״הבלוז של מא רייני״ ו-״הבמה של ראדה״, סקירת נטפליקס כפולה

שנת 2020 הסתיימה ובגלל סיכומי השנה, יצא שיש כמה סרטים שלא הספקנו לסקור. לא מדובר בסרטים שהיו מספיק טובים בעיניי להיות חלק מסיכומי השנה שלי, אבל הם בהחלט מופיעים בהרבה רשימות סרטי השנה בחו"ל. שני הסרטים שבסקירה זו חולקים לא מעט במשותף: שניהם עוסקים בקהילה האפריקאית-אמריקאית, שניהם קשורים לעולם התיאטרון, שניהם זמינים בנטפליקס, ושניהם כבר זכו במספר פרסים. ולפחות במקרה של אחד מהם, זו רק ההתחלה מבחינת פרסים. בשניהם היו דברים שהערכתי אך בסופו של דבר יצאתי פחות נלהב מחלק מן העמיתים שלי.

הבלוז של מא רייני
Ma Rainey's Black Bottom

אוגוסט וילסון הוא אחד מן המחזאים האמריקאים הכי מוערכים במאה ה-20. הערכה כלפי היצירה של המחזאי, בן לאב לבן ואם שחורה, רק גברה בשנים שחלפו מאז מותו בטרם עת בשנת 2005. בשנים האחרונות, מנסה דנזל וושינגטון לעבד למסך את מחזור המחזות הנודע של וילסון, "מחזור פיטסבורג", הידוע גם בשם "מחזור המאה ה-20". מדובר בסדרה של 10 מחזות על חיי האפריקאים-אמריקאים בארה"ב בשלבים שונים במאה ה-20, תשעה מתוכם מתרחשים בעיר פיטסבורג ואחד, דווקא זה שהיווה את הבסיס לסרט עליו אני כותב כעת, בשיקגו. את המחזה הידוע ביותר במחזור, "גדרות" (Fences), ווישנגטון ביים לקולנוע בעצמו ואף כיכב בסרט, שלמרות ארבע מועמדיות לאוסקר, כולל לפרס הסרט וכולל זכייה בפרס שחקנית המשנה לויולה דיוויס, לא הוקרן מסחרית בישראל. בעיבוד הנוכחי והשני במספר, וושינגטון נותר רק בעמדת המפיק – על התסריט חתום רובן סנטיאגו-הדסון ושרביט הבימוי הוענק לג'ורג' סי. וולף, במאי תיאטרון מעוטר שמדי פעם מביים לקולנוע, במידה פחותה של תהילה.

הבעיה העיקרית שלי עם שני הסרטים על פי המחזות של וילסון, היא, באופן שאולי יכול להיות מפתיע, המחזות עצמם. אני יכול להתלונן על כך כי בשני המקרים הביצוע הקולנועי נותר תיאטרלי מדי ולא משתמש מספיק בכלים שמאפשר הקולנוע, אולם זו לא בדיוק הבעיה. אין שום דבר לא קולנועי בסרטים המרוכזים באתר צילום אחד או שניים, וזה לא שהעריכה או זוויות הצילום נותרו סטטיות לחלוטין בשני הסרטים. הבעיה שלי היא שהכתיבה בוטה מדי ומלודרמטית באופן מופרך ולא אמין ברגעי השיא, מה שהפיל עבורי כל אחד מן הסרטים והוציא אותי מן החוויה דווקא בשיאיה. אני מודע לכך כי הרתיעה שלי היא דווקא מן החלקים אשר הקנו לווילסון תהילה ומשכו את וושינגטון לפרויקט – המחזות הללו לא רק חשובים מבחינת הביטוי שלהם להיסטוריה של מיעוט בחברה האמריקאית, הם גם מתנה לכל שחקן הרוצה מונולוגים גדולים. אלא שמונולוגים כאלו עובדים יותר טוב בתיאטרון מאשר בקולנוע, שנותר אמנות בה יש צורך רחב יותר בצמצום ולרוב גם בריאליזם בסרטים עם נטייה דרמטית.

