוערים.

את הסיום לא אספיילר, גם כי זה רגע ששום תיאור לא יעשה עימו חסד כמו לחוות אותו וגם משום שאפשר לכתוב עליו מאמר ארוך מזה שקראתם וקראתן עכשיו. רק אומר שכבר מזמן לא ראיתי רגע קולנועי מתמשך שהוא כל-כך מרומם ומרסק בו-זמנית. רגע שעומד בפני עצמו אבל גם מתכתב עם שלל המוטיבים והדיונים שעולים בסרט, את חלקם הוא ממש סוגר יפה. כל מה שהיה צריך הוא שחקן אחד ענק, סיטואציה אחת ברורה אך מורכבת, את המוזיקה שכבר נשתלה בראש הצפייה בפתיחה, וגם את הכשרון לדעת כמה למשוך את הרגע ומתי לעצור. הייתי מרים כוסית לכבוד הסרט המשובח הזה, אבל הוא רק חיזק את הרתיעה שלי מאתנול על כל גווניו. במקום זה, אמליץ עליו מכל הלב ומלוא הכבד. לחיים!