פסטיבל ירושלים 2020: הזוכים, "נדיה, פרפר", "סלאלום", "הנערה עם הצמיד", "סיפורים מיערות הערמונים"

מהדורת האונליין החלקית של פסטיבל ירושלים עברה את נקודת החצי וגם את טקס חלוקת הפרסים בתחרויות השונות. אלו שהקהל הרחב יכל לצפות בסרטים המתחרים בהן, וזאת שרובה (וכל הזוכים בה) הוקרנה לעיני השופטים והקפסולה של יוצרי הסרטים בלבד. במקביל, אני ממשיך באופן אישי להשלים כמה שיותר מסרטי הפסטיבל. בדיווח זה אתמקד בכמה סרטים שאינם בין המדוברים ביותר בפסטיבל, לפי ההתרשמות שלי, אך הם כן מומלצים לצפייה בעיניי. כמובן, ייתכן ואם הייתי זוכה לפגוש אנשים בדשא של הסינמטק או בהליכה לעבר קולנוע סמדר או מתחם יס פלאנט, הייתי מגלה כי אלו דווקא כן סרטים מדוברים. בלי קשר לכך, עושה רושם כי לפחות עבורי הסרטים הללו מתכתבים זה עם זה, בין אם דרך היותם של שני הסרטים הראשונים בדיווח סרטי ספורט במידה מסוימת, ובין אם בדרכים אחרות. אולם קודם כל, רשימת הזוכים שהוכרזו אמש.

מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם

תחרות חג'ג' לקולנוע ישראלי

פרס חג'ג' לסרט העלילתי הטוב ביותר באמצעות הקרן לירושלים: "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם". בימוי: דני רוזנברג. מפיקים: סתיו מרון, דני רוזנברג, קרול פולקוף. מפיק שותף: אדגר טננבאום
פרס GWFF לסרט הביכורים הישראלי הטוב ביותר: "אסיה" בימוי: רותי פרי-בר. מפיקים: יואב רועה, אורית זמיר, יאניה קראלג'
פרס דליה סיגן לתסריט: "הנה אנחנו". תסריט: דנה אידיסיס
פרס ענת פרחי לשחקנית: "אסיה". שחקנית: אלונה איב
פרס ענת פרחי לשחקן: "הנה אנחנו". שחקנים: שי אביבי, נועם אימבר (תיקו בין השחקנים מאותו הסרט)
ציון לשבח על משחק: "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם". שחקן: מרק רוזנבאום
פרס אהרון עמנואל לצילום: "אסיה" צילום: דניאלה נוביץ
פרס קמינגס לעריכה: "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" עריכה: נילי פלר, גיא נמש
פרס המוסיקה בחסות אנובה מוזיק: "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" מוסיקה: יובל סמו

כאמור, אף אחד משלושת הסרטים הזוכים לא היה זמין לצפייה עבור הקהל במהלך הפסטיבל. אולם, נכון לחמישי בבוקר חל שינוי בסיטואציה ו"מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם" זמין לצפייה באתר הפסטיבל.

תחרות דיאמונד לקולנוע ישראלי תיעודי

פרס דיאמונד לסרט התיעודי הטוב ביותר: "ילדים" (תמונה בראש הפוסט). בימוי והפקה: עדה אושפיז
פרס הבימוי בסרט תיעודי: "הגורם האנושי". בימוי: דרור מורה
ציון לשבח סרט תיעודי: "מרפסת". בימוי: אלעד דוידוביץ'-שיקוביץ'
צילום סרט תיעודי:  "ילדים". צילום: דנור גלזר. בימוי: עדה אושפיז
עריכה סרט תיעודי: "דני קרוון". עריכה: שירה הוכמן. בימוי: ברק היימן
פרס המוסיקה: "אהובה עוזרי: צלצולי פעמונים". בימוי: עופר פנחסוב. (המוסיקה מאת אהובה עוזרי ז"ל).