סיבה נוספת לחוסר החיבור שלי לחומרים יכולה להיות פער תרבותי. למרות שמינון היצירות האפריקאיות-אמריקאיות הנחשפות בישראל עולה (ראו…הסרט השני בסקירה הזו), ונהניתי מאוד מלא מעט סרטים של יוצרים שחורים לאורך השנים, שלא לדבר על מוזיקה, וילסון הוא לא המקרה היחיד בו חשתי שנטייה לצעקנות וקיצוניות בדרמה הרחיקה אותי מן היצירה. אותם אלמנטים נקראים ובעיקר נחווים אחרת עבור קהל מן הקהילה עליה ואולי גם אליה המחזות הללו נכתבו. יש להדגיש כי אני לא שופט, או מודה כי אני לא יכול להתחבר לתרבות כולה, או טוען כי היא כולה צעקנית. הבמאי צ׳ארלס ברנט, למשל, הוא דוגמה לקולנוע אפרו-אמריקאי מינימלסטי. ספייק לי, הצעקני בכתיבה לא פחות מוילסון, יצר כמה סרטים מטרידים ונהדרים, חלקם עם וושינגטון. גם לי וגם וילסון פרצו לתרבות בערך באותה תקופה ולא אופתע אם יש ביניהם השפעה הדדית. כל הפסקה הזו רק באה להגיד כי מבחינתי, גם "גדרות" וגם "הבלוז של מא רייני" עברו כחוויות צפייה בעייתיות, בהן הרגשתי כי מה שהסרט מנסה לבצע ברגעי השיא לא בדיוק עובד עבורי.

זה לא אומר שהכל רע, בעיקר לא בסרט הטרי היותר. ניכר כי וולף הבמאי מנסה להחיות מעט את המקור הבימתי לפרקים, וגם מבין כי דרמה המתרחשת בשני חדרים יכולה לעבוד היטב אם רוב הזמן היא תישאר באותם חדרים. אחרי פרולוג קצר של הופעה של זמרת הבלוז מא רייני (ויולה דיוויס) בדרום וכמה שוטים ברחובות שיקגו, העלילה העיקרית מתחילה באולפן הקלטות בו מא רייני והלהקה שלה מתוכננים להקליט מספר שירים (אלבומים זה משהו מאוחר יותר). מא רייני היא זמרת בלוז אמתית וענקית וכנראה אחת מן הזמרות הכי משפיעות בז׳אנר בתחילת עידן ההקלטות, אך לבושתי טרם האזנתי לה עד הצפייה בסרט זה. אפילו לא ממש ידעתי למה בוב דילן התכוון כאשר הוא ציין אותה בשירו בסמוך לבטהובן. לזכותי אפשר לציין כי לבאסי סמית, בת תקופתה של רייני, כן האזנתי (ומסתבר כי הקשר ביניהן היה מורכב, אבל זה רק נרמז בסרט). רייני מעדיפה לחיות בדרום ולהופיע שם, שכן היא כבר מבינה כי ההקלטות שלכדו את קולה עד לימים אלו אומנם יקנו לפרסום שלה עוד קהל ושנים, אבל הכסף יילך למפיקים היהודים ולא אליה. אולם, היא יודעת כי ביום ההקלטות המפיקים זקוקים לה ולכן היא מתנהגת כמו דיווה ומגיעה לאולפן באיחור ועם דרישות הנובעות הן מכך שהרוויחה את הזכות להיות כזו והן מכך שהיא מבינה את ניצול האמנים בעסקי המוזיקה בשנות ה-20 (ובכלל את מה שקרה מאז).

