פסטיבל סאנדנס 2021 – קולנוע אמריקאי עצמאי: How It Ends, Jockey, Mass, Wild Indian

פסטיבל הקולנוע הגדול הראשון של 2021 מאחורינו. יסלחו לי אירועים אחרים שמוגדרים כפסטיבלים, אבל שנה קולנועית מתחילה לרוב בסוף ינואר עם פסטיבל סאנדנס לקולנוע עצמאי. למרות הכל, כך גם השנה. ההבדל משנים אחרות הוא שבמקום מאות ואלפי אנשים הממתינים בתורים בשלג של פארק סיטי הקפואה שבמדינת יוטה, סאנדנס הפך גם הוא לפסטיבל אונליין. כזה שפתאום יש לו רבבות לקוחות בכל רחבי ארצות הברית בבת אחת, ובגלל כל הבלאגן והדחיות של המגפה גם סמיכות מסוג שונה לאוסקר של השנה הנוכחית, במקום הבאה. התמזל מזלי לקחת חלק בכל הטוב הזה, בזכות האפשרות לצפות בסרטים בנוחות הבית עבור כל תושבי ארה״ב באשר הם. למרבה האירוניה, זה היה הסאנדנס הראשון שלי. ראיתי כ-30 סרטים, 25 מתוכם מהתחלה ועד הסוף. לא בטוח שאתייחס לכולם, בטח לא באותה רמת פירוט, אבל חשבתי שיהיה נחמד להתחיל לפרוק בכתב את החוויה. כי מנסיון העבר, מקבץ מסרטי סאנדנס ימשיכו להיות חלק משמעותי מהשיח גם חודשים קדימה, אז כדאי להכירם.

כדי לשמור על אווירה פסטיבלית, אנשי סאנדנס המציאו מחדש את הבייבי שלהם כאירוע מקוון שהוא לא סתם עוד ספריית VOD. מסגרות משניות כמו תוכנית הקצרים או המציאות המדומה כן היו זמינים באופן זה, אבל התחרויות המרכזיות והפרימיירות שנועדו להיות מתוקשרות חולקו לחלונות צפייה ממש כמו בפסטיבל רגיל. לקח לי שבוע להבין הכל, שזה חבל כי הפסטיבל קוצר ונדחס השנה לאורך של שבעה ימים. דמיינו שכל בכורה היא בעצם חלון צפייה של שלוש שעות, כך שאם סרט משובץ לחצות היום אפשר ללחוץ פליי עד 3 בצהריים. מהרגע שהנגן נפתח מתחיל עוד חלון, הפעם של ארבע שעות, במהלכו יש להשלים את הצפייה. מי שרוצה את החוויה המלאה, הכוללת סשן שאלות ותשובות חי עם היוצרים והיוצרות, צריכים להתחיל בדיוק בשעה המקורית.

למקרה שזה לא מספיק מסובך, נתבקשו כל בעלי התגים (ועיתונאים ביניהם) לשריין מקום בכל משבצת של פרימיירה עוד לפני שהפסטיבל התחיל, כאילו שיש למישהו מושג איך לבחור מבין ההיצע בפסטיבל שכמעט כולו סרטי ביכורים. עוד לפני שתספיקו להגיד FOMO הייתה גם אפשרות לתפוס את הסרטים בהקרנה חוזרת ביום למחרת הבכורה. או אז נפתח חלון של 24 או 48 שעות שיותר דומה ל-VOD, משום שבו ניתן היה להקליק על הסרטים בכל זמן (לקבלת חלון הצפייה של ארבע שעות). אבל לכו תמצאו זמן להשלמות עם חמש משבצות הקרנה יומיות מלאות שהתחייבתם אליהן מראש. כולל שיטה מסובכת לספירת צפיות הבונוס והפחד המתמיד מהקרנה סולד אאוט לסרטים שהתחיל עליהם באזז ברשתות החברתיות (כמובן שזה התגשם ולרעתי). היו גם המון אירועי זום ופאנלים מקוונים, ואפילו מסיבות וירטואלית במתחם VR אליהן היה ניתן להגיע עם ציוד מתאים ולתקשר עם באי הפסטיבל לא רק דרך צ׳אטים לפני ההקרנות, שנועדו לדמות שיחות חולין בתור לסרטים אבל נראה כמו ראשית ימי האינטרנט (עם תגובות נוסח אני הראשון וכו׳).