התחרות הבינלאומית על שם נחמה ריבלין ובחסות הקרן לירושלים

פרס נחמה ריבלין לסרט הבינלאומי הטוב ביותר: "אטלנטיס" (Atlantis) בימוי: ולנטין וסיאנוביץ' (אוקראינה)
ציון לשבח: "לאן את הולכת, אאידה?" (Quo Vadis, Aida) בימוי: יסמילה זבניץ' (בוסניה והרצגובינה)

תחרות סרטי ביכורים בחסות GWFF

סרט ביכורים בינלאומי: "עוזרת אישית" (The Assistant). בימוי: קטי גרין
ציון לשבח סרט ביכורים: "מניין" (Minyan). בימוי: אריק סטייל

התחרות לקולנוע ישראלי קצר

פרס דיאמונד לסרט ישראלי קצר: "מותו של זה". בימוי: אבישי סיון
פרס משפחת שגריר ליוצר המבטיח: "תאונה". בימוי: אמרי דקל קדוש
פרס משפחת שגריר לסרט תיעודי קצר: "המשימה: חברון". בימוי: רונה סגל
פרס המיזם לקולנוע וטלוויזיה ברשות לפיתוח ירושלים: "היינו פצצה מפורזת". בימוי: דותן מורנו
ציונים לשבח קולנוע קצר: "מרחבים", בימוי בן זיו; "בורקס", בימוי: סאלח סעדי; "שלושה דברים שהלכו לאיבוד", בימוי: נעמה שוחט; "את עדיין שם?", בימוי: נדב שפר, שליו בן אליה, ענן גיבסון.

תחרות לאמנות וידאו וקולנוע ניסיוני
פרס ליה ון ליר באדיבות רבקה סקר: "כוח". בימוי: חביב קפצון
פרס קרן משפחת אוסטרובסקי: "יונקרהאוס". בימוי: קרן רוסו

פרסים נוספים
פרס אבנר שלו לסרט בנושא השואה: "גולדה מריה" בימוי: פטריק והוגו סובלמן
פרס המיזם לקולנוע וטלוויזיה ברשות לפיתוח לירושלים ליוצר(ת) ירושלמי(ת): ענת צוריה
אות הוקרה על תרומה לקולנוע הישראלי: זהבה שקל (מפיקה בפועל)

ברכות לכולם, ועכשיו לדיווח.

נדיה, פרפר
Nadia, Butterfly

סרטו של פסקל פלנטה הוא כנראה אחד מן הסרטים שיחמקו מהכי הרבה אנשים בפסטיבל, מכיוון שהוא סרט ספורט וז'אנר זה לרוב לא נחשב ליוקרתי או מועמד לפרסים. בנוסף, הסרט גם עוסק בענף השחייה שלא נתפס כספורט הכי קולנועי. למעשה, מדובר בסרט שהופך על פניו את הז'אנר: הוא לא מתמקד בעלייה לפסגה או אפילו בתחרות, אלא בתהליך פרישה של ספורטאית. מספר ימים בסוף הקריירה שלה מאפשרים ללמוד על העולם התובעני שהיה כל חייה, מן הנעורים ועד לנקודת הקטיעה באמצע שנות העשרים שלה. הסרט מתרחש כולו במהלך אולימפיאדת טוקיו, זו שהייתה אמורה להתקיים הקיץ (כרגע היא מיועדת להיערך בקיץ 2021). כפי שניתן להבין מן הכותרת, לגיבורה שלו קוראים נדיה וגם את סגנון השחייה בו היא מתמחה במסגרת הנבחרת הקנדית קל לנחש.

החלק בו היא מתחרה באולימפיאדה מרוכז בחלקו הראשון של הסרט. אחד מן המקצים שהיו יכולים להיות מן השיאים הדרמטיים בסרט מובא רק דרך הקושי של נדיה להתמודד עם שאלות מן התקשורות דקות לאחר המקצה ולפני שחיית השחרור. לאחר מכן יש סיקוונס תחרות נהדר (חסר רק השידור של גרטל), שמראה כי פלנטה בהחלט היה יכול לייצר סרט ספורט קלאסי מלהיב, אלא שזה לא הנושא אשר מעניין אותו. המוקד הוא הבחירה של נדיה לפרוש ולעבור ללימודי רפואה, מה שישנה את אורח החיים שלה. חלקו הארי של הסרט מתרחש בכפר האולימפי וברחבי טוקיו אחרי שנדיה סיימה להתחרות, אך עוד לא לגמרי סיימה את כל המחוייבויות שלה לנבחרת (ראיונות, תמיכה ביתר חברי משלחת השחייה), מה שגורם לאנשים שונים ללחוץ עליה לשקול מחדש את הכרזת הפרישה. לעומת זאת, סיום התחרות מאפשר לנדיה גם לצאת ולבלות, תחום שמתסמן כי היא פחות מנוסה בו מספורטאים אחרים, כולל שחיינית החתירה שחולקת עמה חדר, צוות אימון ומקום בנבחרת השליחות.

