פסטיבל סאנדנס 2021 – סרטי ז׳אנר: Censor, Cryptozoo, In the Earth, Prisoners of the Ghostland

אל פסטיבל סאנדנס השנה הגעתי עם שני כובעים. מלבד סיקור עיתונאי גם ראיתי כמה וכמה סרטים עבור לקטורה וייעוץ, זו גם אחת הסיבות לדיווחים המאוחרים שהתחלתי לפרסם בעצם רק אחרי תום הפסטיבל. הרבה מהסרטים שראיתי למטרת המלצה עליהם הם סרטי ז׳אנר, גם אותם יש בסאנדנס ובשפע. הכובע הכפול העלה בי תהייה הקשורה לצפייה עצמה. הרי בפסטיבל רגיל, נדיר שארשה לעצמי לקום ולצאת מהאולם. לא בתור מסקר בכל אופן. אבל לפרוגרמרים שמורה הלגיטימציה להבין כבר בחצי השעה הראשונה (או פחות) שהסרט לשמו הגיעו לאולם אינו עומד להיות חלק מהקטלוג שלהם בעתיד הקרוב. אין להם סיבה שלא לקפוץ החוצה לאולם המקביל. בצפייה ביתית זה אפילו עוד יותר קיצוני, שכן בלחיצה על כפתור או שניים מסתיים הסרט הנוכחי ומתחיל את הבא, בלי שום אי נעימות. כך, הסרטים עליהם הייתי צריך להמליץ, או להמליץ לוותר, הובילו לנטישות הבודדות שלי בזמן הפסטיבל השנה.

חשבתי בכל זאת להזכיר את הסרטים שזנחתי באמצע, למקרה שמישהו או מישהי צפו בהם וירצו לספר שפספסתי את להיט הפסטיבל המושלם. את ״Human Factors״ נטשתי אחרי למעלה משעה, כשלא יכולתי לשאת יותר את הניסיון של רוני טרוקר להיות מיכאל האנקה. נזכרתי בבמאי האוסטרי הפועל בעיקר בצרפת כי הסרט מתמקד במשפחה גרמנית-צרפתית שתקרית (מחוץ לפריים כמובן) בבית הקיץ שלהם מערערת את היחסים בין ההורים והילדים. חצי מותחן אירופאי גנרי וחצי דרמה משפחתית שלא ממש מעוררת אמפתיה כלפי הדמויות. ככל שחיכיתי לעוד חלקים מהפאזל, כך התמונה שהתבהרה הייתה נטולת עניין או ייחוד.
זה כמעט אותו המקרה גם עם ״Coming Home in the Dark״ של ג׳יימס אשקרופט. הסרט מתחיל עם משפחה המטיילת בניו-זילנד היפהפיה, משפחה די מעצבנת יש לציין, שהפיקניק שלה משתבש כאשר שני פסיכופטים נקרים בדרכם. שוב נשארתי יותר משעה, בתקווה שיקרה כאן עוד משהו מאשר רוע לשם רוע והתעללות בצופים. אם זה אכן קורה בסוף, לעולם לא אדע.

משני סרטים אחרים ברחתי מהר יותר ובגלל סיבות שונות. את ״Superior״ של ארין ואסילופולוס זנחתי אחרי כחצי שעה, ולא כי הוא היה רע במיוחד. השילוב בין שעת הצפייה המאוחרת לבין תחושת חובבנות שריחפה על הסרט העצמאי עד מאוד, גרמו לי להבין שכנראה לא אמליץ עליו בכל מקרה. הוא מתחיל די מעניין עם דמות הנמלטת מזירת תאונה הישר אל ביתה של אחותה התאומה, שחיה חיים מהוגנים והפוכים לגמרי. הרעיון החביב הזה מתבזבז על שחקנית ראשית שלא התרשמתי ממנה, ויש אותה פעמיים, על טכניקות קצת זולות של סרטי ״שחקן אחד שתי דמויות״, ובאופן כללי על הרבה יותר דרמה מנומנמת מסרט פשע (לפחות בהתחלה).
המקרה של ״Pleasure״ היה הרבה יותר קיצוני, כי אני והסרט סיימנו את יחסינו עוד בשלב התקציר. סיפורה של צעירה שוודית שמגיעה ללוס אנג׳לס בתקווה להשתלב בתעשיית המין – זה ממש לא בשבילי. עוד לפני השוט הראשון כבר הספיק לי, וסצנת הפורנו הראשונה שמצטלמת היא משהו שלא הייתי צריך במערכת שלי. הבעיה החריפה כשגם בסצנות ה״רגילות״ האסתטיקה פלורסנטית וכולם המשיכו לשחק כמו בסרט פורנוגרפי. ייתכן שהבמאית השוודית ניניה תייברג הלכה הפוך-על-הפוך, אבל סרטים שהם הדבר שהם מבקרים מוזרים לי מדי. כשהתחלתי לגחך זפזפתי הלאה, ושלא במפתיע זה היה אחד הסרטים היותר מדוברים בפסטיבל. מאמין שאחיה בלעדיו.

