בחזרה אל סרטי נעוריי: ״דבר אליה״

פוסט זה ממשיך את הסדרה בה אני חוזר לדון בסרטים שאהבתי בתור נער. כעת אני מגיע אל סרטו של פדרו אלמודובר "דבר אליה" (Talk to Her / Hable con ella). סרט זה נבדל מעט מיתר הסרטים בסדרה עד כה. הוא הראשון בו הדמויות הראשיות אינן בגיל ההתבגרות, או כמעט אף דמות שמוצגת בו אינה בגיל ההתבגרות (דמות משנה חשובה ספק בגיל הזה), והוא גם נצפה על ידי אחרי שסיימתי את התיכון. אבל זה היה בערך חודש וחצי אחרי לימודיי ובגלל שאני חושב שבכלל התבגרתי מאוחר בכמה אופנים, אני מוסיף אותו לכאן. כמו כן, אלמודובר היה חלק מחווית התיכון שלי אף כי לא ראיתי את סרט שביים באותה תקופה, או משום שלא ראיתי אף סרט שביים באותה תקופה. "הכל אודות אמא" היא אחד מן הסרטים הפופולרים בקרב חלק מן הקבוצות החברתיות אליהן רציתי להתקרב בחשש בתיכון. והתביישתי להודות שלא צפיתי בסרט, וזכור לי שלפחות תלמיד אחד הרבה ללבוש חולצה שלו. ידעתי כי כנראה מדובר בבמאי חשוב, אך עוד לא ידעתי עליו דבר מלבד שמו ושמות חלק מסרטיו (גם ל"קיקה" היו מעריצים וזה כבר על סף החולני, בדיעבד). יכול להיות שטענתי שהוא מוערך מדי בשיחה זו או אחרת, אבל זו הייתה רק דרך להסוות את הבורות שלי בכך שלא ציינתי את סרטיו במהלך דיונים על סרטים אהובים.

"דבר אליה" פתח את פסטיבל הקולנוע של ירושלים וזכה לתגובות נלהבות לא רק בקרב בני גילי, אלא גם בקרב החברים של הוריי, ודי בכל מקום. למי שלא היה בארץ בקיץ 2002, קחו בחשבון שהסרט היה להיט מדובר באופן שנדיר לסרט שאינו דובר אנגלית, או לפחות כך אני זוכר את החוויה. מאוחר יותר זה התגלה גם כתופעה בינלאומית שהפכה את אלמודובר לבמאי הכי ידוע/יוקרתי בקרב הקהל הרחב ולשם מביא קהל יותר מכל במאי אירופאי, לתקופה שנמשכה כמה שנים ואולי עד היום. זה התחיל בסרטיו הקודמים אבל הגיע לשיא ב"דבר אליה". גם מפני שזה אחד מן הסרטים הכי מעודנים שלו, במבט ראשון, וגם משום שזה פשוט הסרט הכי טוב שלו, עד כמה שניתן לקבוע דבר כזה בצורה מוחלטת. אבל זה מה שאני חש אחרי כל צפייה בו. בזמנו לא צפיתי בו בפסטיבל ירושלים, כי כבר אז העדפתי להעביר את ערב הפתיחה באולומות הסינמטק ולא בהקרנה המונית בחוץ. צפיתי בו בשבוע שאחרי הפסטיבל – ונדהמתי. ייתכן ובשנים העוקבות ציינתי את הסרט הזה בהזדמנויות שונות כסרט האהוב עליי. בבלוג בו כתבתי לפני שהתחלתי לכתוב ב"סריטה", בחרתי בו כאחד מסרטי העשור הקודם, בטקסט שכיום אני מסוייג ממנו, בדומה לרוב הכתיבה שלי מן התקופה. כעת אני רוצה לכתוב עליו טקסט עמו אהיה שלם יותר ויבטא את האופן בו המחשבות שלי על הסרט התגבשו עם השנים.

