״מוליכי הזאבים״ (Wolfwalkers) סקירה

אולפני האנימציה האירי "קארטון סלון" הם סוג של אולפני פולחן. דומה כי מבחינת חובבי אנימציה וחובבי קולנוע רבים הם אחד מן האולפנים הכי איכותיים בעשור האחרון (וקצת יותר). שלושת הסרטים הארוכים הראשונים שהם יצרו היו מועמדים לפרס האוסקר לסרט אנימציה, ואני מאוד אופתע עם הסרט הרביעי שלהם, לו מוקדשת סקירה זו, לא ישמור על הרצף. אפילו בשנה בה פיקסאר מוציאים שני סרטים. עם זאת, אף אחד מן הסרטים של האולפן האירי הקטן לא זכה להצלחה כלכלית גדולה, ואף אחד מהם גם לא הופץ בבתי הקולנוע בארץ. הסטרימינג גואל את האולפנים: סרטם הקודם "המפרנסת" זמין בנטפליקס, ואילו סרטם החדש "מוליכי הזאבים" (Wolfwalkers) עלה מוקדם יותר החודש באפל TV+.

לכל סרטי האולפן יש סגנון מוקפד המבוסס על ציור בטכניקה מסורתית והשקעה גדולה ברקעים, הכוללים צורת מורכבות ומפותלות, פעמים רבות בסוגים של ספירלות. הדבר נכון במיוחד עבור טום מור, מי שחתום על בימוי שלושה מארבעת סרטי האולפן. גם בתוך הסגנון של האולפן והעבודה עם צוות גדול, ניתן בהחלט לדבר על מור כאוטר של ממש בתחום וכבמאי שכדאי מאוד להכיר את כל סרטיו. סרט הביכורים שלו, "הסוד של קלס", היה נהדר; סרטו השני "שיר הים" היה אפילו טוב יותר; האפיזודה שלו בסרט "הנביא" (עיבוד ליצירה של חליל ג'ובראן) הייתה המרשימה ביותר בסרט בו היו מעורבים אנימטורים נודעים מרחבי העולם. עם סרטו החדש, מור יכול לציין שלוש משלוש, כאשר הפעם הוא חולק את קרדיט הבימוי עם רוס סטיוארט, מי שעבד עמו כמעצב אמנותי ו/או מעצב רקעים בכל סרטיו הקודמים, משמע היה חלק בלתי נפרד מהקסם לכל אורך דרך.

לא מעט דברים משותפים לשלושת הסרטים של מור/מור וסטיוארט. לא רק שהעבודה על הסרטים נעשתה באירלנד, העבר של המדינה הוא חלק מן הסרט הן בהשראה לסגנון הציור והן בערבוב מיתוסים איריים בעלילה. אולם, הרובד המשותף העיקרי הוא העוצמה החזותית של הרקעים ושל האופן בו הדמויות זזות עם הרקעים, שהופכים דינמיים בעצמם. סגנון ההנפשה בסרטים הללו מהפנט ביותר מדרך אחת והוא לבדו סיבה לצפות בסרט יותר מפעם אחת. כל הסרטים של האולפן מיועדים לכל המשפחה ומסופרים במידה רבה מנקודת מבט של ילד שעובר תהליך של התבגרות, המשפיע גם אחרים בסביבתו ובמשפחתו. יש משהו בסרטים הללו שמחזיר לילדות אך גם יוצר אפקט רגשי יעיל מאוד. גם אם איכות הציורים לבדה מצדיקה צפייה, "מוליכי הזאבים" הוא אחד מן הסרטים בהם בכיתי הכי הרבה השנה, והוא עושה זאת מבלי להרגיש נצלני כלפי הדמויות ומבלי לדחוף יותר מדי את האלמנטים המלודרמטיים. אם כי מדי פעם הוא מגיע קרוב לכך.

עלילת הסרט מתרחשת בנקודה היסטורית מאוד ספציפית באמצע המאה ה-17. אוליבר קרומוול התמנה ל"לורד המגן" של אנגליה והחל להפגין את כוחו גם על הארצות האחרות באיים הבריטים, כולל כיבוש מאוד אלים של אירלנד. משהו שלא הרבה יודעים על קרומוול: הוא ציווה על הריגת כל הזאבים באירלנד, שכן ראה בהם חיות טרף ואיום תרבותי. אומנם הוא לא זכה לראות את סיום העבודה בתחום בימי חייו, אך כ-100 שנה לאחר מותו אוכלסייית הזאבים באי נכחדה. זו אולי לא הסיבה העיקרית להיותו של קרומוול נבל היסטורי, אבל זו חלק מנקודת המוצא לסרט הנוכחי וגם לכך שבן דמותו, המכונה בסרט רק "הלורד המגן", הוא סוג של דמות הנבל. אם כי לא מדובר בנבל שמקבל הרבה זמן מסך.

