סקירת אמזון פריים וידאו משולשת: ״7500״, ״The Vast of Night״, ו-״Selah and the Spades״

בתחילת השנה, כשהיינו עוד תמימים לגבי ההבטחות שהעשור החדש מביא עימו, תהיתי בקול רם האם סקירת סרטים של שירות אמזון פריים וידאו זה משהו נחוץ. הפוסט ההוא מלפני כחצי שנה, עם סקירה כפולה על ״בריטני רצה מרתון״ ו״הדו״ח״, עדיין צץ לעיתים כנקרא. מה שמאותת לי שייתכן ועוד מנויים ומנויות של השירות בישראל תוהים מה לראות בו, בהתחשב בממשק שלא תמיד מקדם תוכן חדש. בחרתי להגזים הפעם ולסקור שלושה סרטים חדשים בשירות, שהצטרפו באפריל, מאי ויוני. במקרה יצא ששלושתם סרטי ביכורים שהוקרנו לראשונה בפסטיבלי 2019 קודם לכן, והעונים להגדרות שונות של ז׳אנר המותחן. אלה שאחד הולך לכיוון מדע-בדיוני גיקי, השני אל הריאליסטי והמלחיץ, והשלישי בכלל אסף אליו גם אלמנטים של פשע וסרטי תיכון. לצערי לא מצאתי דרך לדעת האם יש לסרטים שמות עבריים או מהם, אשמח להוסיף במידה וצפיתם או צפיתן, או אם תבחרו לעשות זאת בעקבות הטקסט. הסרטים מסודרים מהיותר לפחות חביב עליי באופן אישי.

The Vast of Night

דווקא משום שקולנוע הוא מדיום שמזוהה כחזותי, סרטים על סאונד והשפעתו מרתקים אותי לפעמים פי כמה. חוש נוסף שמעט מאוד סרטים זוכים לדגדג הוא חוש המישוש, במובן של סרטים שכאילו אפשר להרגיש אותם, שיש להם מרקם מובחן. לא זאת בלבד שעל שני הקריטריונים האלה עונה הסרט שלפנינו, אלא שהוא גם מצטיין עד מאוד גם בפן הוויזואלי, אפוף אווירה ייחודית ברמה שאני לא חושב שאף סרט אחר השנה הצליח להשיג, והנושאים שמרכיבים אותו קסמו לי בקטע אחר. הוא רחוק משלמות, והוא כל-כך ספציפי וגחמתי שאני תוהה מי בכלל קהל היעד שלו, אבל זה סרט שלגמרי הגניב אותי עד כדי כך שהוא עלול להתגנב אל רשימת סרטי השנה שלי. וכן, זה מעיד יותר על השנה הקולנועית הזו.

מן הרגע הראשון ברור שיש כאן מחווה אוהבת אל עולם תסכיתי הרדיו של סוף שנות ה-50, שכן הסרט כולו ממוסגר בשוט פתיחה מרהיב כמעין תוכנית רדיו בסגנון ״איזור הדמדומים״ פוגש את ״מלחמת העולמות״. יחד עם מקום ההתרחשות, עיירונת במדינת ניו מקסיקו, האסוציאציות החלו להתרוצץ במוחי. הסיפור מתחיל רגע לפני משחק כדורסל אליו נוהר היישוב כולו, מלבד שניים: נערה בשם פיי (סיירה מקורמיק) שזו המשמרת שלה כמרכזנית המפעילה את רשת הטלפון, ושדר הרדיו המקומי, צעיר בשם אוורט (ג׳ייק הורוביץ). אחרי שנלמד להכירם קצת לפני המשמרות שלהם, בעזרת פטפטת מהירה כברק ונטולת הפוגות, השניים יהיו עדים לרעש סטטי ומסתורי. פיי שומעת אותו במרכזיה ואוורט עולה על התדר שלו בתחנת הרדיו. השניים משתפים פעולה כדי לנסות לגלות את המקור, ונחשפים לקונספירציה שאופיינית לעיירה בניו מקסיקו של הפיפטיז – אולי יש אנשים בשמיים שמנסים לדבר איתנו, או גרוע מכך.