אני הסתפקתי בסרטים עצמם וכאמור, הצלחתי לראות המון מהם חרף הנסיבות, או בזכותן. לכן חשבתי לחלק את הדיווחים המאוחרים שלי ולהתחיל עם מה שנחשב ללב הפסטיבל – התחרויות האמריקאיות. כיוון שהסרטים הדוקומנטרים שווים פוסט בפני עצמם דווקא במשותף עם ההיצע התיעודי הבינלאומי בעיניי, אתמקד כאן בקולנוע האמריקאי העלילתי והעצמאי שיצא לי לדגום, בתחרות או מחוצה לה. על שתי בכורות הבימוי המתוקשרות של שחקניות מהוללות, ״Passing״ של רבקה הול ו-״Land״ של רובין רייט, כתבתי להארץ ואולי רק אזכיר בטקסט נוסף. למי שלא יכול בלי רייט, התמונה בראש הפוסט היא מהסרט שביימה. אך גם בלעדיהן, הרשימה לא קצרה. סידרתי מהקליל לכבד ואין לי שמות עבריים להציע בהכרח.

How It Ends

כצפוי, היו בפסטיבל לא מעט סרטים על מגפת הקורונה, בתחום התיעודי. בגזרה העלילתית נצפו סרטים אלגוריים למצב האנושות וכאלה שניצלו את הסגרים במדינות השונות לצילומים. אחד מהם הוא סרטם של דריל וויין וזואי-ליסטר ג׳ונס, שגם מככבת. הוא הוקרן מחוץ לתחרות ונדמה לי שברור למה – מעבר לקלילות המובנית שלו הוא גם עמוס סלבריטאים בהופעות אורח, בניגוד לרוב הסרטים העצמאיים. ככה זה כשמצלמים בהוליווד של תחילת המגפה, כשהרחובות היו שוממים והמפורסמים נצורים בבתיהם ומשועממים עד מאוד, אך מה אכפת להם להוציא את הראש מהחלון ולנופף למצלמה של סחבקים שלהם. היוצרים חשבו שזה בדיוק הזמן לנצל את המצב ליצירת קומדיית סוף העולם הכי אגבית שתראו.

ליסטר-ג׳ונס, שביימה השנה גם את הרימייק של ״הכישוף״, גייסה את הכוכבת של סרטה הקודם, קיילי ספייני. הבמאית-שחקנית עושה שימוש מעניין במראה הנערי של הקולגה הצעירה שלה, שמגלמת בסרט זה גרסה צעירה של הגיבורה, לייזה. היא חיה לצידה אבל אין לה השפעה על העולם בדרך כלל ואיש לא רואה אותה מלבדה, חברה דמיונית שהיא מעין אני-הצעירה הנשרכת אחרי הגרסה הבוגרת לכל מקום. אלא שהיום הוא יום מיוחד, היום האחרון לפני שהאנושות תימחק מפגיעת אסטרואיד. משום מה, בשכונה בלוס אנג׳לס בה מתרחש הסרט אין פאניקה ברחובות אלא תחושת שלווה והשלמה עם הסוף המתקרב. לייזה מצפה למסיבת סוף העולם בבית חברתה ובינתיים מבקשת לבלות את היום בהתגברות על חרטות העבר שלה. עצם זה שאנשים פתאום רואים ומתייחסים אל לייזה 2 זה לא הדבר המוזר היחיד שיקרה לאורך הסרט.