היה גם סרט אחד שטכנית ראיתי מהתחלה ועד הסוף, אבל נפרדתי ממנו מנטלית בשלב מסויים, מתישהו תוך כדי שהשתעממתי קשות מהשעה הראשונה שלו. קוראים לו ״Violation״ וביימו אותו דאסטי מנקינלי ומדליין סימס-פיוור, שגם מככבת. יכול להיות שתקראו עליו בעתיד במסגרת סקירת סרטי אונס-נקמה של לירון, אז לא אספר עליו הרבה יותר מלבד העובדה שהוא משתייך לז׳אנר הזה. אולם, כל החצי הראשון שלו הוא בעצם דרמת אינדי עם דמויות מתישות ושיחות סרק, כולל איזה רגע ״פיוטי״ מדי פעם, טבע דומם או זאב צד ארנבת, כי צריך קצת מטפורות. החצי השני מכיל כל-כך הרבה רגעים של אימה גופנית קיצונית שהתפלצתי מצחוק של מבוכה, בהיזכר בהצהרת הבמאים לפני הסרט ש״רצו להעביר את הטראומה של הגוף״. הסיום כבר מצחיק בקול רם, ממש לא בכוונה לעניות דעתי, אז אין לי מושג מה הם חשבו לעצמם. היו גם סרטים ז׳אנריסטיים שכן שווה לכתוב עליהם יותר בפירוט, לשלילה או לחיוב, ואעשה זאת הפעם לפי סדר אלפביתי.

Censor

נא להתחיל לשנן את שמה של פראנו ביילי-בונד. במקרה של הבמאית-תסריטאית הבריטית הצעירה, זה גם שם שממש כיף להגיד. כאמור בדיווח הקודם, ראיתי בעיקר סרטי ביכורים בסאנדנס. אף אחד מהם לא מיסמר אותי למושב כמו הסרט הזה. ארהיב עוז ואומר שעם מערכה שלישית אחרת יש פה כמעט יצירת מופת מטא-ז׳אנריסטית כבר בניסיון הראשון (אם לא מחשיבים את כל הסרטים הקצרים של היוצרת, אותם די מתחשק לראות בעקבות סרטה הארוך). ייתכן גם שהחיבור שלי ליצירה נובע מכמה היא הזכירה לי את ״סרט לילי״, ספרה השני של מרישה פסל הגאונה (יצא בעברית ב-2014 בהוצאת מודן ובתרגום ניצן לפידות). זה רק הוסיף מבחינתי לאינטרטקסטואליות ולמימד הרפלקסיבי, בסרט שעובד מצויין גם כמותחן אימה בלי קשר להיותו רצוף מחוות ונקודות למחשבה על המקום של קולנוע אימה בחיינו.

אחרי סצנת הפתיחה ניסיתי להבין האם הבמאית מחבבת יותר את קרפנטר או את סרטי הג׳יאלו, אבל האמת היא שההשפעה האמיתית היא תת-סוגה בריטית המכונה Video Nasty. מדובר בסרטי אימה זולים, נצלניים, עזי מבע ומזעזעים בגראפיות שלהם, שהיו נפוצים בשנות ה-80 ובהם נאלצת לצפות גיבורת הסרט, אינד. מגלמת אותה השחקנית האירית המצויינת ניב אלגר (״Raised By Wolves״). וכן, בדקתי שככה הוגים את שמה (Niamh Algar) אז בעברית ראוי לכתוב אותו פונטית.