מן הדרך שבה הסרט שווק, הבנתי עוד לפני הצפייה כי הסרט עוסק בשני גברים אשר כל אחד מהם סועד אישה המצויה בתרדמת, וכי אחד מהם מעודד את השני לדבר עמה כאילו היא מבינה את הדברים שהוא אומר, מה שנותן תקווה ועוזר להתגבר על הכאב. לכן, ציפיתי לסרט שמרגש דרך ההזדהות עם הדמויות והסיפור הכואב, אבל גם דרך התגברות על האתגר והיכולת לראות את הצד הטוב שבחיים, למצוא קשרים חדשים גם מתוך נקודת מוצא טרגית. הרובד הזה נמצא בסרט אך הוא למעשה משני. או לפחות משני למהלך העלילתי העיקרי שהמוקד שלו הוא אחר ובמרכזו עימות בין הצד המטפל והתומך שבקשר אוהב לבין הצד האובססיבי, כאשר הסרט מציג צורות של דאגה, טיפול ואובססיה. בסופו של דבר האפקט הרגשי של הסרט נותר גדול עבורי בכל צפייה מחדש (ולצורך כתיבת פוסט זה צפיתי בו לראשונה אחרי יותר מעשור שלא עשיתי זאת), והוא העימות בין יצירת ההזדהות עם הדמויות והבנת הכאב שלהן. זאת לצד הבנה שהייתה עבורי ברורה כבר בצפייה הראשונה: הסרט הזה מעמיד אותנו בין הבנת הפעולות של דמות לבין המוסר המוכר לנו.

הסרט לא מצדיק את המעשה הלא מוסרי, דומה כי הוא אף מגנה אותו. אבל הוא מראה כי לרגש אין הגיון ולפעמים דווקא המעשה הלא מוסרי, באופן לא מתקבל על הדעת, יכול לא רק להיות מובן אלא גם להוליד תוצר חיובי. במידה רבה, הסרט הופך את אחד מן הדברים הכי אנוכיים שניתן לבצע לאקט של הקרבה. כל הדברים הללו מוצגים בסרט בצורה פיוטית, מרשימה חזותית ומעודנת. כל הדברים הללו גם מובילים לרגשות סותרים שאני לא מצליח לעכל עד תומם, ואני סבור כי לכך בדיוק כיוון היוצר – לסרט שמצד אחד גורם לקהל הזדהות רגשית ואפילו מספק רגעים של אופטימיות לאורך כל היצירה, ומצד שני מעמת אותם עם הרגשות שלהם וגם עם תפיסת העולם בכלל. לא רק לגבי הסוגייה המוסרית העולה בסרט, אלא גם בדרך בה הם הגדירו ומגדירים את העולם. אלמודובר כיוון לניגוד הזה ברבים מסרטיו, מה שמחזק את נקודת המוצא שלי. ההבדל הוא, לדעתיף שבסרט הזה הוא מצליח לזקק את כל הרכיבים בצורה הבוגרת והשלמה ביותר. הסרט עוסק בטיפול ובסופו של דבר נראה לי כי הוא גם עבד באופן טיפולי עבור הבמאי שלו ובכך אגע בהמשך.

מבנה והרמזים

הסרטים של אלמודובר תמיד מורכבים מהרבה הרזמים ליצירות תרבות אחרות, בדגש על סרטים. בכל הנוגע לקולנוע, סרט זה חב תודה לריינר ורנר פאסבינדר ודאגלס סירק, כמו כל סרטי אלמודובר (שוב, באופן טיפוסי לבמאי). עוד דבר שחוזר פחות או יותר בכל סרט שלו היא התכתבות ישירה עם סרטים של היצ'קוק, חלק בלתי נפרד מהמפתח להבנת הדמות הראשית. הנוכחות של ג'רלדין צ'פלין בתפקיד משנה חשוב של מורה למחול, מייצר לדעתי הקשר מכוון לסרטים של הבמאי הספרדי קרלוס סאורה. הקולנוע שלו לעתיים מזכיר את אלמודובר, אולם דומה כי הוא מדגיש יותר את הייחוד של התרבות בספרד. התרבות הספרדית נוכחת בסרט גם דרך המוזיקה (פסקול הסרט היה להיט בזמנו) שהולחנה בידי אלברטו איגלסיאס, מלחין קבוע של אלמודובר שבסרט זה מדגיש יותר מבעבר את ההשפעה של מוזיקה ספרדית ולטינית מסורתית. גם בסרטים קודמים אלמודובר עצר את העלילה לטובת שיר/קטע מוזיקה (זה הרי מקור השם מלודרמה), אולם בסרט זה עצם ההאזנה למוזיקה הופכת לדבר עקרוני. השירים הלטיניים בסרט קשורים לקו העלילה של מרקו ולידיה, קו שעוסק בלחימה בשוורים, ספורט בעייתי שמזוהה עם ספרד אבל גם זכה לפופולריות בחלקים שונים באמריקה הלטינית. לצד זו, הסרט מכיל ודן במוזיקה תזמורתית מודרנית מן המאה ה-20 דרך מופעי מחול.