לעומתה, להקת הלווי שלה מגיעה לאולפן בזמן והיום עובר בין שני חללים: חלל חזרות בו רוב הזמן הנגנים רבים/מדברים על העבר ולא ממש עושים חזרות, וחדר הקלטות אליו הם עוברים כאשר מא רייני מתרצה לרגעים ספורים. שם הם גם מנסים להקליט את השיר שנתן את כותרתו לשם המקורי של הסרט, שם המתייחס לריקוד פופולרי באותה תקופה, אם כי המחזה והסרט מתייחסים גם לפירוש שחשבתם עליו עם שמיעת השם. הדמות הראשית היא בסופו של דבר לא מא רייני עצמה, אלא לווי (צ'דוויק בוזמן), נגן החוצרצרה בהרכב שלה וחריג בקבוצת הנגנים. לווי הוא הצעיר מבין כל המוזיקאים ובעוד האחרים פחות או יותר מרוצים מלנגן את השירים בהתאם למסורת הבלוז שרייני מייצגת, לווי רוצה להצליח כמנהיג להקה. הסגנון שלו, כולל בעיבודים לשירי רייני, נוטה לג'אז ולא לבלוז. יש לו גם סיפור רקע קשה אשר נחשף, חיבה לנעליים וגם לאישה צעירה המלווה את מא רייני בסיבוב ההופעת/הקלטות. כולם יודעים כי מדובר במשהו שהוא לא רק חברות, אבל זה לא עוצר את לווי מלנסות לחזר אחריה.

כאמור, פרט לכמה גיחות החוצה, בעיקר בפתיחה, ומקרים מאוד ספורים של עריכה בין יותר מזירת התרחשות אחת, וולף בעיקר מעביר את המחזה כמו שהיה במקור. זה אומר שהוא נשען הן על הטקסט הכתוב והן על ההופעות של השחקנים, שסביר להניח שהם מוקד העניין בסרט. הופעות המשחק גם זכו ויזכו בחלק הארי של הפרסים בהם הסרט יזכה או יהיה מועמד, כולל בטקס האוסקר שאמור להתקיים השנה. הסרט הזה כנראה ייזכר בתור הסרט האחרון של בוזמן, וקשה לצפות בו או לחשוב על ההופעה שלו מבלי לחשוב על כך שהשחקן הכרזימטי נפטר מסרטן זמן קצר לאחר תום הצילומים. אולם, גם בלי ההקשר החוץ-קולנועי, בוזמן די נהדר בסרט הזה בגילום תפקיד שהוא כאמור תיאטרלי ועמוס במונולוגים שיכולים להיות טובים עבור אודישן כללי. בוזמן מצליח להעניק גם ניאונסים קטנים של התנהגות לדמות דרמטית וגדולה ומעביר גם סאבטקסט במקומות בהם הטקסט צועק את המסר שלו בגלוי. המונולוג הגדול הראשון שלו בסרט היה יכול בקלות להיות מביך ברוב הביצועים הקולנועיים, אבל בוזמן יוצא ממנו בכבוד ואף הופך אותו לשיא של הסרט.

הייתי רוצה לומר את אותם דברים גם כלפי הרגע הלא פחות מאתגר עבור שחקן בסיום הסרט, אולם שם אני חושש כי המקור התיאטרלי הכניע אותי, אם כי האשמה כאמור כנראה לא בבוזמן. קראתי בחלק מן המקומות כי אלמלא היה נפטר, הסרט היה נזכר כמופע של ויולה דיוויס. אני נאלץ שלא להסכים. גם מפני שבוזמן גדול וטוב בכל קנה מידה כפי שלדעתי לא היה עד כה בקולנוע, ויש לציין כי פרט ל״הפנתר השחור״ הוא גם גילם אייקונים אפריקאים-אמריקאים כמו ג'קי רובינסון וג'יימס בראון, וגם מפני שהגדולה של דיוויס בסרט הזה היא היכולת להעניק לו את מרכז הבמה ולתמוך בו בסצנות המשותפות. בכלל, דיוויס מצליחה היטב לגלם דמות של דיווה גדולה מהחיים מבלי שהיא משתלטת על הסרט וזה לחלוטין לזכותה ומה שהסרט היה צריך. מא רייני מצויה בכותרת, אולם בעלילה היא הייתה מעדיפה להיות במקום אחר. זאת בעוד לווי מסתער על יום ההקלטות כהזדמנות ועובר שינוי במהלך הסרט. באותו אופן, הסרט הוא לא דו-קרב בין שני מופיעים גדולים, אלא קרב בין שחקן צעיר בתפקיד שהוא קפיצת מדרגה ושחקנית ותיקה שמראה את מה שהיא יודעת, וגם מראה שהיא יודעת כי לא תמיד חייבים לגנוב את ההצגה. זה גם מוביל אותי למצטיין השלישי בסרט, גלין טורמן בתפקיד הפסנתרן בהרכב. הדמות שלו היא השקטה ביותר בתוך הכאוס, אבל גם אחת מן המרתקות. הופעה משנית תומכת כפי שהיא צריכה להיות והופעה שגם מצליחה לצאת בכבוד גם מן הסיום הבעייתי. עושה רושם כי בוזמן ודיוויס בהחלט יזכו לכבוד בעונת הפרסים הקרובה, מעניין לראות אם גם טורמן יצטרף לחגיגה.