אהבה ניכרת לא רק לנושאי העיסוק אלא גם לכל הז׳אנרים והמדיומים שהסרט מרפרר אליהם – והוא מרפרר. לכשתצפו, שימו לב לשם תחנת הרדיו או לשם העיירה, הקשורים לשתי היצירות שהזכרתי לעיל. את שמו העברי של הסרט עצמו אני כאמור לא יודע, אבל המקור לקוח מתוך ״הסערה״ של שייקספיר. בתרגום שמצאתי אונליין מתייחסים לצירוף המילים הנ״ל בתור ״חלל הלילה״, שזה נהדר במקרה של הסרט כי המילה ״חלל״ קשורה בשפה העברית גם למה שמעבר לארצי. מעבר לציטוטים, מה ששבה אותי ביצירה הקולנועית הזו הן הבחירות הסגנוניות של הבמאי הטירון, אנדרו פטרסון. הוא גם ערך והפיק (בשמות בדויים) וחתום על התסריט יחד עם קרייג דאבליו סנגר, עבור שניהם זהו סרט ראשון בכל אורך שהוא. אבל למרות שלפנינו אוטר מובהק, אציין גם את שותפיו לעשייה שהעניקו לסרט את הטקסטורה, המראה והצלילים שהפכו אותו לכה ייחודי בעיניי.

הדבר הראשון ששמים אליו לב הוא הצילום של מיגל איואן ליטין מנץ (״ידי האבן״). הסרט מתחיל עם שוט ממושך ומורכב, שיש כמה מרשימים ממנו בהמשך, המזמין אותנו פנימה אל העולם של הסרט. הוא מתרכז בדמויות ובפעולותיהן, מותיר את כל השאר כרעש רקע, אבל גם צובע בגווני התקופה את המקום והאוכלוסיה. הזוויות הנמוכות וצילום הדמויות מהגב, לפחות בהתחלה, מעניק תחושה מזדחלת ומתגנבת. בהמשך יגיעו גם קלוז-אפים מרשימים, כולל בסצנה הבנויה משוט סטטי שאורך דקות שלמות, ולצד זאת גם לא מעט ריחוף ממקום למקום ברחבי העיר. זו עבודת צילום באמת שומטת לסת והיא עושה הכל עם מינימום תאורה בהרבה מאוד רגעים. יש גם לא מעט משחקים עם פילטרים וחומרי גלם שונים ואיזה ניסיון לחבר ויזואלית בין רדיו וטלוויזיה, לצד סצנה המתרחשת אודיאלית בלבד בעוד המסך מחשיך, כדי שנאזין ולא רק נשפוט על פי מראה עיניים.

החצי השני של המרקם הקולנועי של הסרט הוא המימד הקולי, אותו אפשר לחלק לכמה רבדים. ראשית, יש כאן כאמור מכתב אהבה לאיך ששנות ה-50 נשמעו, ובעיקר לאמצעים שהקליטו והנציחו זאת. הבחירה בשני גיבורים שמעבירים קול כעיסוקם, מרכזית ואיש רדיו, מאפשר לסרט להתעסק לא מעט עם מכשור מן התקופה. בין אם זה מכשיר הקלטה נייד עימו מתנסה הגיבורה בתחילת הסרט, מרכזיית הטלפון שהופכת לאוטוסטרדת מידע או שלל הטכנולוגיות בתחנת הרדיו – כל רשרוש וכל לחיצת כפתור ראויים כאן למחיאת כף. אל כל הקליקים והתקתוקים מצטרפת לפרקים מוזיקה מהפנטת שכתבו לסרט אריק אלכסנדר וג׳ארד בולמר, שכאילו עוטפת אותו בשכבה נוספת של מסתורין. והשכבות השונות של הסרט נמסות זו אל זו כל הזמן, אם לגלוש מכאן לדיאלוגים. הדמויות בסרט נשמעות כמו אנשים מהפיפטיז, או כמו דמויות מסרטים מהתקופה. הן יורות צרורות מילים בקצב שהיה עושה לאהרון סורקין סחרחורת. אולם, אם צפיתם בסרטי הוליווד הקלאסית, זה לא רחוק מקצב וצורת הדיבור אז.