המחול מהותי בסרט לא רק בגלל שהוא עיסוק של אחת מן הנשים בתרדמת, ודרכה הוא מהווה מקור לביטוי ולאובססיה של דמויות אחרות, אלא גם בגלל שהוא תוחם את היצירה. הסרט נפתח ומסתיים בצפייה במופעי מחול של פינה באוש, יוצרת מחול מודרני שהקסימה יוצרי קולנוע רבים, כאשר יוצרים גדולים כמו שנטל אקרמן ו-וים ונרדס גם ביימו סרטים אודותיה. הקטעים שלה המוצגים בסרט זה עוסקים במתח שבין קשר אנושי לפגיעות, מציגים צורך באמון והדרכה, אך גם כישלון ונפילה. ניתן לייצר כמה הקבלות בינם לבין הסרט כולו. אולם, ברמה הנרטיבית המופעים שלה למעשה מהווים זירה של שני מפגשים אפשריים, הבנויים כרגע של פגישה מקרית שהופכת לאהבה, כמו בקומדיה רומנטית. המפגש המסיים מורכב יותר ואגע בו במקום היותר מתאים לו, אבל המפגש הראשון הוא זה אשר מייצר את סיפור האהבה הגדול של הסרט: הקשר בין מרקו ובניגנו (דריו גרנדינטי וחאבייר קאמרה, בהתאמה), שני גברים הטרוסקסואלים שמייצרים קשר אפלונטי, אף כי רק אחד מהם מודע לעוצמת המפגש בניהם בתחילה, בהתאם לאופי הדמויות.

בניגנו הוא בן אדם שחי דרך אחרים, מרגיש דרך אחרים, מביט על העולם מבחוץ ורוב הזמן לא ממש חושב על עצמו או על ההשפעה שיכולה להיות לו על אחרים. הוא צופה במורה רק על מנת שיוכל לספר אודותיו לאליסיה המצויה בתרדמת, אבל יותר מן המחול הוא מוקסם מן התגובה של מרקו למחול – גבר זר שהתרגש מן המופע עד דמעות. הבכי של מרקו (שזוכה להדהוד דרך דימויי בכי נוספים בסרט) נובע גם מכך שהוא ממעט לבטא את הרגשות שלו בקול רם, אולם כל האירועים האחרים מזכירים לו את כאבי העבר שלו. בניגנו גדל בצורה אשר עיוותה את עברו ולכן הוא אינו מודע לכללי התנהגות בעולם ברמה מלאה ופולש בלי הרף לפרטיות של האחר. עבורו, טבעי לחיות דרך מה שקורה מעבר לחלון ביתו והקהל הוא חלק מן המופע כמו מה שמתרחש על הבמה. עבור מרקו, כל אירוע בהווה הוא פתח להיזכרות בעברו.