הבמה של ראדה
The Forty-Year-Old Version

הסרט הזה יותר ותיק והרבה יותר נטול שמות מפורסמים, כך שהסיכוי כי תיתקלו בו במקרה בנטפליקס הוא קטן יותר. אף על פי שהוא המעניין יותר מבין השניים בסקירה זו מבחינה קולנועית, וגם הוא עוטר במספר פרסים – החל מפרס הבימוי לסרט אמריקאי בפסטיבל סאנדנס (בתחרות שכללה מספר סרטים מדוברים) ועד לכמה פרסי סרט הביכורים הטוב ביותר של השנה של ארגוני מבקרים ברחבי ארה"ב. האחרונים הם פרסים שאני מוכן לקבל כלגיטימיים כל עוד ארגוני המבקרים הללו מחשיבים את אחד מן הסרטים התיעודים שקטי גרין ביימה לפני "עוזרת אישית" לפיצ'ר. זאת לי למרות שאמרתי שסרט זה הוא המעניין יותר, הוא גם מכיל לדעתי פגמים בולטים יותר. יש בו בהחלט בוסריות של סרט ביכורים לצד הרבה כישרון של היוצרת שלו, ראדה בלנק.

בלנק היא לא רק הבמאית והתסריטאית, אלא גם משחקת בתפקיד הראשי דמות המבוססת באופן ישיר על חייה. במציאות, היא הייתה מחזאית שחיה בניו יורק וזכתה להצלחה גדולה בתור אמנית צעירה ואז הקריירה שלה לא ממש התפתחה במשך מספר שנים. בסרט, בת דמותה מצוייה רגע לפני גיל 40, מתפרנסת מהוראה בבית ספר תיכון ולא ממש מצליחה לדחוף את המחזה החדש שלה למקומות שהיא רוצה. הסוכן שלה, שהוא הידיד ההומוסקסואל שלה עוד מימי התיכון וגם נציג המיעוט הקוריאני בקאסט (פיטר קים), כן מצליח לגרום לכך שמפיק תיאטרון שלא ממש מבין את המחזאית או הקהילה האפריקאית-אמריקאית מוכן להפיק את המחזה שלה. מן הסתם, זה מותנה בשינויים שהוא יוזם ובסופו של דבר בלי במאי ממוצא אפרו-אמריקאי כמובטח, מה שהופך את מאחורי הקלעים של המחזה למשקפים את התוכן של היצירה עצמה, העוסקת בג'נטריפיקציה בהארלם אשר הופכת להיפסטרית באופן שפוגם בזוגיות של בעל מכולת ואשתו.

במקביל, ראדה מחליטה להחיות תשוקה ישנה שלה מימי בית הספר ולנסות את מזלה כראפרית. היא חוצה את ניו יורק על מנת לפגוש מפיק צעיר וחצי-מחתרתי (אוסווין בנג'ימין, השחקן הטוב בסרט) ואיכשהו זה עובד לא רע גם ברמת המוזיקה וגם ברמת החיבור הבין-אישי. מעבר לאופציות האמנותיות, ראדה גם מתקשה להתבגר כאדם מבחינת מציאת בן זוג, או לעזור לאחיה לפנות את הבית של האם, לאחר תקופה ארוכה מאז שהלכה לעולמה והותירה בין היתר ציורים ופסלים שיצרה.