הכל מסתרג יפה יחדיו דווקא בשיחה אגבית לכאורה בין פיי ואוורט, באחד השוטים הארוכים בפתיחה, המלווה אותם בדרך ממקום למקום. ברגע של דיון מטא-ז׳אנריסטי על חטא היוהרה של המדע הבדיוני, פיי מצטטת שלושה רעיונות על איך ייראה העתיד מבחינה טכנולוגית, אותם קראה בכתב עת. שימו לב איזה תרחיש נשמע לאוורט הזוי מבין השלושה שמציגה לו פיי, שהוא לא במקרה גם זה שהתגשם במלואו במציאות של ימינו. כי ככה זה תמיד ביצירות מד״ב – העתיד המדומיין הוא גרסה מוגברת ומשודרגת של ההווה. פריצות דרך אמיתיות יישמעו הזויות אפילו למוח מדעי, כאילו הוצעה האפשרות שיש חיים מחוץ לכדור הארץ. בעוד האדם החולם מביט לשמיים ורואה שם יותר מאשר כוכבים, האדם סביר יגיב לתיאוריה לפיה חוצנים השתלטו על תדר רדיו ומנסים לנו לאותת משהו כמי שרגליו על הקרקע, תרתי משמע.

למי שדואגים ממותחנים נטולי פתרון, אני יכול כמעט להבטיח שזה לא המקרה כאן. אולם, מבלי לגלות דבר, המערכה האחרונה של הסרט היא החלק החלש שלו באופן יחסי, שמונע ממנו להיות יצירת פאר אמיתית. חסרון אפשרי נוסף הוא שלא פשוט להזדהות עם הדמויות, בטח ובטח אם כל מה שכתבתי כאן נשמע מרוחק מעולמכם ועולמכן. אבל הכל בסרט מנומק היטב ובמקרה של שני הגיבורים, הם כמו שלם שמתאר את היצירה כולה. הוא דושבג שחצן עם חלומות גדולים, היא נפש צעירה וסקרנית שנעה בין תעוזה והססנות. כזהו הסרט עצמו – יומרה ויוהרה עד השמיים, אבל גם מספיק תמימות ואהבה לנושאים שהוא מציג עד שיהיה אפשר לסלוח לו על מתיחת החבל, או קטיעתו בפתאומיות. עליי זה עבד פלאים ואני לא יכול לחכות לסרט הבא של אנדרו פטרסון. רצוי עם אותו צוות טכני אבל בתקציב גבוה, ואולי תסריטאי-שותף יותר מיומן.

7500

לאן נעלם ג'וזף גורדון-לוויט היא שאלה ששאלתי את עצמי יותר מדי פעמים בשנים האחרונות, אבל לא טרחתי לבדוק את התשובה. היא שבה ועלתה כששמעתי על הסרט הזה בו הוא מככב, כארבע שנים מאז גילם את אדוארד סנודן. הרזומה שלו בימד״ב טוען שתרם את קולו למעט פרויקטים מאז, כולל ״אחרוני הג׳דיי״ ו״רצח כתוב היטב״ של ריאן ג׳ונסון, אבל את זיו פניו ראיתי רק כעת אחרי הרבה זמן שלא. בראיונות פתר השחקן והיוצר את התעלומה כששסיפר שלקח פסק זמן משפחתי אותו בילה עם זוגתו וילדיו הקטנטנים, ובכדי לעבוד על המיזם שלו, hitRECord – סביבת עבודה ויצירה וירטואלית. בקרוב נשוב לראותו על המסכים והרבה, בין היתר ב: גרסת אהרון סורקין למשפט ״שביעיית שיקגו״, הסרט החדש של יוצרי ״קאטפיש״ על גלולה שמעניקה כוחות-על, פרויקט טלוויזיוני שהוא מביים עבור אפל טיוי פלאס ובו הוא אף מככב, וקומדיה מוזיקלית גם היא פרי יצירתו, בה הוא וצ׳נינג טייטום מגלמים צמד טייסים מזמרים ומרקדים. נגבו את הריר מהמקלדת, כפי שעשיתי אני אחרי המשפט האחרון, ובואו נתחיל עם הסרט הראשון שמחזיר למסכים את הג׳וזף, הגורדון והלוויט, גם כן בתפקיד טייס.