החיים של מרקו בהווה ובעבר בו זמנית באים לידי ביטוי גם במבנה של הסרט כולו, שכולל קפיצות רבות בזמנים וכותרות, באופן שכעת נראה לי פחות כמשחק קולנועי ויותר כקשר להשראה מיצירות ספרות. למעשה, מרקו נראה לי כמו גרסה גברית לדמויות הנשיות של אליס מונרו, שאלמודובר עיבד סיפורים שלה מאוחר יותר בסרטו "חולייטה" – הוא בוחן מחדש את צירופי המקרים בחייו ומבין כי מה שפוספס ממשיך להתפספס. הסרט חוזר כמה פעמים בשלבים שונים לימים סביב הפציעה של לידיה, שהייתה בת זוגו של מרקו, אבל למעשה מרקו חוזר לקשר אחר ולכאב שהוא השאיר בתוכו. הכאב נובע לדעתי לא רק בגלל האהבה שהוא חש, אלא גם בגלל מה שהוא לא חש.

-החלקים הבאים בפוסט עלולים להכיל ספוילרים לסרט-

מרקו ולידיה

מרקו הוא סופר ועיתונאי המתמחה בתיירות, אבל הוא מחליט לכתוב כתבה על לוחמת השוורים לידיה גונזלס (רוסריו פלורס). הוא עושה זאת אחרי שהוא צופה בה נוטשת בזעם ראיון טלוויזיוני בו היא נשאלת על האקס שלה, לוחם שוורים אחר המכונה "אל ניניו" (הילד). מרקו נמשך לזעם הטהור שלה וכפי שהוא אומר זאת: ״אני מבין בנשים נואשות״. לידיה מתנגדת להיותה מוגדרת כאישה נואשת כפי שהיא מתנגדת לכל דיון במערכת היחסים שלה עם אל ניניו. אבל יותר מכל, היא מתנגדת בגלוי לכל ניסיון להגדיר אותה או לשייך אותה – היא בכוונה אישה במקצוע גברי, היא נכנסת למערכת יחסים עם גבר שהיא חשבה שירצה לדבר איתה על יחסיה עם גבר אחר. אבל למעשה היא עדיין מובלת בידי הגדרות של אחרים – היא מגשימה את החלום של אביה שרצה בן לוחם שוורים, וקרא לה בשם שבספרד מהווה גם כינוי ללחימה בשוורים. היא לוחמת בהצלחה בחיה מסוג אחד, אבל סובלת מפוביה מנחשים ולא מסוגלת לשהות בבית בו ראתה נחש. היא מנסה לשדר תמידית קרירה, אבל הכישלון שלה הוא היותה חמה מדי. בעוד מרקו עצור בכל דרך מלבד בכי שקט, לידיה היא פרץ רגשות בכל רגע נתון. היא נעה בין חיבה יתרה, זעם ויגון במהירות ומפגינה את הרגשות שלה בצורה חיצונית וקיצונית בכל מצב.

אחת מן הסיבות שהיא נכנסת לקשר עם מרקו היא זיהוי העובדה כי היא עבורו תחליף כשם שהוא תחליף עבורה. מרקו מספר על קשיי הפרידה מן האקסית, אנחלה, ולידיה חושבת כי הם מצויים במקום דומה, גם אם חלף יותר זמן מאז הפרידה שלו. מרקו אכן כואב עדיין את הקשר עם אנחלה, אבל בצורה שונה. לידיה עבורו היא לא תחליף, אלא חוויה מחדש של אותו קשר שאף פעם לא היה טוב שלא במצב של חופשה. מרקו גם מספר כי הפחד מנחשים היה משותף לשתי הנשים בחייו. מה שהוא לא יודע הוא כי בשני המקרים, הוא יגיע לשיא התפקוד שלו בקשר בתור מטפל. במקרה של אנחלה זה היה כאשר ניסה לגמול אותה משימוש בסמים ובמקרה של לידיה הוא מבקר אותה בעודה שרויה בתרדמת ממנה נאמר לו כי לא תתעורר. מרקו עוצר את רגשותיו בתוכו ומבטא רגשות של אחרים דרך כתיבה על אישה נואשת או על אתרי תיירות מרוחקים. אנו למדים כי הוא כותב לא רק על האופציות לתייר, אלא גם על האולכסיה המקומית בכל מקום. הוא מתבונן טוב, אבל גם כזה המודע היטב לגבול הלגיטימי של המבט. בכך הוא נבדל במעט מבניגנו.