הקונספט של אני-הצעירה, כמכשיר עלילתי, כדמות בפני עצמה, וגם כמטפורה שקופה אך לגיטימית – הוא בעצם הדבר המקורי היחיד שקורה בסרט. כל השאר, מהעלילה האוורירית דרך המפגשים עם הדמויות האקראיות מחד ותחנות חייה של הגיבורה מאידך, וכלה בסגנון שפשוט נראה כאילו כמה חבר׳ה לקחו מצלמה ויצאו להסתובב בשכונה – הכל היה מאוד סתמי. קצת מנסה להצחיק, טיפה לוחץ לרגש, אולי אפילו מבקש לעורר מחשבה, אבל בפועל חסר משמעות כמו הקיום האנושי עצמו. ״סופעולם״ של רוני קידר היה הרבה יותר טוב, אם להתנסח בעדינות.

את הבידור היחסי שאבתי בכל זאת מן המפגשים החטופים והמאולתרים למחצה עם כל מיני שחקניות ושחקנים, שעד שתספיקו להיזכר מאיפה הם מוכרים ומה הם עושים פה כבר יספיקו להתאדות מן המסך. זה הספיק כדי לא לסגור את החלון ולדלג לסרט הבא, אבל אם תיכוניסטים אמידים במיוחד שההורים שלהם מכירים את כל הוליווד היו עושים את הסרט הזה, אני חושב שהוא היה יוצא דומה עד זהה. אולי אפילו יותר מוצלח, בהתחשב בכמה התחלתי לשנוא מילניאלים (אז מה אם כזה בעצמי, בלב אני בומר).

Jockey

הסרט הבא עומד להישמע לכם ולכן כמו ״הרוכב״ של קלואי ז׳או, שאף הוקרן בסאנדנס בעברו. אין להימנע מכך, אבל גם חבל על הציפיות המיותרות. סרט הביכורים של קלינט בנטלי, אחרי כמה קצרים ותסריט קודם לסרט באורך מלא (״Transpecos״), מתרחש בעולם רכיבת הסוסים התחרותית. מרבית העלילה מתרחשת בפיניקס, אריזונה, ומתמקדת ברוכב מזדקן בשם ג׳קסון (קליפטון קולינס ג׳וניור). נדמה שאין עצם שלא שבר במהלך הקריירה והגוף מתחיל לתת את אותותיו. אך ג׳קסון מבקש לעצמו רק עוד מירוץ אחד אחרון, אחרי שמאלפת הסוסים הקבועה שלו (מולי פארקר) מציגה בפניו סייחה חדשה שקורצה מחומרים של אליפות. במקביל, רוכב צעיר שמגיע לאיזור (מויסס אריאס) טוען כי הוא בנו של ג׳קסון. למקרה שאין מספיק קונפליקטים.

את התסריט כתב בנטלי יחד עם גרג קוודר, והרקע של שניהם בהפקה דוקומנטרית מצליח להפוך את מה שנשמע על פניו כאוסף קלישאות מלודרמטי לסרט חקירת דמות שמטפל ברגישות בכל קווי העלילה. הרבה מהקרדיט צריך גם ללכת אל קולינס, שחקן משנה נצחי שמקבל הזדמנות לתפקיד ראשי, ובעיניי לא מפספס אותה. הוא מסוג השחקנים שאני לא בטוח אם הם יותר ווילם דפו, כריסטופר ווקן או סטיב בושמי, כאילו נופל בין כל סוגי הכסאות האלה. אבל התכונה הזו של חמקמקות יכולה גם לאפשר היבלעות מוחלטת בדמות וכך קורה. כל מה שמתחולל מסביב בהחלט מסייע לו, בין אם זו ההחלטה לצלם יותר שקיעות מאשר בכל האינסטגרם כולו, כדי לסמל היכן נמצא הגיבור בחיים, או הבחירה במצלמה חופשיה יחסית שעוקבת אחר הדרמה כמו בזמן אמת.