הסרט נפתח עם מספר שוטים כאילו אקראיים ממצלמות אבטחה בשדה תעופה, שמתמקדים בדמויות שיהפכו לחשובות בהמשך. כבר בהחלטה הסגנונית הזו לא הצלחתי שלא לחשוב על מיכאל האנקה, ושלא במפתיע – הבמאי הגרמני של הסרט הזה, פטריק וולראת׳, הוא סטודנט שלו. למקרה שעדיין יש ספקות לגבי ההשפעה של המאסטר על התלמיד, יתר הסרט מעמת את גיבוריו עם החלטות בלתי אפשריות ומתנהל בקרירות ובקליניות של מותחן תהליכי, כמעט בזמן אמת. זה כולל גם לפחות רבע שעה של הכנות לטיסה, בקרה ובדיקה, ואז גם המראה וייצוב המטוס בגובה שיוט – עד שמגיע המאורע המחולל. עד אז, נלמד להכיר בעיקר את טייס המשנה, טוביאס (גורדון-לוויט). זוגתו היא דיילת בטיסה הזו מברלין לפריז, הוא עצמו אמריקאי שמתגורר בגרמניה ולשניים בן בגיל הגן. בדיוק כשהתחלתי לנקר ניאותו ארבעה גברים לחטוף את המטוס, לפצוע אנושות את הקברניט (קרלו קיצלינגר) ולהותיר את ההגאים בידיים של טוביאס, שנעל את עצמו בקוקפיט והכריז בקשר ״קוד 7500״ (חטיפת מטוס). אם יפתח את הדלת לטרוריסטים שבחוץ, הלך על כולם. אם יעמוד בסירובו ויבצע נחיתת חירום, אולי לא יישארו לחוטפים בני ערובה להוציא להורג.

החלטת הבימוי הכי לא שגרתית של וולראת׳ היא להישאר כל העת בתא הטייס. להוציא שוטים סטטיים של הנעשה במצלמות אבטחה, כמו אלה שפותחים את הסרט או כמו המצלמה בעזרתה מציץ טוביאס על הנעשה מחוץ לדלתו הנעולה. ברוב הדקות אנחנו הצופים כלואים יחד עם טוביאס בקוקפיט, והמצלמה לא מסירה ממנו את המבט בבואו לקבל החלטות גורליות או להתמודד עם פציעה שנגרמה לו בניסיון ההשתלטות הראשוני. זה אמור להיות קלאוסטרופובי ומעורר חרדות, כמו גם להשאיר אותנו בלעדית בצד של הגיבור. אך האפקט שנוצר אצלי היה הפוך בתכלית. מבחינת אהדה, הבנתי את הבחירות של טוביאס פחות ופחות, אז רק התרחקתי ממנו ככל שנקפו הדקות. מבחינת מתח, אני לא יודע אם זו הפתיחה המנומנמת או העובדה שהבנתי שדלת הקוקפיט בלתי חדירה אלא אם בוחרים לפתוח אותה מבפנים, אבל השעמום כירסם בי. בייאושי, התחלתי לדמיין את גרסת המחזמר של הסרט, הכוללת את הלהיטים ״פתח את הדלת, טוביאס (לא אפתח!)״, ״לא יודע גרמנית״ וכמובן ״גם אני מוסלמית״.

בעניין הטרוריסטים האיסלמיים, לא לגמרי הבנתי את הבחירה. התסריט נכתב בידי הבמאי בשיתוף עם סינאד הלילבסיץ׳, אולי כדי שחלילה לא נגיד שיש פה איסלמופוביה. אני צריך את עזרת משטרת הפי.סי. בעניין אבל מפחד שלפנות אליהם יעליב אותם והם מאוד עסוקים לאחרונה בשטויות. בכל מקרה, כשלתי להבין מה יוצא לנו מזה, כפי שלא ממש פיענחתי הרבה מן ההחלטות של הדמויות. לדוגמה, בגלל שאנחנו כלואים בחרטום לא ברור מה נעשה בשאר חלקי המטוס, כלומר מדוע 80 נוסעים לא יכולים להשתלט על ארבעה חוטפים לא חמושים. הופעות המשחק של כלל המשתתפים נעו אל האמין והטבעי, אך הדבר הוביל לאלתור בדיאלוגים ולחזרה על אותם משפטים שוב ושוב. למקרה שהמבנה של הסרט לא רפטטיבי מספיק.