רגע כואב בקשר הוא החתונה של אנחלה, אליה לידיה מגיעה בנפרד ממרקו ובוכה, לכאורה מהתרגשות. הוא לא קורא אותה בצורה נכונה במקרה זה והתוצאה טרגית. הוא סבור כי בגלל שראתה כי כבר אין לו רגשות כלפי האקסית, היא תחוש טוב יותר לגבי הקשר. אבל היא באה לשם בתקווה לראות כי כן יש לו רגשות כלפי אישה אחרת, שכן היא מתכוונת לעזוב אותו לטובת האקס שלה. היא רוצה לדבר איתו על הפרידה ועל הרומן, אך הוא מפרש את זה כהזמנה להשלמת ההסבר על עברו הרומנטי. היא לא מוצאת כוח נפשי לשיחה לאחר מכן וכך היא עולה לקרב השוורים בעודה טרודה בסערה הצפוייה בחייה. לכן היא לא מתרכזת בקרב וחווה את הפציעה שתוביל למוות מוחי מיידי ולמות ממשי איטי אחרי תגובות האשפוז.

אלמודובר כבר השתמש בספורט האכזרי של לחימה בשוורים כמטאפורה לרוצח סדרתי בסרטו "מטדור". כאן המשל הוא לא גורל השוורים, אלא הסיכון שלוקח הספורטאי/אמן, שמצוי בעבודה בה צריך קור רוח על מנת לשרוד, לא רק כישרון. ללידיה יש כישרון יוצא דופן בתחום, אבל היא נופלת קורבן לנסיבות חייה. אולי היא אפילו רצתה ליפול בצורה זו.

בניגנו

בפוסטים הקודמים בסדרה, ציינתי כי ההזדהות שלי עם גיבורי הסרטים נובעת מהיותם אאוטסיידרים וכי לדעתי תחושת ההזדהות עם דמות מן הסיבה הזו היא נחלה של רוב הקהל, אם לא כולו. אולם, בסרט זה ובעוד כמה סרטים שלו, אלמודובר לוקח את זה צעד אחד קדימה. בניגנו הוא אאוטסיידר כיוון שיש לו קשיים ביצירת קשרים חברתיים, עקב העובדה כי במשך עשור וחצי לא היה לו קשר אנושי שלא עם אמו. בניגנו פועל היטב בתפעול הדברים שלמד (סיעוד וטיפוח יופי), אבל בנוגע לשאר הדברים בעולם הוא לחלוטין חסר ניסיון. הוא לא רק בתול מינית, אלא גם בתול בשיחה עם זרים, או בהבנת הגבול הלגיטימי לקשר. לקראת הסיום, אביה של אליסיה ועורך הדין של בניגנו טוענים כי הוא פסיכופט. בצפיות הראשונות שלי בסרט, לקחתי את זה כסימן לכך שהם לא מבינים את דמותו. כעת אני חושב שהם צודקים, בדרכם. הוא בהחלט סוג של פסיכופט, סוג של נורמן בייטס שמטפל ברכות ואונס ברגע בו היצר שולט עליו (במקום לרצוח). הוא בהחלט מסוגל להרגיש, אבל לא לקרוא רגשות כמו אדם רגיל. הוא מבדיל בין טוב ורע, אבל לא בין חי למת או משותק. הסרט לא מבקש מן הקהל להצדיק אותו, אלא להבין גם את הצד שלו, האחר הכי קיצוני בסביבה.