הסרט למעשה עוסק בגיבורה אשר הסביבה, כולל אנשים זרים, תופסים אותה בכמה אופנים: כנציגה של קנדה (ושל החלק דובר הצרפתית במדינה), כספורטאית מצטיינת גם בתוך הנבחרת, ואפילו כאחת מן הספורטאיות הסקסיות באולימפיאדה כולה, כך בכתבת אינטרנט. לנדיה אין מושג איך היא תופסת את עצמה, בטח אחרי עשור בו השחייה הייתה כל חייה ואיגוד השחייה אירגן חלקים גדולים מיומה. או כפי שהיא מגדירה זאת, היא ראתה בריכות שחייה בכל רחבי העולם ואף פעם לא הזמינה מלון או טיסה בעצמה. במסיבות, בטיול בטוקיו, או אפילו בשיחות עם חברים לתחום, נדיה נראית כאבודה בעור שלה, ובו זמנית כמתמודדת עם רצון של אחרים שהיא לא יכולה לעמוד בו. היא לא רוצה להמשיך בתחום וגם לא להעמיד פנים כי לא מדובר בספורט בודד ואנוכי. אלו רגשות סותרים: מצד אחד הסביבה לא נותנת לה לבטא את עצמה, מאידך היא לא לגמרי בטוחה במה שהיא רוצה לבטא.

את המסע שלה לעבר המשך חייהנדיה  צריכה לעבור בסביבה המטורפת גם ככה של אולימפיאדה, ועוד בכרך הענקי של טוקיו, שמוביל לכמה סצנות שיכלו להזכיר את "אבודים בטוקיו" אלמלא פלנטה הלך על קו הרבה יותר מכובד כלפי התרבות היפנית. הכוח של הסרט נובע מכך שנדיה נעה בין זעם על הסביבה לבין נוסטלגיה לתחרות אותה היא נוטשת. כפי שהסרט מבקר את התקשורת ואולי את כל התרבות של הספורט האולימפי, הוא גם מצדיע לספורטאים. לא רק כמצטיינים בתחום, אלא גם כאנשים צעירים שיודעים למצוא את הרגעים שלהם ליהנות. הקמעות של האולימפיאדה נראים בסרט לא פעם כאלמנט מלאכותי, אבל בשוט אחד קטן באמצע הם גם ממלאים את הפריים בחיבוק חם. החמימות הסינתטית הזו מרגישה כנה ומשהו בכנות הזו נוכח לאורך כל הסרט.

סלאלום
Slalom

מסרט על ספורטאית בסוף הקריירה לסרט על ספורטאית בתחילת הקריירה. סרט הביכורים של שרלן פאבייה עוקב אחר נערה בת 15 בשם ליז (נואה אביטה, שחקנית בת 21 עם ניסיון בסרטים כגון "אווה"), המתחילה לללמוד ולהתאמן במועדון סקי לנערים מצטיינים בתחום. למרות שבהתחלה היא ננזפת על משקל עודף וטעויות, די מהר היא מסומנת כתקווה אולימפית לעתיד ותקווה לתארים רבים גם בהווה. מי שמסמן אותה הוא המאמן פרד (ג'רמי רנייה), שמן ההתחלה ההתהגות שלו מהלכת על הגבול הלגיטימי, הן בנזיפות שלו והן במימד של מגע הקיים כחלק מן האימון שלו את הספורטאים הצעירים.

הגבולות של עד כמה המאמן יכול להיות קרוב לספורטאית מטשטשים עוד יותר בהמשך העלילה והם רלוונטים במיוחד במקרה של ליז, שכן היא חיה בסביבת מועדון הסקי בלי אף מבוגר אחראי – אביה הוא רק אופציה לתשלום מזונות, האם נאלצה לקחת עבודה במרסיי, עיר שידועה בכך שהיא לא בהרי האלפים. גם בלי התנהגות בעייתית של המאמן דומה כי ליז מרגישה לפעמים לא בנוח בסיטואציות חברתיות עם בני גילה, בטח בכל הנוגע להתנהגות מינית. הליהוק של רנייה הופך את העלילה למטרידה גם בשלבים בהם אפשר לחשוב כי מדובר בשיטת אימון לגיטימית – הוא שחקן נהדר, אולם תמיד מביא משהו חשוד לדמויות שהוא מגלם.