לספוילרים לא אכנס אבל בואו נגיד שהסרט נגמר עבורי לפני שהבמאי חתך לקרדיטים. אמנם ברור שהשיג בדיוק את מה שרצה, שכן השליטה שלו באלמנטים הסגנוניים לא מותירה מקום לספק כזה, וברזומה שלו גם מועמד לאוסקר על אחד מסרטיו הקצרים, שנקרא ״Everything Will Be Okay״. אבל פשוט לא ירדתי לסוף דעתו כמו גם לדעתן של הדמויות שלו, שמתחילות הכי בפאניקה שלהן ומשם רק מגבירות, או נכנסות למצב קטטוני מסוגים שונים. אולי היה כאן ניסיון לאמירה על פרוטוקולים והנחיות שעת חירום שלא עומדות במבחן המציאות כשלוקחים בחשבון את הגורם האנושי הכאוטי. אולי זוהי פרשנות על המורכבות האתנית במקום כמו ברלין שהולכת לעזאזל כשממריאים לשמיים. מה שבטוח, לא הרגשתי שמנסים לערב אותי באמת בשום עניין, אז לא נותר לי אלא לעמוד בחוץ מול דלת נעולה.

Selah and the Spades

זה הסרט היחיד של במאית ברשימה, אז כמעט לא נעים לי מכך שחיבבתי אותו הכי פחות. די קל לי להסביר למה ואיך זה קרה, כפי שאשתדל לעשות בהמשך, אבל לפעמים זו גם אשמתי כצופה. הסרט דרש ממני לא מעט והתקשתי להתמסר אליו ולבטוח בו, כך שאם יש בו עומקים נסתרים, אותנטיות נדירה, או מה שזה לא יהיה שעמיתיי למקצוע מצאו בו על פי ביקורות שהצצתי בהן – הכל עבר לידי או מעל ראשי. במובן זה אפשר לומר שכן חזרתי לימי התיכון, בהם עוסק הסרט, אז לפחות הייתה איזו נקודת חיבור. אבל העניין הוא שניגשתי לצפייה שבועות רבים אחרי הבכורה של הסרט באמצע אפריל, רק כי קראתי ושמעתי מספיק מחמאות. כולל השוואות ל״בריק״ של ריאן ג׳ונסון, גם הוא סרט ביכורים. והנה הזכרתי את ג׳ונסון בפעם השנייה בטקסט. אבל אם להשתמש בשדה הסמנטי של בילוש המשותף לכאורה לסרטים, בעיניי זה קצת כמו להשוות בין פיליפ מרלו לחוש-חש הבלש.

סרטה של טיארישה פו מתרחש כמעט כולו בבית ספר תיכון בשם האלדוול, מוסד לימוד שהוא פנימייה יוקרתית המהווה גם את מרכז החיים של התלמידים והתלמידות. כפי שמוסבר בפתיחה, ישנן חמש סיעות המתחרות ביניהן על שליטה חברתית ומדי פעם נאלצות לשתף פעולה. אחת אחראית על ארגון מסיבות אחרי השעות המותרות, אחרת על רשת תשובות למבחנים וכתיבת עבודות וכן הלאה. הסרט מתמקד במי שמכונים הספיידז והעומדת בראשם, ניחשתם וניחשתן נכון – סלה (לובי סימון). דרך הדמות של הנערה החדשה בבית הספר, פאלומה (סלסט או'קונור), נתוודע אל המחלוקות שבין המחלקות ונצפה בפאלומה עצמה מנסה לטפס את דרכה לצמרת הספיידז. כולל התנגשות בלתי נמנעת עם יד ימינה של סלה, מקסי (ג'ארל ג'רום), ומערכת יחסים מורכבת עם מלכת הכיתה עצמה.