אלמודובר מייצר הקבלה בין היחס לבניגנו כחריג לבין היחס להומוסקסואלים. בסרט נדיר עבור הבמאי בו אין אף דמות להט"בית, שאר הצוות הרפואי חושב כי בניגנו הוא הומוסקסואל, וכך גם חושב אביה של אליסיה שבוחר אותו כאח למרות שהיו לו כמה סיבות טובות לחשוד בו. העובדה שכולם מניחים כי הנטייה המינית שלו שונה מכיוון שהוא מתנהג בצורה שונה ומעודנת, וכי אחיות שעובדות עמו בצורה פחות ישירה מתייחסות לנטייה המינית כהפרעה, מהווה ביקורת חברתית החושפת צד בעייתי בראייה השטוחה של נטייה מינית. כלומר, בגלל שהאחרים חושבים כי החריגות של בניגנו נובעת מן הנטייה המינית שלו, הם לא סבורים כי הוא זקוק לטיפול בבעיית אישיות גדולה יותר. אך בניגנו לא רק נמשך לנשים, אלא נמשך להמשיך את הסוג היחיד של מערכת היחסים אותה הכיר לאורך כל חייו – טיפול באישה. הוא מקווה להמשיך עם אליסיה את מערכת היחסים שחווה עם אמו, גם כי הוא כמעט לא מכיר סוג אחר של מגע. אביו הקים חיים חדשים שגרמו לו רתיעה מקשר בין בו שני הצדדים אקטיביים.

בניגנו פועל כך ממניע שהסרט מעביר היטב כי אינו נובע מאנוכיות או מדחפים בלבד, רוב הזמן, אלא מתוך שאיפה לשרת את האדם והאחר וגם לבטל את עצמו. הוא שמח לבטל את עצמו למען האם ואחרי מותה מתחיל להעניק את כולו לאליסיה, אישה חדשה וצעירה ממנו. כאן שוכן הקשר להיצ'קוק. בניגנו עובר דרכה מלהיות ב״פסיכו״ (קשר חזק מדי לאם) ל״חלון אחורי״ (מרגל אחריה ומציץ על הסטודיו למחול מחלון דירתו) ל״ורטיגו״ (מעצב מחדש את המראה של אליסיה). אך כאמור, זהו גיבור מסוג אחר. בניגוד לדמות של היצ'קוק, לבניגנו אין בעיה עם הגבריות שלו או אפילו עם התפיסה שלו כבעל נטייה מינית שאינה שלו. הוא רוצה רק לחיות למען אחר וכל חייו מחוץ לעבודה הם עבור אליסיה. הוא רואה עבורה מופעי מחול וסרטים על מנת שיכול לספר לה, מאמין כי היא יכולה לשמוע ולתקשר. אני סבור כי אמונה זו קשורה גם היא למערכת היחסים עם אמו. הוא יודע מה ההבדל בין חי למת, אך הוא מסרב להכיר במוחלטות של המוות. הוא מאמין כי אמו עדיין יכולה לשמוע וכי אליסיה יכולה לשמוע. הוא אולי אפילו מסוגל לחשוב כי אליסיה מבינה שהיא מצויה במערכת יחסים עמו.

הסרט מראה גם כי בניגנו מבין שאסור לו לקיים עמה מערכת יחסים מינית. כאשר הוא מספר לה את עלילת הסרט "המאהב המתכווץ", הוא עוצר את עצמו אחרי שהוא מביט בה עירומה ואומר כי אסור לו. הסרט בו גבר הופך לקטן בצורה קיצונית ובסופו של דבר מכניס את עצמו לגוף האישה, מבטל את עצמו לחלוטין על מנת לגרום לה אורגזמה, גורם לבניגנו לדחף מיני אותו הוא מנסה לדכא ולבסוף לא מצליח. האונס כנראה מתרחש לאחר תום הסיפור ומועבר בידי התרחשות במנורת הלבה הסמוכה. אלמודובר מראה אונס בלי להראות אונס, אלא דרך שני סמלים שונים: סרט סוריאליסטי נפרד לכאורה המסתיים באקט הרסני של אהבה, ודימוי מופשט שקשור גם לעיצוב החדר בבית החולים השיקומי ועיצוב חדרה של אליסיה בחייה.