אינד עובדת במועצה לצנזורה ויחד עם עמיתיה פוסלת או מאשרת תכנים לשידור, לפעמים תוך קיצוצים מסיביים של חומרי הגלם. כאב לי פיזית לראות אותם חותכים סרטים, יותר מכל קיצוץ איברים גרוטסקי בסרטים עצמם. הרקע הוא אנגליה של תאצ׳ר מוכת החרדה החברתית, שרק מתגברת עם כל זוועותון שנדחה לשידור ומוצא את דרכו אל הרחובות בכל מקרה. אינד לוקחת את העבודה שלה כפילטר בשר ודם ברצינות מירבית ונדמה כי שום אימג׳ מחריד אינו משפיע עליה, לא ברמה המודעת לפחות. אך היתקלות בסרט של במאי מסתורי משיב אל חיי תעלומה מן העבר ומטשטש לחלוטין את הגבולות בין המציאות, הדמיון, זכרון הילדות ואמנות הקולנוע.

ביילי-בונד נעזרת בצלמת אניקה סאמרסון ובמלחינה אמילי לוינז-פארוש כדי ליצור עולם קולנועי עשיר ומסויט, שלא ברור מה יותר מבעית בו. העבודה של אינד כצנזורית יכולה לבדה להוציא אדם מדעתו, כפי שיעיד הפרק של ״סאות׳ פארק״ בו באטרס משמש כמסנן אנושי לתכנים של חבריו לכיתה. זכרונות הילדות שלה רודפים אותה בזמן שעל המסכים מולה מתחוללות סצנות בעתה, מה שמעלה שאלות על האופן בו אנחנו לא רק סופגים קולנוע אלא גם כיצד הוא מעורר בנו טריגרים רדומים, או שותל במוחנו דימויים שעלולים להישאר ולהתבלבל שם. ואני לא מדבר על השימוש התדיר והמוחשי בקלטות וידאו, שעורר בי באופן אישי מעט נוסטלגיה והרבה מאוד אימה רדומה.

לכן, הסרט הזה מרתק בעיניי בשלוש רמות שונות: כחקר דמות של אישה שעולמה מתערער, כמחווה לסרטי אימה בכלל ובפרט לסוג קולנוע אימה שלא הייתי מודע לקיומו, ולבסוף כמצע לדיון על ההשפעה העמוקה של הקולנוע על הצופה. מיקום העלילה של סרט על מהות הצנזורה באנגליה התאצ׳ריסטית, רק מעשיר עוד יותר את היצירה. נהניתי לעקוב אחר התפניות הלא לגמרי מתבקשות שביצעה העלילה, וגם אם אני חושב שהכיוון הסופי נכון והסיום הולם, לבסוף בכל זאת הרגשתי שהיצירה מצויה מרחק פסיעה או שתיים מלהיות הברקה מוחלטת. זה לא מוריד מגודל ההישג או מעוצמת החוויה, אבל אל תצפו למאסטרפיס. או יותר נכון, נדמה לי שאני מצפה לסרט הבא של ביילי-בונד שיכול בהחלט להיות שכלול של דרכה המתהווה, כי לפעמים נחמד לא להגיע לפסגה מהר מדי.

Cryptozoo

הערה לעצמי: תמיד לקרוא את כל המידע שניתן על סרט מסויים בתוכניית הפסטיבל, כולל הקטע על היוצרים. כך הייתי אולי נגנב מהתקציר של ״קריפטוזו״, אבל גם נזכר מה דעתי על הסרט הקודם של היוצר דאש שו והאנימטורית ג׳יין סמבורסקי – ״כל התיכון שלי שוקע במצולות״. בגדול, לא השתגעתי בזמנו על הסרט של שו את סמבורסקי, אחוקים של לינה דנהאם וקהילת ההיפסטרים כולה. האנימציה הייתה ייחודית אבל התסריט בנאלי להחריד. בסרט החדש, האנימציה די דומה לקודמת, מצויירת ביד ומשולבת בין כמעט-שרטוט לבין רקעים מוקפדים ובין הילדותי לאמנותי. לעומת זאת, אני בטוח שהצמד לא קורא עברית אבל יצא שהדבר האחרון שאפשר להגיד על העלילה הפעם הוא שכבר ראינו אלף כאלה.