אולם, קשה שלא לדמיין איך הסרט הזה היה נראה עם נון-אקטור שהוא באמת רוכב מנוסה ומכוסח. לא רק בגלל ההשוואה לסרטה של ז׳או שכבר הזכרתי, אלא משום שבסרט עצמו יש כמה וכמה כאלה בתפקידי משנה. והסצנות היחידות שחילצו ממני דמעה הן אלה בכיכובם של האנשים שהעניקו את גופם לספורט התובעני. כזה הדורש מן הרוכבים מצד אחד להיות קלי משקל ברמות מטרידות של רזון, ומצד אחר להיות איתנים וחסונים מספיק כדי לא להישבר לחתיכות אם הם מושלכים ארצה ונרמסים בידי סוס שועט.

הסוסים גם הם חלק מן הסיפור כמובן, בין אם זו הסייחה שצופים לה גדולות בדיוק כשמגיע הרוכב הצעיר, או שלל הקבלות בין הגיבור לבין סוס זקן שלא מוכן לפרוש ויודע רק לדהור קדימה בלי להתסכל לצדדים או להכיר בעבר. בתחילת הסרט הוא אפילו נבדק אצל רופא סוסים, וכמו חבריו הדוהרים והצונפים גם ג׳קסון מקריב את בריאותו למען ניצחון. כזה שאין בו תהילה או כסף גדול, אבל זה כל מה שהרוכב יודע לעשות. בעיניי, המאבק הזה בין הגוף והנפש הוליד סרט נוגה ויפה.

Mass

אל הסרט הזה הגעתי מתוך מחשבה מוטעית שהוא תיעודי, בגלל הנושא: מפגש יזום בין זוג הורים שבנם נרצח בפיגוע ירי בבית הספר, לבין הורי הנער היורה. אבל מבט בקאסט הבהיר שזה בסדר גמור שמדובר בסרט עלילתי, שכן מרכיבים אותו מרתה פלימפטון וג׳ייסון אייזקס מצד אחד ומן העבר השני אן דאוד וריד בירני. גם אם מי שמדריך אותם כבמאי, וכתב את התסריט, עושה זאת לראשונה. פראן קרנץ, הבמאי-תסריטאי של הסרט הזה, הוא בעצמו שחקן כבר 20 שנה. אז בכל הקשור להדרכת שחקנים או יצירת הבמה עליה יוכלו אחרים לזרוח, קיוויתי שאפשר לסמוך עליו. הדעה שלי על התוצאה הסופית מאוד נחרצת אבל גם דו-קוטבית.

כותרת הסרט יכולה להתפרש הן כ״המוני״ בביטוי ירי המוני, אבל גם כמיסה נוצרית, טקס שאכן הופך לבעל משמעות בסרט. גם האפשרות השלישית, של קריאת המילה כפי שהיא, מסה, מתאימה ליצירה הזו. זאת בשל הכובד והמועקה שמביא עימו הנושא המרכזי של פיגועי ירי בית-ספריים בארה״ב, אבל גם בשל הניסיון של הסרט לדחוס כל-כך הרבה רגיש נפיץ אל תוך כמה שפחות זמן מסך. ההורים, וזה נכון לשני הזוגות, עוברים תהליך של שנים בתוך פגישה אחת. אמנם היא מתקיימת זמן רב לאחר האירוע ששינה את חייהם, כך שהם כבר מכירים אלה את אלה ונדמה שאמרו כל מה שיש להם להגיד בעבר, מהצד התוקף או המתנצל. ועדיין, המהלך שהסרט מבקש מאיתנו לעבור יחד איתם הוא טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי ועמוק. באופן אישי, אין דבר שמרתיע אותי יותר בקולנוע מלראות דמויות מחטטות באופן ממושך ויסודי בפצעים שלא הגלידו, שלהן או של דמויות אחרות. כך שהצפייה הייתה עבורי עינוי. אולם, חריש טיפולי שכזה הוא בדיוק הבמה המדוברת לתצוגות משחק פנומנליות, שאכן התגשמו.