בעשותו כך, אלמודובר הצליח במה שלהערכתי ניסה לעשות במספר סרטים – להציג אונס בצורה לא מזעזעת. בסרטים קודמים, לפעמים הוא מציג אונס אשר אחריו לנאנסת לא איכפת ודווקא האנס נפגע, האירוע מוצג מרחוק או באופן קומי, ואלה רק חלק מן האמצעים. זה לא עובד, שכן עבור הקהל, גם לפני עידן התקינות הפוליטית, לצפות באונס על המסך זה הרבה יותר מזעזע וקשה לעיכול למראה מרצח על המסך. כאשר למדתי לתואר ראשון לקולנוע, שמעתי שיעורים שהתייחסו לאלמודובר כפוסט-מודרינסט (בעיקר שיעור מעניין של ד"ר הנרי אונגר). קל לשייך את היחס שלו לאונס על המסך לקו המחשבה הזה, שכן אלמודובר הופך את הדבר הטראומתי והמאיים ללא נורא ובכך מבטל את ההבדל בין טוב ורע, בין אקט פוגע לדבר חולף שלא מוביל לנזק. או במקרה של "דבר אליה" אף מוביל לנס.

אולם, כיום איני שותף לתפיסה הזו. מוסר הוא דבר שחשוב לאלמודובר, גם אם הוא נעזר באלמנטים פוסטמודרניים וגם אם הנושא החביב עליו הוא אהבה אובססיבית המתנגשת עם המוסר. הרגעים הקלים בהם נראה ההיסוס של בניגנו מוכיחים כי אכן הייתה לו ברירה והוא אכן חטא. שיחה קודמת בסרט, שנראית כמעט אגבית, אומרת משהו על היחס של אלמודובר לנושא. בעוד לידיה מתכוננת לקרב, אחותה הדתיה אומרת כי הזדעזעה מפרשה בה מיסיונרים אנסו נזירות, כי היא חשבה שהם אנשים טהורים וקדושים. מרקו אומר לה כי הם עברו לנזירות בגלל האיידס (עוד רמז למשבר של הקהילה הלהט"בית), אבל גם אומר כי לא כל המיסיונרים אנסים – אדם אחר אומר שחלקם פדופילים.

התעללות מינית בידי אנשי דת היא חלק מהביוגרפיה של אלמודובר, וייתכן והוא מנסה להראות כי אונס הוא לא תמיד דבר נורא גם כאמצעי התגברות על טראומה אישי. אחרי שפתר את זה ב"דבר אליה" בסרטו הבא, "חינוך רע", הוא כבר מתייחס להתעללות המינית באופן ישיר ובלי שום הקלה עבור הצופה. אונס, גם אונס שהחזיר אישה לחיים ומבוצע בידי אדם אדיב שרוב הזמן שואף לבטל את עצמו, הוא אקט עליו אין מחילה. אבל הסרטים של אלמודובר כן עוסקים במקום בו הרגשות מנצחים את ההיגיון וגם את הכללים על פיהם החברה פועלת. לצד מעשים שהם פוסלים באופן עליו אין מחילה, התחום האפור הוא גדול מאוד ואצל אלמודובר לכולם מגיע לפחות לחוש תשוקה, או כל רגש חזק אחר.

אליסיה ומרקו

בודדתי את אליסיה מבניגנו כי מגיע לה דיון בנפרד ממנו, אך לא בודדתי אותה לחלוטין. השחקנית לאונור ווטלינג הייתה בת 26 בעת הצילומים, אולם אני סבור כי הדמות שהיא מגלמת צעירה יותר, נראה לי שעדיין בשנות העשרה לחייה, גיל בו יש לה עתיד בתור רקדנית. היא גם עדיין חיה בבית הוריה והחדר שלה צבעוני ומרוהט כמו חדר של נערה יותר מאשר חדר של אישה בוגרת. ניכר שהיא כבר יודעת את מי היא מעריצה – את פינה באוש וגם את קתרינה (ג'רלדין צ'פלין), המורה שלה למחול שדומה במראה לפינה באוש. היא גם מתחילה לגלות את טעמה האמנותי בתחומים שאינם תחום עיסוקה, דרך צפייה בסרטים בסינמטק, פעילות אשר עצם אזכורה עורר בי געגועים. אבל רוב הסרט היא צעירה ומשותקת, עדיין לא עוצבה לחיים בוגרים. ייתכן כי האונס היה האקט המיני הראשון שחוותה בחיה.