"סלאלום" מצטרף לעוד מספר סרטים בולטים השנה בביטוי הטרדות מיניות, והסרט בהחלט מתמקד בנושא הזה יותר ויותר ככל שהוא נמשך. במקביל, הוא לא שוכח את היותו סרט התבגרות שאלמנט הניצול המיני הוא לא הדבר היחידי בו. בנוסף, זהו גם סרט ספורט שמראה כמות גדולה יותר של הספורט בו הוא עוסק מאשר "נדיה, פרפר" למשל. אם כי הגדולה שלו היא שקטעי הספורט נראים בשלב מסוים כמשהים את המתח הנובע מן היחסים בין הדמויות השונות, בסיטואציה הדורשת חשבון נפש לא רק מצד ליז ופרד. עם להרחיב את ההשוואה בין שני סרטי הספורט שהם לא בדיוק על ספורט, "סלאלום" הוא המסורתי יותר מבחינת המבנה הדרמטי ובעיקר בהיותו בעל מסר חד-משמעי בסופו של דבר. אולם, כפי שאמביוולנטיות חיונית לסרט הקנדי, מסר שאינו משתמע לשתי פנים חיוני לסרט צרפתי-בלגי זה, שמתחבר לשורה ארוכה של דיווחים בחדשות על תקיפות מיניות של נערות ונערים בספורט המקצועי על ענפיו השונים.

הנערה עם הצמיד
The Girl with a Bracelet

מסתבר כי לכל הנערות בצרפת קוראים ליז, או לפחות זה המצב בשני הסרטים הצרפתיים בסקירה הזו. סרטו של סטפן דמוסטייה מתחיל בסצנה בה בילוי משפחתי שליו בחוף הים נקטע על ידי המשטרה, שעוצרת נערה ליד הוריה ואחיה הקטן. ההורים מנסים להבין מה בדיוק קורה, אולם הסיקוונס כולו לא מכיל מילים והנערה ששמה ליז מתלווה לשוטרים בלי מאבק בוטה מדי. התגובה השקטה שלה תעלה לדיון במהלך המשפט שהסרט עוקב אחר מהלכו. ליז היא החשודה היחידה ברצח של חברתה הטובה ביותר, ובמהלך המשפט עורכי הדין השונים מעלים גם את שאלת התגובה שלה למעצר ואת ההתנהגות שלה בכלל, לא רק את הראיות שיש או אין על היותה הרוצחת. זוהי דרמת בית משפט עשויה היטב ולכן לא אחשוף את סוג הראיות ואת התפניות, רק אציין כי יותר מפעם אחת הסרט גורם לצופים לשפוט את הדברים מזווית אחרת ולשאול עד כמה החברה היא שיפוטית מדי לסוג מסוים של התנהגות, או האם ייתכן כי מדובר בפעמוני אזהרה שלא נשמעו. הדבר נכון ללא קשר לשאלת הזהות של מבצעת או מבצע הרצח.

הצמיד שבכותרת מפנה אותנו לתחום עיסוק אחר של הסרט – נעורים כביטוי של חופש מול מאסר והקבלה משפטית. הצמיד המוצמד לרגלי הנערה הוא אמצעי לאכיפת מאסר הבית שלה, והוא נהפך לחלק המגדיר את הדמות שלה בשלב זה של חייה. נערה שהיא כבר לא בדיוק אותה נערה כמו מקודם, בין אם בגלל המשפט של החברה, ובין אם בגלל האשמה עצמית שהיא לא חושפת מתוך תקווה לצאת זכאית. דמוסטייה מוכר לי בעיקר בתור אח של אנייס דמוסטייה, אחת מן השחקניות הגדולות בקולנוע הצרפתי בשנים האחרונות. האחות המפורסמת נמצאת בתפקיד משנה קטן אך בולט בסרט, של הקטגורית מטעם המדינה (יש גם קטגור פרטי בנוסף). היא חלק מצוות שחקנים מוצלח שהופך סרט על נערה לסרט אנסמבל, כאשר המרשימה מכולן מבחינתי היא אנני מרסייה בתור הסנגורית.