בבקשה אל תדמיינו את ״ילדות רעות״ עכשיו, הסרט לא יכול להיות יותר רחוק מזה מבחינת אווירה או ביצוע. הדבר היחיד שדומה ל״בריק״ הוא איזו הילת חשיבות כלשהי, שאני אאלץ לקטלג בהיעדר מילה טובה יותר בתור היפסטרית, בהיעדר גיבוי מתאים. במקום הומור או רוח חיים יש כאן מספיק מבטים למצלמה בשביל להיות סרט של ספייק לי, אלא שכמעט בשום שלב לא הבנתי מה אני אמור להרגיש ומה הסרט מנסה לתקשר לי. דוגמה למשהו שבילבל אותי הוא שאין בסרט טלפונים סלולרים, שכן פאלומה מצויידת במצלמה כחלק מעבודתה בעיתון בית הספר ודמויות שונות ניגשות אל מכשיר טלפון קווי בשלבים מסויימים. אבל הנערות והנערים גם אומרים ״אקסטרה״ כל הזמן, שזה סלנג מהשנים האחרונות בלבד אם אינני טועה, כשם שכל צורת הדיבור שלהם מעוצבת כעכשווית ולרוב די ריקנית מרוב שהיא מפוצצת. כך שבזמן שאני מתקשה להבין את הסגנון, הכולל גם החלטות עריכה מתעתעות בלי שום סיבה למשל, הבנתי טוב מאוד שאל התוכן אין לי איך להתחבר.

הספיידז אחראים לסחר והברחה של אלכוהול וסמים בשטח בית הספר, כך שהם מצד אחד חשובים למדי לשאר התלמידים ומצד אחר, אני באופן אישי ממש לא יכול להיות בעדם. כדי להפוך את העניינים לעוד פחות ניתנים לאהדה מצידי, סלה שולטת בפלג שלה באגרוף ברזל והיא שילוב של כל התכונות הכי בלתי נסבלות שרק תרצו – דיקטטורית שגורמת לפקודיה לעשות את העבודה המלוכלכת, שחצנית כיאה לפופולריות שלה (היא גם ראש נבחרת המעודדות כמובן), אבל גם מסוכסכת עם אמא שלה (ג'ינה טורס) כדי שנרחם עליה. או שנראה אותה גם כילדה ננזפת, לא רק כברונית סמים שמתנהגת כמנהלת ארגון פשע לנוער. אבל הכי נורא מבחינתי הייתה שהשחקנית שמגלמת אותה כל-כך גרועה שממש לא הצלחתי להתרכז. אני לא חושב שהיא הצליחה להגיד שורת דיאלוג בלי לרשוף ולצקצק במקביל, בעודה משדרת איזה מן ביטחון מזוייף שממש לא הבנתי אם הוא שלה או של הדמות, ובעיקר הביאה את אותה אנרגיה לכל סצנה, לרוב ללא התאמה או קשר למתרחש.

זה היה מכשול בל יעבור מבחינתי משתי סיבות. האחת היא שהסרט ממילא לא מנסה לשאוב את הצופה פנימה בהכרח, יותר לכיוון של רצון להגניב בכל שוט ובכל קאט. אותי זה התיש מאוד מהר ונקודות החיבור שלי היו כל שאר הדמויות שאינן סלה. הצרה היא שיש מעט מאוד סצנות בלעדיה והן רק מדגישות את הפספוס. למשל סצנת דיאלוג על להיות מספר 2 בין פאולמה ומקסי, או רגע נדיר של שיחה כנה בין פאלומה לבין בובי, מנהיגת אחת הסיעות האחרות (שנקראת ״בוֹביז״, כי אין שום אחידות או היגיון שאני מצאתי בשמות הפלגים השונים). בסצנות האלה אפשר לראות ששאר השחקנים עושים עבודה טובה. או׳קונור מגלמת את פאלומה בשילוב של פגיעות ומסתורין כיאה הנערה החדשה, אבל יש בה גם כמה מהתכונות שסלה מזהה כאופציה להנהגה עתידית. ג'רום, שעשה פלאים ב״אור ירח״ (ובטח גם במיני-סדרה ״כשהם רואים אותנו״), הולך ומתבסס כשחקן מלא כנות רגשית. אפילו מי שמגלמת את בובי במעט מאוד סצנות, אנה מאלבוי טן, מצליחה לעצב בקלות את הדמות של ראש חוג הדרמה המעצבנת אך לפעמים צודקת. אולם, זה הסרט של סלה. אם היא הייתה איתי בכיתה, הייתי עובר בית ספר.