סיקוונס הפתיחה לבדו גרם לי לתהות האם צרכתי פטריות הזיה בלי לשים לב. זאת משום שאל קרחת יער מגיח זוג מסטול ואוהב המתערטל במקום ופוצח במשגל. הדיבורים שלהם אחרי האקט כולל הסתערות על גבעת הקפיטול לטובת מהפכה (בחיי), מה שגרם לי לתהות האם הסצנה הזו התווספה לסרט מאז מאורעות ה-6 בינואר או שהבמאי הוא בעצם נביא. עוד פקפוק שלי במציאות התרחש רגע לאחר מכן, כאשר השניים מגלים גדר גבוהה באמצע היער ומאחוריה אותו גן חיות נסתר וחידתי מן הכותרת. היצור הראשון שהם פוגשים הוא חד-קרן, כמובן.

סיפורו של המקום תופס את מרבית העלילה, שכן אל הפתיחה המשונה נשוב רק מאוחר מאוד אל תוך הסרט. בעולמו קיימים כל היצורים של המיתולוגיות, ויש מי שמבקשים לצוד אותם לצרכים צבאיים ואחרים. יש גם מי שרוצות להגן עליהם, ואלה שתי הנשים שהקימו את גן החיות המדובר, שהוא יותר חווה טיפולית ושיקומית ומעין מקלט מוגן. בזמן שאנו פוגשים אותן, המשימה שלהן היא למצוא את אחת המפלצות הכי חזקות שיש, לכאורה, אכלנית חלומות יפנית מסוג באקו. שהיא מעין פיל-חזיר קטנטן וצבעוני. כך, הסרט מתעצב אט-אט כמעשיית הרפתקאות ואקשן, עם ים של דמויות צבעוניות מהצד האנושי או ה״קריפטואידי״ (שם כולל ליצורים למיניהם).

את הגיבורה, סוג של לארה קרופט בשילוב עם דוקטור דוליטל, מגלמת בקולה לייק בל. מלבדה אפשר לשמוע גם את מייקל סרה, זואי קאזאן, אלכס קרפובסקי וג׳ייסון שוורצמן, מהספקטרום ההיפסטרי, וגם את פיטר סטורמרה, גרייס זבריסקי או אפילו אנג׳ליקי פאפוליה היווניה, מהשחקניות הקבועות של לנתימוס, בתפקיד שהולם את מוצאה – גורגונה. אין מה לומר, היוצרים מקושרים היטב. אני רק עדיין לא בטוח כמה הם מחוברים לעצמם, כפי שקשה לי להבין מי קהל היעד שלהם. יש פה התלהבות של סרט ילדים אבל תכנים למבוגרים בלבד, עלילה מסועפת והמון דמויות אבל אווירת כיף קליל, כולל רגעים אפלים מאוד לצד קטעים מטופשים להפליא. זהו סרט על לחלום חלומות וגם על עצם ההיקסמות מכל מה שפלאי בעולם, אך התוצאה היא מוזרות לשם מוזרות. כחובב מפלצות מיתולוגיות וסיפורי הרפתקה הצלחתי להישאר על גבו של הפגסוס או הגריפין הזה לאורך כל הטריפ, תרתי משמע. אבל היותו יצור כלאיים משונה וכאילו לא אמיתי נותרה מול עיניי לכל אורך הצפייה.

In the Earth

בן וויטלי ממשיך להיות במאי שמאוד קשה לקטלג או אפילו לעקוב אחר הקריירה שלו. הוא פרץ כהבטחה בעולם קולנוע האימה/ז׳אנר עם שני סרטים צנועים ודי שונים, ״רשימת חיסול״ הקרימינלי ו״חופשה נעימה״ הקומי, המשיך משם לסרטים עמוסי כוכבים דוגמת ״גורד שחקים״ ו״אש חופשית״ וליהטט בין לבין עם עולם האימה והפקות דלות תקציב. כדי לבלבל עוד יותר, הוא חתום על העיבוד המיותר של ״רבקה״ דאשתקד ועובד על שלושה סרטים חדשים, אחד מהם הוא המשכון של ״אימה במצולות״ (The Meg למקרה ששכחתם). המשותף לכל סרטיו הוא זרם תת-קרקעי של אופל מוחלט, שלעיתים מתפרץ החוצה ולעיתים מושך אליו פנימה את היצירה ומטביעה אותה בזפת. בראשית תקופת המגפה הוא הגה ויצא לצלם סרט, כי למה לא בעצם, וזו התוצאה.