סיום הסרט רומז כי ייתכן שבניגנו בכל זאת צדק במשהו. בדרך פלא, אולי משהו בתת מודע עובר בזמן התרדמת. כי אליסיה לא מזהה את מרקו, אך מוצאת את עצמה נמשכת לדמותו, אשר אולי חוותה אותה כאשר פגש פעמים רבות בבית המרפא בעודה מחוסרת הכרה. היא גם שמעה אותו מדבר עם בניגנו, גם אם זה לא בדיוק דיבור ישיר עליה. סיום הסרט מכיל כותרת וכמה העמדות מצלמה ההופכת אותם לזוג שיצא מנצח מן הסיפור, או לפחוחת יצא בזוגיות. הם מביטים זו לזה בחיוך במהלך קטע המחול האחרון, קטע שמתחיל עם קבוצה גדולה של רקדנים הרוקדים בזוגות ומאוחר יותר כולל מחול חיזור.

קתרינה, שמזהה היטב את מרקו וידעת את כל הסיפור טוב יותר, מביעה עמדה לגבי כל מפגש או דיבור ביניהם, אפילו בלי האופציה של רומן: "זה לא יהיה פשוט. אני מורה למחול, שום דבר הוא לא פשוט". זה נכון לגבי כל הדברים בחיים, אבל בטח לגבי קשר ביל אליסיה ומרקו, שסובל מכמה נקודות בעייתיות מפתיחתו, מעבר להבדלי גיל גדולים בין השניים (גם בנות הזוג הקודמות שלו היו צעירות יותר ויש כאן בהחלט דפוס). מרקו היה ידיד של אדם שאנס אותה, הוא עדיין פוקד את קברו, ובנוסף חי בדירה בה היה צילום ענקי של אליסיה שבכלל לא בטוח שהוריד. בנוסף, פעמיים במהלך הסרט מרקו מביט בגופה העירום של אליסיה בעודה מאושפזת ולא מפנה את מבטו, כאשר בפעם השנייה בניגנו גורם לו להודות שבהה בשדיה. ייתכן והוא לא יזם את ההצצה, בניגוד לחברו, אבל הוא גם לא נמנע ממנה. זה יוצר, במינימום, עמדת פתיחה בעייתית לקשר.

אולם, דומה כי אלמודובר רוצה להאמין שעל מנת להגיע לסיפור אהבה מקבל ומכיל באמת, צריך גם לחוות קשיים ואפילו ניצול בטרם מוצאים את הדרך לקשר יציב ומתפקד. הוא אומר שיש אופציה גם לאנשים שלא תפקדו בעבר וקשרים שלהם התפרקו, גם באשמת אחרים וגם באשמתם. זה בהחלט המצב של מרקו, בניגוד לאליסיה שהיא כאמור סוג של לוח חלק לגבי חייה הבוגרים. הבמאי מודע לכך כי זה מאוד לא פשוט וכי אהבה לפעמים מקורה בחטאים. אבל הוא מבקש מן הצופה להביט גם לשולי החברה וגם על מקרים שיש לגנות אותם על סמך תיאור ריק, מראה כי המצב  יכול להיות מורכב יותר. בכל סרטיו יש רגעי חסד כאשר מערכת יחסים לא הגיונית מתגלה ככלי יעיל לשיפור עבור כל הצדדים. ב"דבר אליה" הדבר מתבצע קצת במערכת היחסים בין שני הגברים, שהיא כאמור סיפור האהבה האמתי של הסרט, אבל אולי בעיקר במה שמתרחש אחרי הסרט – היציאה הקשה מן האמנות והנסים אל החיים האמתיים.

סרטים קודמים בסדרת הפוסטים:
העולם שבפנים
קלרה הקדושה
כמעט מפורסמים