ארבע הדמויות וארבע השמות שמגלמים אותן, מקבלות כל אחת בתורה זמן לרושם ראשוני, להתפרקות מוחלטת, לאגרסיות מודחקות או לתובנות מרחיקות לכת, לצד רגעים של הקשבה והכלה. כולל לפחות מגה-מונולוג או שניים לכל אחד ואחת. אני אפילו לא רוצה לגלות מי האם של הרוצח ומי של הנרצח, אבל פלימפטון ודאוד מניפות את הסרט הזה באוויר כמעט בכל רגע שלהן על המסך ומסוגלות לצמרר עד אימה במבטים רצחניים או זעקות שבר. אייזקס ובירני מתחילים בתור אלה שלכאורה מתפקדים, אבל במהרה מתברר שהנשים הן העמידות יותר. לכן, כשהגברים נשברים לרסיסים יש בכך משהו עוד יותר מרסק, לפחות בעיניי.

הייתי מהמר שההופעות הללו יביאו פרסים לכל הנ״ל, אילולא היה מדובר בסרט קטנטן עם איכויות קולנועיות של הצגה מצולמת. זה לא רק בגלל שהכל קורא בחדר אחד נייטרלי, בכנסייה אקראית. זו דעתי על הצילום והעריכה נטולי ההשראה. מחד, נבון לא להסיט את הפוקוס מהופעות המשחק. מאידך, ויזואלית ואודיאלית הסרט הזה פשוט משמים. סיבה נוספת להשתעמם היא המסגור של התכלס בפתיחה ובסיום מיותרים. המפגש הטעון שמתחיל במבוכה ומגיע למקומות גבוהים ונמוכים, נמשך להערכתי יותר משעה. אבל הסרט אורך שעה ו-50 דקות מקצה לקצה. לא מדדתי, אבל נדמה שיש לפחות חצי שעה ראשונה שלא מכילה אף אחת מהדמויות הראשיות ושונה לגמרי מבחינת הטון והקצב. זו אחת הפתיחות המיותרות בתולדות המדיום ואני בהלם שלא ייעצו לבמאי להעיף אותה לגמרי. כיוון שדקות הסיום מחזירות אותנו לסגנון של הפתיחה הזאת, הן מפוררות את מה שהסרט בנה בעמל רב. נותרנו עם מעשייה נוצרית דביקה ונטולת מורכבות ועומק, שבתוכה מסתתר מחזה בימתי ראוי.

Wild Indian

נסיים עם הסרט שהכי התחבב עליי מבין הרשומים בפוסט זה, אך אני לא בטוח שאובייקטיבית הוא הטוב מביניהם. מה שהוא כן זה הכי קודר, ברמות שממש הפתיעו אותי יחסית להקרנת צהריים, בשעה בה שובצו בפסטיבל דברים נינוחים כמו דוקומנטרי על ״רחוב סומסום״ (עליו בפוסט הבא). גם הפעם זהו סרט ביכורים, מאת לייל מיטשל קורביין ג׳וניור, שהפך את ההיכרות שלו עם שמורות של ילידים אמריקאיים למרכז יצירתו. נו, אלה שעדיין נקראים אינדיאנים, כמו בכותרת הסרט. כיוון שמדובר בכינוי גנאי או סלנג פנימי, אני אישית מעדיף את המילה ״ילידים״. קורביין הוא בן טיפוח של מכון סאנדנס, שכמו הפסטיבל מקיים קשר עם אוכלוסיות ילידיות באיזור יוטה או ארה״ב בכלל. לא לחינם כל סרט בפסטיבל השנה נפתח עם דברי ברכה מאת דובר ילידי. אחד כזה הוא בירד ראנינגווטר ממכון סאנדנס, שהיה בעצם מי שגילה את הבמאי. אחרי מספר סרטים קצרים, נראה שהגיעה הפריצה המיוחלת.