״באדמה״ מתחיל עם התייחסות ישירה למגפה, כאשר בחור לבוש חליפת מגן מגיע אל מתקן מדעי הסמוך ליעד ומיד מרוסס באמצעי חיטוי. בעולם של הסרט ישנו וירוס קטלני במיוחד והאמצעים להדברתו הם בידוד קיצוני ושימוש במדע. נו, לא כל סרט צריך להיות מציאותי. בכל מקרה, גיבורנו מגיע על מנת לבדוק מדוע העמיתה שלו הפסיקה להשיב לנסיונות התקשורת שלו עימה. נאמר לו שהיא יצאה מזמן להתבודד ביער ולא מגיבה לאיש. יחד איתו ועם מדענית מקומית, נצא למסע אל מעבה היער כדי למצוא את הדוקטורית הנעדרת ולברר מה היא מעוללת. בדרך, איך לא, נפגוש פסיכופט שמאמין באגדות העם המקומיות על רוח היער ויש לו דרכים מעניינות לתקשר איתה.

עצם היצירה של סרט באמצע המגפה זה כמובן הישג בפני עצמו. מיעוט השחקנים או הלוקיישן באוויר הפתוח אמנם הופך את הפרויקט לאפשרי אבל קל לדמיין את האתגרים הרבים שעמדו בפני הצוות בכל רגע נתון. ג׳ואל פריי (״משחקי הכס״, ״יסטרדיי״) ואלורה טורצ׳ה (״נפרדנו כך״, ״מידסומר״) בתפקיד שני המדענים הנודדים, וגם ריס שירסמית' בתור שוכן היערות המוטרף, כולם עושים עבודה טובה ומחזיקים את הסרט בחיים לא משנה מה קורה על המסך. ויש לציין שקורים כמה וכמה דברים די פסיכיים על המסך, כולל התמקדות באימה גופנית מוגלתית ומשכנעת שגרמה לי להתכווץ מהזדהות ואף לכסות את העיניים בשלב מסויים.

ספק בניסיון לתעתע וספק מתוך זריזות הכתיבה ואילוצי ההפקה, הסרט משנה כיוון בכל כמה דקות. לפרקים זה צפוי עד אימה, לעיתים כל-כך מופרך שיצאתי מאיפוס. לקינוח, הבמאי מפלרטט עם אפקט מטריד של הבהובים ולבסוף מתאהב בו לגמרי. עוד סיבה לכסות את שדה הראייה שלי. וויטלי מספיק חכם כדי לשלב בסרט עצמו דיונים באור וצליל כדרכים לתקשר עם הטבע, מה שהופך את היער לסט צילומים ולהיפך, אבל הוא לא משכיל להיות נבון דיו כדי לדעת מתי הוא מגזים ומאבד את הקהל. כלומר, לפחות אותי ואת מי שיצא לי לשוחח איתם (גם וירטואלית) על הסרט. נדמה לי ששוחרי הבמאי וחובבי אימה נטו ימצאו מה לאהוב בו, אבל כיוון שהוא מתפתל להרבה כיוונים וגם משליך לאוויר המון נושאים, בסוף הכל צונח לו על האדמה והחוויה כולה גם היא מתרסקת.

Prisoners of the Ghostland

נסיים עם פינת ה״מה הולך פה?!״ על שם ניקולס קייג׳, בסרט בו הוא מככב. מי שמכירים את השלב הנוכחי בקריירה של השחקן תכול העיניים שהפך לשם נרדף למשחק מוקצן וסרטים רדיקליים, יודעים היטב למה לצפות מסרט שנקרא ״אסירי ארץ הרוחות״. בטח אם ביים אותו סיון סונו, הידוע ביפן כבמאי סרטי ז׳אנר שלא לוקחים שבויים. אני חייב להודות שהסרט הרבה פחות פרוע, או קוהרנטי, ממה שרציתי שיהיה. אבל אפילו רק לתאר אותו ישיב אותי לכיף המשמח שהוא הציע, בשעת לילה שלא כדאי לראות בה סרטים – אלא אם יש בהם סמוראים, קאובואים ורוחות רפאים. רשימה חלקית, לא בהכרח בסדר הזה.

