״החיים על פי פרנקי״, סקירה

נהוג לחשוב שסרטי התחרות הרשמית בפסטיבל קאן יהיו לא רק שיחת היום עם בכורתם בריביירה הצרפתית, אלא גם יזכו לכל הפחות להגיע אל בתי הקולנוע עד המהדורה הבאה שלו. בתום הפסטיבל, לרוב אפשר להסיק את מעמדו של כל סרט, או לנחש את איכותו, בהתאם לתאריך הגעתו ארצה. אלה שממתינים ממש עד המהדורה הבאה, כלומר, מופצים באיזור אפריל-מאי שנה לאחר בכורתם, הם כנראה הסרטים שהדיבור עליהם לא החזיק מעמד ונדחקו אל סוף התור. זה היה המקרה של ״החיים על פי פרנקי״ (Frankie), שהתחרה בקאן 2019 והיה מתוכנן להפצה בישראל בסוף אפריל. אבל בשנה כמו השנה, יוצא שהוא זמין לקהל הישראלי אפילו יותר מאוחר מהרגיל, מגיע רק כעת אל ה-VOD של yes ושל סלקום tv. יכול להיות שזה בכל מקרה היה התאריך לבכורתו הביתית, ארבעה חודשים לאחר המסך הגדול, אלא שהראשונה לא התרחשה מהסיבות הידועות של 2020. יוצא שבפועל, אנחנו מקבלים אותו בתור סרט כאילו פחות מדובר וטרי.

מכל זווית שרק תבחרו, קל לראות מה קסם לפסטיבל קאן ביצירה הזו, שאם יורשה לי אקרא לה ״פרנקי״ (הכותרת העברית מוזרה מעט בהתחשב בתוכן היצירה). נכון שזו אמנם הפעם הראשונה בתחרות על דקל הזהב של הבמאי והתסריטאי, איירה זקס, קולנוען אמריקאי יליד ממפיס שלרוב ברלין הוא פסטיבל הבית שלו (״השאר את האור דולק״, ״אהבה היא מוזרה״, ״אנשים קטנים״). אבל איך אפשר לצפות מקברניטי קאן לעמוד בפני סרט בכיכובה של איזבל הופר, בתפקיד שנכתב במיוחד עבורה? הוסיפו לכך את העובדה שהיא מגלמת שחקנית קולנוע, את היותו של הסרט קופרודוקציה בין צרפת ופורטוגל, ואת יתר הקאסט המרשים שאזכיר בהמשך. בתחזית שלו עבור סריטה, גם עופר ציפה למצוא את הסרט כחלק מהפסטיבל הצרפתי, אבל איש מאיתנו לא ניחש כמה מאוחר נראה אותו בארץ הקודש. קשה לי להעריך איך הייתי מגיב אל הסרט בהקרנת עיתונאים בקאן, אבל כעת אני יכול לומר שמי שייצפו לאיזה בונבון – עדיף שילכו למכלת. אבל יש משהו בסרט הנינוח מדי הזה שעובד לא רע על הספה בסלון. במיוחד הנופים של פורטוגל הנחשקת, הכי קרוב שכולנו יכולים להגיע לנופש בה בזמן הקרוב.

השילוב בין איזבל הופר לנופים הפורטוגזיים, ליתר דיוק עיירה בשם סינטרה הסמוכה לליסבון, הוא שפותח את היצירה. הופר היא פרנקי מהכותרת, שחקנית קולנוע צרפתייה בשם פרנסואז קלרמונט שחבריה קוראים לה פרנקי. סצנת הפתיחה באה להדגים כמה היא מצפצפת על העולם ובסצנות הבאות נלמד מדוע. פרנקי הזמינה את משפחתה המורחבת לבלות איתה יחדיו, ובשום תקציר שקראתי לא ממש מציינים את הסיבה לכינוס המשפחתי. מכיוון שאני לא מחובבי ניסוחים כמו ״חייהם ישתנו לעד״ אז נשאיר את זה ככה. עם זאת, אפשר להבין כבר מהסצנה השנייה מה פחות או יותר קורה פה והדבר נאמר במפורש לפני שהסרט מגיע ל-20 הדקות הראשונות (מתוך כ-100 שעוברות די מהר). אז גם אני אישית לא מבין את ההסתרה של הדבר המעניין היחיד בסרט, פחות או יותר, אשתף פעולה. בכל מקרה, ניכר שמה שחשוב לסרט זו הדינמיקה בין הדמויות הרבות שנענו להזמנה: בעלים לשעבר או בהווה (ברנדן גליסון ופסקל גרגורי), ילדים (ג׳רמי רנייה ו-וינט רובינסון), חברה קרובה (מריסה טומיי), אורח לא קרוא (גרג קיניר) ועוד כמה תוספות.