הכותרת המקורית של הסרט היא משחק על שם של סרטו הראשון של ג'אד אפאטו, ודומה כי ההשפעה של במאי הקומדיות על בלנק היא לא רק בבחירת שמות. בלנק אולי מגלמת את עצמה, ולכל אחד מקווי העלילה בסרט יש ביסוס במציאות, אך השינוי שהיא עוברת די מתאים למהלך שעוברת דמות קלטסית של אפאטו. עוד בדומה לאפאטו, הסרט נמשך למעלה משעתיים כאשר שעה וחצי בהחלט יכלו להספיק. ברור שזה לא מקור ההשראה היחידי – אוגוסט וילסון, למשל, עולה כבדיחה אבל ייתכן וגם הוא מודל לחיקוי. אך מבין קווי העלילה של הסרט, החלקים המתרחשים בתוך עולם התיאטרון הם החלשים ביותר בגלל שהם הולכים למקומות זולים, מוגזמים וצפויים במטרות שלהם.

אין לי בעיה עם זה שהרבה מן הבדיחות בסרט הם על יהודים, שהייצוג של כולם חד-מימדי (והייצוג של הומואים לא טוב בהרבה), אלא בכך שיש אווירה של גאונה מקוללת מול קהל שלא יודע להעריך אמנות, גם אם זו האמנות שלה. רדידות מסיומת יש גם בתיאור של תלמידי התיכון שהנרטיב של הקונפליקט העיקרי שלהם נראה מאולץ. השחקנים הצעירים המגלמים אותם בכל זאת מכניסים אנושיות שנותנת לחלק מן הסצנות בתיכון מידה כלשהי של אמינות, שאין בסצנות מאוחרי הקלעים של התיאטרון. המפגש בין שני העולמות הללו בנקודה מסוימת כן מוציא את המיטב משני קווי העלילה, למרות שזה גם הגורם לסבל מכך שניתן היה לקצר את הסרט. בנוסף, הסצנה המרכזית שמפגישה את ראדה עם אחיה והמורשת המשפחתית טובה, אולם איני בטוח שהיא לגמרי הכרחית בסרט. עד כאן התלונות.

מכאן, לקו העלילה המעניין של הסרט, זה אשר הופך אותו לדעתי למומלץ בעיניי מעט יותר מ"הבלוז של מא רייני", למרות החסרונות: קריירת הראפ המחודשת של ראדה ותיאור עולם ההיפ-הופ בכלל. בכל הרגעים בהם בלנק ובנג'מין משתפים פעולה, מפנים את המסך לטובת קרב ראפ או יוצרים מוזיקה בעצמם, הסרט מתעורר לחיים. אני רושם זאת למרות שזה לא הסגנון המוזיקלי המועדף עלי (ואני רחוק מלהבין בתחום). מעבר לכישרון הבולט של המופיעים וחרוזים טובים, בקו העלילה הזה כל המגע האנושי אמין בהרבה. פתאום האורך לא נובע מעודף דיאלוגים אלא ממבוכה טבעית בקשרים לא צפויים, המתפתחים למהותיים יותר ממה שניתן לצפות מגיבורים המצויים בשלבים שונים של החיים. הצילום של הסרט בשחור-לבן נראה רוב הזמן גחמתי, אך בסצנות הללו הוא מעניק לשחקנים יופי טבעי והופך את הראפ לרומנטי יותר וגם קשור למורשת של הקולנוע העצמאי הוותיק יותר שעסק בקהילה האפרו-אמריקאית.

״הבמה של ראדה״ מרגיש כמו גרסת המאה ה-21 ל"לא יכולה בלי זה" של ספייק לי, הרבה יותר מסדרת הטלוויזיה שנעשתה על פי סרט זה (גם היא של נטפליקס). בעוד קווי העלילה האחרים משלבים רחמים עצמיים, זעם מתפרץ וסאטירה על כל אחרים, קו העלילה הזה מחבר בין עודף ביטחון לחוסר ביטחון ומציג מפגש בין דורי, בו כל דור לומד מן הדור האחר. כמכלול, הסרט עדיין מפוזר למדי וכולל לא מעט החלטות גחמתיות בכתיבה ובבימוי, אבל הרגעים הטובים של הסרט מראה שלראדה בלנק בהחלט יש כישרון מיוחד – כראפרית, כבמאית, ככותבת וכשחקנית. ייתכן שפחות או יותר בסדר הזה.