תחילה אנסה לאפיין את הז׳אנר-בלנדר הזה, שיש בו שני עולמות עיקריים ועלילת מעטפת של אקשיונר הרפתקאות בהובלת קייג׳. הוא מוצג לנו בפתיחה בסצנת שוד בנק, במהלכה הוא וניק קסווטס הופכים ג׳וב פשוט למרחץ דמים. הפושע הידוע לשמצה, שאין לו שם ומתייחסים אליו לאורך הסרט בשם הירו/גיבור, אבל הוא בפירוש ניק קייג׳, הוא כעת האסיר של מושל אחד העולמות – עולם של מערבון סוקיאקי, הז׳אנר שהוא התשובה היפנית למערבוני ספגטי. יש בו מצד אחד גיישות וסמוראים, ומצד אחד בוקרים ואילי הון מערביים. אותו מושל (ביל מוזלי) מטיל על גיבורנו משימה לצאת ולהציל את אחייניתו (סופיה בוטלה) שנחטפה אל עולם הרוחות.

קראתי שתיארו את הצד הזה של הסרט בתור ״מקס הזועם״, אבל משהו בעיצוב ובאובססיה לקונספט הזמן הזכיר לי דווקא את טרי גיליאם, אילו היה מביים סייבר-פאנק. הצרה עם גוסטלנד היא שמי שנכנס לשם לא יוצא. אם תנסו, תותקפו מיד בידי כנופיית רוחות רפאים רדניקית למראה. ואם כל זה לא מספיק, בתור מנגנון אל-כשל הלביש המושל את גיבור-קייג׳ בחליפת עור שמחוברות אליה פצצות במקומות אסטרטגיים. כולל המקומות שחושבים עליהם למקרא המילה אסטרטגיים. יש לו שלושה ימים בלבד להגיע אל החטופה ועוד יומיים להשיב אותה אל הדוד האוהב. מיותר לציין שדברים הרבה יותר מופרכים מכל האמור לעיל יקרו בדרך, ושלא כל האשכים המוצגים בסרט ישרדו את המסע.

כמשתמע, זה חתיכת סרט מטורלל קונספטואלית. ועוד יותר כצפוי, הוא הרבה יותר מוזר או מיוחד מאשר טוב, שלא לומר גרוע בכוונה. מי שיבואו בשביל קייג׳ ימצאו אותו במצב רוח דו-קוטבי, כלומר או הגיבור השתקן עם המבט המצמית או צורח שטויות במלוא הגרון. אין באמצע, גם לו לסרט עצמו, הנע בין רגעים של אלימות פיוטית לביזאר מוחלט. זה בהחלט מייצר אפקט WTF מורגש אבל גם אפקט של סלט, מה שהופך את החוויה לפחות עוצמתית מסך מרכיביה. אפשר אולי להאשים בכך את התסריטאים, אהרון הנדרי וריזה סיקסו סאפיי. בעיניי, הכל היה פחות יצירתי או אפילו מדמם מכל אחת מן ההשפעות הרבות הניכרות על היצירה. מגיליאם שכבר הזכרתי ועד טאקשי מייקה, אם לבחור בקולנוען בן ארצו של הבמאי.

הצטערתי לשמוע שהיוצר חטף התקף לב עוד בשלב הפרה-פרודקשן. אבל מה הפלא עם כל-כך הרבה עלילות, ניצבים, סטים עצומים, תפאורות, תלבושות וסצנות מורכבות. קייג׳ היה מתוק, כמובן, והסכים לבוא ולצלם ביפן גם את החלקים שהיו אמורים להצטלם בקרבתו. אבל ההרגשה בסיום היא שגם אמנותית לא הבמאי ולא הכוכב הלכו עד הסוף עם מה שנשמע כמו שיתוף פעולה אגדי. בכל זאת, אני מקווה שהסרט הזה ימצא לו מסכים בישראל כי הוא כל-כך קוקו שאני מוכרח לשמוע עוד דעות עליו.