הסרט נפתח בשנות ה-80 בשמורה ליד עיירה קטנה, שם חיים שני גיבורי הסרט הצעירים, בני דודים בשם מאקווה וטדו. בבית מחכים להם הורים צעירים מדי, שאחרי מספיק בירות הופכים גם לאלימים. בבית הספר הקתולי הם סובלים מבריונות וגזענות, לצד רגשי נחיתות על כך שהילדים האחרים נהנים מדברים שהשניים יכולים רק לחלום עליהם. שם גם מלמדים אותם את סיפור קין והבל, שיהפוך ללייט-מוטיב של היצירה. בשלב מסויים כבר ברור שאין לגיבורים יותר מקום להכיל בתוכם את כל האלימות שהם סופגים בכל מקום, ולכן משהו מהרוע הזה חייב לצאת החוצה בפורקן כלשהו. חלקו הארי של הסרט מתרחש כ-30 שנה אחרי התקרית שהיא תולדה של התסיסה וההתפרצות האלימה שחוו בילדותם. הסרט בוחן כיצד השפיעו עליהם התקופה בכלל והאקט עצמו בפרט. התשובה היא: לא באופן הצפוי ביותר.

מזמן לא הופתעתי ככה מסרט שפשוט לא היה לי מושג מה עומד להיות הצעד הבא שלו, אבל כן מעניין אותי לגלות. הבמאי הצעיר מגיע עם המון ביקורת פנימית לחברה שהוא מציג בסרטו. דווקא משום שלא למד קולנוע אלא דרך צפייה ובליווי אנשי סאנדנס, התוצאה רחוקה מדרמות פשע שגרתיות או מסרטים יומרניים על הזרם התת-קרקעי האלים ששולט בבטן הרכה של ערי אמריקה שבין מדינות החופים. חלק מהייחוד קשור לכך שדמויות המשנה מגולמות בידי פרצופים מוכרים, כמו ג׳סי אייזנברג וקייט בוסוורת׳, הנראות חסרות מושג לגבי האופל השוכן בליבם של הגיבורים. ארבעת השחקנים שמגלמים את שתי הדמויות בשתי התקופות השונות, כולם מצויינים בהעברת הטרגדיה המתמשכת של חייהם. מייקל גרייאייס הקנדי, המגלם את מאקווה בבגרותו, הוא כנראה המוכר מבין השחקנים הילידיים (״אישה צועדת קדימה״) ונדמה לי שגם המצטיין. שקשקתי מפחד ממנו וריחמתי עליו בו זמנית.

נדמה לי שאפשר לחלק את הסרט לארבעה רבעים של כ-20 דקות כל אחד, כאשר האפקטיבי מכולם הוא דווקא הראשון המתאר את ילדותם המזעזעת של מאקווה וטדו. זה לא בהכרח אומר שהסרט חווה נפילת מתח, בטח לא כשהוא ממשיך לתעתע ולרתק, אלא שהפתיחה הייתה כה חזקה בעיניי עד כדי כך שהיא כנראה סחבה את כל הסרט מעלה. הרבה בזכותה הוא הפך לחוויה חזקה, עם כמה מעידות של טירון פה ושם. סרט שהוא מצד אחד צנוע מבחינה קולנועית, ומצד אחר תופח למימדים תנ״כיים בהשראת סיפור קין. בעיקר אות קין עם קצת אבות אכלו בוסר. זה לא רק סרט על קורבנות של מעגל אלימות ושנאה עקב מוצאם, אלא יצירה שיודעת לערבב בין קורבן ונבל. סרט על אנשים שאחד מהם מרגיש יותר מדי בבית במקומות אלימים והשני נכנע לאופל הקמאי שסביבו כמעט מרצון. אני לא בטוח איזו מבין שתי האופציות יותר מטרידה.

/// כל התמונות באדיבות פסטיבל סאנדנס