"הנערה עם הצמיד" הוא סרט שיכול ליפול בין הכסאות. הוא לא מספיק אמנותי או מקורי על מנת לזכות בפסטיבלים, אך גם לא מכיל מספיק אלמנטים מסחריים בולטים, אם כי העיסוק שלו בפשע יכול לעורר עניין רחב. בשורה התחתונה מדובר בדרמה עשויה היטב לכל אורכה ודי בכך על מנת להציב סרט זה מעל רוב התוצרת הצרפתית אשר הופצה בארץ בתקופה האחרונה, לפני או תוך כדי המצב הנוכחי. מכיוון לסרט זה יש מפיץ מקומי, הוא נראה לי גם בעל פוטנציאל להצליח מעט מעל למצופה, אם וכאשר יופץ.

סיפורים מיערות הערמונים
Stories from the Chestnut Woods

אזור הגבול הלא מאוד מיושב בין סלובניה לאיטליה הוא מקום שנראה לי כי לא רבים מודעים לקיומו כגבול בין מזרח ומערב אירופה של פעם. הוא גם מקום שרוב התושבים בו עזבו אותו אחרי מלחמת העולם השנייה. סרט הביכורים של גרגור בוזיץ' עוסק באזור הזה, סביב התקופה בה הוא הפך ליותר נטוש הן מבחינת הזמן והן בידי תושביו. על אף שמדובר כבר בתקופה המודרנית, התנועה במקום נעשית בעיקר באמצעות כרכרות או ברגל, ומכתבים הם דבר הנתכב ביד. כך שמדובר בסרט תקופתי אשר האנשים החיים בו מצויים בתקופה ישנה אף יותר מבחינת סגנון החיים אותו הם מקיימים, לעומת המתרחש בעולם. הדבר בא לידי ביטוי גם בכותרת לסיפורה של אחת מן הדמויות, המוגדרת כמוכרת הערמונים האחרונה. הערמונים מהווים חלק מרכזי מן הסרט: כחלק מהנוף, כמקור פרנסה, כמאכל, וכעץ לעבודות נגרות, דרך הגיבור האחר של הסרט, נגר שנחשב לזועף. עוד רובד בו הסרט מרגיש ככזה המתאר עולם אבוד הוא השפה בה הוא מדבר: זהו סרט סלובני, אולם רוב הזמן הדיאלוגים מכילים יותר איטלקית.

למרות שהסרט מדגיש את הקשר לחבל הארץ הספציפי ואף מוכרז כי הסיפורים באים משם, בוזיץ' שאב גם ממקורות אחרים. למעשה, אחד מהם הוא מקור ישראלי. הדבר הכי קרוב לסיפור ראשי בסרט הוא עיבוד לסיפור "כינורו של רוטשילד" של צ'כוב, אלא שהשינויים אשר בוזיץ' ביצע בו מושפעים באופן בולט מן השינויים שביצע חנוך לוין במחזה "אשכבה" (זהו שם המחזה הנודע בעברית, ולא "רקוויאום" כפי שטוענים בתוכניית הפסטיבל). הן צ'כוב והן לוין מקבלים קרדיט בסרט על השראה, אולם הטון בו בוחר הבמאי הוא לא רק מקומי יותר, אלא גם שליו יותר ובעיניי גם קולנועי יותר. בעוד המחזה של לוין מסתמך לא מעט על המילים הנאמרות, חלק ניכר מן הסרט הזה מספר את הרגשות הפנימיים רק דרך דימויים.

הצניעות של האזור מתרגמת גם לצניעות מסוימת בעשייה הקולנועית, שהיא ברובה פשוטה כמו אורח החיים. אומנם פה ושם יש שוטים סימבוליים יפים כמו קבר המתמלא בערמונים, אולם הדגש הוא על קולנוע שמבטא את העבר של הארץ ולא את ההווה של הבמאי שלו. יש בעצי הערמונים הללו משהו שמזכיר את עץ הקבקבים מן הסרט הנודע של ארמנו אולמי, שעסק גם הוא בעבר חקלאי של חבל ארץ מעט מערבית יותר ממוקד ההתרחשות של הסרט הזה. בוזיץ' לא מצליח לייצר קסם קולנועי כמו אולמי, גם בגלל שהוא מרגיש עוד יותר מנותק מן העשייה הקולנועית בימינו. אבל הוא כן בונה היטב את העולם שלו ומצליח ליצור כמה שיאים רגשיים, ובעיקר אמפטיה לעולם המתואר. בגלל הקשר לצ'כוב ולוין חיכיתי שגם הסיפור "מועקה" יזכה לעיבוד, אולם בסופו של דבר בסרט הזה התחושה היא כי גם אם רוב האנשים נותרו לחיות לבדם, כאשר הם ידברו על הכאב שלהם מישהו יקשיב.