מצוות שחקנים שכזה אפשר ורצוי לצפות להרבה, אבל בעיניי הם התנהגו כאילו הם בחופשה יותר מאשר בתחרות על הופעת השנה בקולנוע. זה יכול לשמח את מי שמעדיפות או מעדיפים את הופר במצב רוח משוחרר יותר, מאשר בשיא האינטנסיביות שלה (ובאנגלית ברוב דקות המסך שלה, לדעתי היא משחקת אחרת בשפות שונות אז חשוב לציין). או אולי מי שרק רוצות ורוצים להנות מהקסם האישי של שחקנים כמו טומיי או גליסון מבלי שהם מאתגרים את עצמם יותר מדי. שלושת אלה היו הבולטים לטובה עבורי בכל הקשור לסנכרון עם האווירה הכללית על המסך, כאשר קיניר אמור להיות כאילו מסרט אחר ועושה עבודה טובה בכך. פחות התחברתי לאנרגיה שהביאו למסך השחקנים הצעירים יותר והצעירים מאוד, שקווי העלילה שלהם היו אמורים להוסיף לסרט רגשות נוספים. למשל של זוגיות במשבר במקרה של רובינסון ובן-זוגה על המסך, אריון בקארי, או של מרד ואהבת נעורים אצל מי שמגלמת את בתם, סנאיה ננואה. באופן גורף יותר, יש משהו מעט מלאכותי בסרט, איזו נוקשות בבימוי השחקנים שמתחזה לקלילות. אולי הזיוף הקל הזה מתקשר לאחד הנושאים המרכזיים של היצירה, אבל קשה להאמין שזו הייתה כוונת היוצרים.

התסריט מאת זקס ושותפו הקבוע לכתיבה, מאוריסיו זכריאס, מורכב בעיקר מסצנות לשני משתתפים בלבד, כאשר כל סצנה נסובה סביב שיחה ארוכה. זה אומר מצד אחד שאנחנו זוכים לצפות בהרבה סוגי דיאלוגים ובצימודים שונים, לרוב בטייק אחד או בכמה שפחות קאטים, מה שאמור לאפשר לשחקנים לזרוח. אבל לא כל הנסיונות מוצלחים או מחמיאים למה שהשחקנים הרבים מציעים, ובשיטה שנבחרה על ידי הבמאי קל לראות גם את החריקות. דיסוננס נוסף מתרחש כאשר הסרט העדין והמעודן, שכאילו נמנע מכל אובר-דרמטיות אפשרית, מציע גם סצנות טעונות יותר. בין אם האינטריגות בין שני ההורים והמתבגרת היחידה בטיול, או חשיפה של סוד משפחתי מביך בשלב מאוחר. הדבר דומה ליתרונות ולחסרונות של היות הסרט קופרודוקפציה אירופית בהובלת במאי אמריקאי – עבור זקס יש כאן יציאה מאיזור הנוחות ועבודה עם שמות מקומיים, אך גם סכנת השטחה או חשש לניסיון למציאת מכנה משותף בכל תחום, מה שעלול להוביל לחוסר מורכבות או אותנטיות.

אפשר לראות זאת היטב אם בוחנים, לדוגמה, את הצילום בסרט. האיזור הנבחר הוא כזה שלקרוא לו ציורי יעשה לו עוול. מחוף הים שטוף השמש ועד למבנים עתיקים השוכנים על הרים הטובעים בים של צמחייה ירוקה, הסרט הוא יותר גלויית תיירות מכל דבר אחר. אולם, הוא צולם מבעד לעדשתו מקומי, רוי פוסס הפורטוגזי (הצלם הדי קבוע של מיגל גומש, וגם של ״סאמה״). לוקיישנים כמו ארמונות לשעבר או כנסיות שזורמים מהם מים הנחשבים לקסומים (שימו לב מי הדמויות ששותות ממעיין הזיווגים), מהדהדים את העיסוק של הסרט לא רק בשלושה דורות אלא גם בקונפליקט הנצחי בין עבר, הווה ועתיד. ״פרנקי״ הוא סרט על תוכניות ותכנונים כשם שהוא מלא בעדויות לשבריריות החיים. הכל מוצף באופן מינורי ולא סנסציוני, מה שכאמור הופך את הסרט לצפייה די קלה בהתחשב בחומרים מהם הוא עשוי. בשוט הסיום, זקס כאילו נזכר להגיד ״יש כאן במאי!״, כמו שבפסטיבל קאן כל-כך אוהבים. אם כי לא מספיק בשביל להעניק לו פרסים. ואני נזכרתי שרציתי נופש בפורטוגל, אבל בבואי להתחיל תחקיר גוגל קצר קיבלתי עוד תזכורת – אני ממש לא טס לשום מקום בקרוב. מזל שיש קולנוע.