בכלל, "מוליכי הזאבים" הוא יותר סרט על בנייה של חברות ויצירת חיבור לטבע מאשר סרט על לחימה בנבלים. יחד עם הלורד המגן שהשתלט על אירלנד עברו עמו מאנגליה גם הרבה אנשי צבא. אחד מהם הוא צייד בשם ביל (אותו מדבב בגרסה המקורית שון בין), אלמן שגרר עמו לאנגליה את בתו, רובין (הונר ניפסלי). רובין לא ממש מסתדרת בסביבה החדשה, בה היא נדרשת להישאר נעולה בעיר בה הילדים האחרים די שונאים אותה כי היא האויב וכי התרבות שלה שונה. בנוסף, היא רוצה לקחת חלק בפעילות הצייד כמו אביה ולא להיות סגורה מטעמי בטיחות, כפי שמצפים מילדים, או לעסוק בנקיון כפי שמצפים מנשים. היא מנצלת הזדמנות לברוח ליער הסמוך בו אביה לא ממש מצליח לצוד זאבים. כמו כן, יש לה בז מחמד די חכם. אחד מן המסעות שלה ליער מפגיש אותה גם עם זאבים מאיימים וגם עם משהו מוזר יותר, שמתגלה כילדה קטנה ממנה בשם מב (אווה ויטקר). מב חיה ביער, מעוטרת בשיער ג'ינג'י, והיא מוליכת זאבים המבודדת מן החברה וקשורה לטבע. היא יכולה לרפא פצעים, לתקשר עם הזאבים, וזה עוד לפני הדבר הבולט לגבי הדמות שלה, שלא אחשוף בניגוד לטריילר. הבעיה של מב היא שאמא שלה נעלמה מזה זמן ארוך יותר ממה שהיא מוכנה להודות.

הן רובין והן מב הם ילדות נחושות וחזקות אך גם בודדות ולא מובנת בידי הסביבה, ממגוון סיבות. אחת מן הסיבות היא למשל חיים בתא משפחתי חד הורי בו אצל כל אחת מהן גם ההורה החי הופך לנעדר בצורה זו או אחרת. העומק הרגשי של הסרט נובע מתיאור החברות המתפתחת בין השתיים – חברות שכוללת גם רגעים של חשש, אכזבה וריב; מעבר לכך, גם שינוי היחסים בתוך המשפחה במקרה של כך אחת מהן עלול להוביל לדמעות. הסרט שובה את הלב דרך שילוב אלמנטים של פנטזיה, אבל בסופו של דבר הוא נוגע דרך ניאונסים של תהליך ההתבגרות, כפרט וכחלק מחברות ומשפחה. העיצוב בסרט מאמץ במופגן שלושה סגנונות שונים: לעיר, ליער, וליער בשעה שהוא הופך לקסום יותר. קסם שגם חודר לעיר בשלב מסוים ומעביר גם את המסר שנוכח בסרטים הקודמים של מור: גם בסביבה בה התרבות מתפתחת, יש כוח רב בחיבור לטבע, על חלקו האדם לעולם לא ישתלט.

לצד כל המחמאות, יש לי גם מספר הסתייגויות מן היצירה. העיצוב של הדמויות הגבריות בסרטמעט פחות שלם, באופן טבעי, מן העיצוב של שתי הגיבורות. בחלק מן המקרים היה נדמה כי הסרט מנסה להעניק להם מעט יותר נפח וזה לא ממש עובד עד הסוף, אם כי התחושה היא כי גם הלורד המגן מאמין שהוא פועל למען האל וכי הוא הצודק בכל הסיפור עוברת. כך גם הרגעים בהם ביל לא מבין את רחשי הלב של בתו מנומקים היטב עד לרמה כי אנו יודעים כיצד הוא יאכזב אותה עוד לפני שזה קורה. בעיה מינורית אחרת היא החלק האחרון של הסרט, שלא ממש מצליח לשחזר מספר שיאים שמגיעים בערך חצי שעה לפני הסוף. זה לא שהחלק האחרון הוא רע, אלא שהוא מנסה להיות גדול ומושקע יותר אך בכל זאת נותר אפקטיבי קצת פחות ממה שקדם לו והושג באמצעים פשוטים יותר.

אולם, אלו יותר תלונות שנובעות מן ההצלחה של הסרט בחלקים אחרים מפגמים של ממש. מור וסטיוארט קבעו לעצמם רף מאוד גבוה בסרטים קודמים, וגם בסרט הזה. לכן, מהלך שבסרטים של יוצרים אחרים היה יכול להיות מרשים, מרגיש עבורם כקרוב לנפילה, או יותר נכון כשפשוף של הרף אם נחזור למקורות הספורטיביים של המונח "רף גבוה". הסרט הזה הוא בהחלט קפיצה בה הרף נשאר לעמוד גם אחרי השפשוף. ייתכן והסתבכתי יותר מדי בדרכי לשורה התחתונה שהיא – תראו את הסרט הזה. תראו את הסרט הזה. אולי תחשבו שהיה עדיף לקרוא לו בעברית "מוליכות הזאבים". אבל תראו את הסרט הזה.