בחזרה אל סרטי נעוריי: ״כמעט מפורסמים״

פוסט זה הוא חלק מסדרה של פוסטים בהם אני חוזר לכתוב על סרטים שאהבתי והיו חלק מחיי בתור נער. התחלתי עם "העולם שבפנים" והמשכתי אל "קלרה הקדושה". כיאה לסדרת פוסטים שמגיעים מזווית אישית, המבנה של הסדרה הוא במופגן לא אחיד. למשל, בעוד שני הפוסטים הקודמים עסקו למעשה בשני סרטים כל אחד, בפוסט זה אתמקד לראשונה רק בסרט אחד – סרטו של קמרון קרואו "כמעט מפורסמים" (Almost Famous). הקשר לסרטים אחרים עדיין קיים, כאשר אנו למעשה מבצעים השבוע בסריטה ספיישל קמרון קרואו, אחרי הטקסט של אתמול בו אור כתב אודות "ג'רי מגוויר" בפרויקט מפסידי האוסקר. אף כי יש לי חיבה לבמאי-תסריטאי הזה, נראה לי שבשני הפוסטים הללו אנו מכסים את כל הסרטים ההכרחיים שיצר, גם אם קיימת נוסטלגיה גם לסרטים הראשונים אותם כתב או ביים. עוד עליו בהמשך.

כמו שני הסרטים הראשונים עליהם כתבתי (ובניגוד לפוסט הבא שאני מתכוון לכתוב) מדובר לא רק בסרט שראיתי בנעוריי, אלא גם בסרט שעוסק בגיל ההתבגרות של הדמות הראשית ודמויות נוספות. מן הסתם, הדבר אינו מקרי. את "כמעט מפורסמים" ראיתי לראשונה ביום העצמאות של שנת 2001 (הייתי בן 17 וחצי), ביחד עם חבר. זה היה בקולנוע רב חן בירושלים, קולנוע ששכן בקניון רב מכר באזור התעשיה של שכונת תלפיות בירושלים. מי שלא ראה בו סרטים רבים בעבר לא יודע עד כמה הבניין בו שכן הקולנוע היה מכוער ומנותק מכל מה שנראה קשור לתרבות. אני חושב שהשילוב בינו ובין קולנוע גיל בקניון ירושלים היה אמור לגמול אותי מהליכה לסרטים כצורות בילוי, אבל איכשהו זה רק הוסיף לקסם. אחרי הצפייה ב"כמעט מפורסמים" הלכנו ברגל הליכה לא קצרה למקדש הקולנוע האמתי, סינמטק ירושלים, לצפייה ב"מונטי פייתון חוגגים בהוליווד". כך שזה היה יום עצמאות מוצלח. זיכרוני מעט מציק לי בשאלה האם ראינו סרט נוסף באותו יום, שמתערבב עם ימים נוספים, אבל אני בטוח בכך כי אלו היו שניים מן הסרטים בהם צפינו באותו יום.

"כמעט מפורסמים" סיקרן אותי קודם לצפייה משום שהוצג כסרט על בסיס חווית ההתבגרות האמתית של קרואו. בתור נער היה כתב רוק של המגזין המצליח "רולינג סטון" ודרכו זכה להצטרף לסיבובי הופעות של כמה להקות רוק גדולות בשנות השבעים. עד שצפיתי בסרט, קרואו כבר זכה באוסקר על התסריט ושמעתי גם על כך. אבל באותה תקופה הייתי בנתק מסוים מן המעקב אחרי האוסקר ולכן זכור לי גם כי בשיחה עם חבר, לפני או אחרי הצפייה, לא הצלחנו להכריע מי מן השחקניות הייתה מועמדת לאוסקר: פרנסיס מקדורמנד שכבר אהבנו, או קייט הדסון, שאני מניח כי צפיתי בה לראשונה בסרט זה. לא נראה לי שפתרנו את המחלוקת על ידי בדיקה באינטרנט מאוחר יותר (אתם יודעים, היה צריך אז להיות בבית בשביל אינטרנט) על מנת לגלות כי שתיהן היו מועמדות. בכל מקרה, מאוד אהבתי את הסרט בצפייה הראשונה, גם עקב אהבה נצחית לסרטי רוק ואהבה טבעית לסרטי נעורים, וגם עקב ההבנה שהייתה לי כבר אז כי הסרט הזה עושה את העבודה טוב יותר מן הסרטים האחרים בז'אנר. כלומר, טוב יותר מרוב סרטי הנעורים וטוב יותר מכל סרטי הרוק העלילתיים שראיתי בשלב זה של חיי. ייתכן והוא עדיין מחזיק בתואר הזה, אף כי יש תחרות. בנוסף, הייתי גם מודע לביקורת מסוימת נגד הסרט לפני ומיד אחרי הצפייה, ולכן ניסיתי למתן את אהבה שחשתי כלפיו.

זה החזיק מעמד בערך שנה ורבע, עד שזמן קצר אחרי תום לימודיי בתיכון קניתי את מהדורת ה-DVD המיוחדת של הסרט. מהדורות מיוחדות היו בשיאן בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפים, ודומה כי כמעט כל סרט זכה לתוספות למיניהן, לרוב ערוץ פרשנות (קומנטרי) מפי הבמאי ועוד חומרים של מאחורי הקלעים. עם שקיעת ה-DVD, גם עידן התוספות הללו כמעט חלף מן העולם, להוציא את חברת קריטריון. נראה לי שהמהדורה הכפולה של "כמעט מפורסמים" מתחרה על תואר המהדורה הכי עמוסת תוספות משובחות מחוץ לחברת קריטריון, והמהדורה שלי אפילו מיוחדת אף יותר שכן היא מהדורה משולשת (הדיסק השלישי הוא למעשה דיסק מוזיקה של הלהקה הפיקטיבית סטילווטר, שמככבת בסרט). הסרט מופיע בה בשתי גרסאות: הגרסה שיצאה אל בתי הקולנוע וגרסת הבמאי, לה קרואו קרא בשם הנורא Untitled. זו גרסה ארוכה יותר בכ-35 דקות ועל חלק מן ההבדלים בין הגרסאות אכתוב בהמשך.

יש במהדורה המיוחדת גם עוד סצנות שירדו בעריכה, כולל הערות הבמאי. אחת מהם גם כוללת הוראות הפעלה הדורשות מן הצופה להפעיל בעצמו ברקע את השיר stairway to heaven, שכן בגלל שהסצנה עמו לא נכללה בסרט הסופי הזכויות שלו לא נרכשו (ומדובר בסרט שבזבז הרבה מאוד כסף על זכויות לשירים. קרואו גם השתמש בקשר האישי שלו עם חברי לד זפלין על מנת לקבל מהם זכויות לשירים אחרים). בנוסף לסצנות הבונוס המופיעות בתפריט, יש עוד סצנה נסתרת חבויה במקום אחר באחד התפריטים, הופעה של כמה שירים של להקת סטילווטר, שחלק קטן ממנה שולב בסרט, סרטון מאחורי הקלעים שכולל בעיקר צילומים משלב הפרה-פרודקשן בדגש על אודישנים, ראיון עם עיתונאי הרוק המיתולוגי לסטר בנגס (פיליפ סימור הופמן מגלם את דמותו בסרט). יש גם חומרי קריאה: התסריט המלא, מאמרים שקרואו כתב בזמנו עבור מגזין הרלוניג סטון, והבחירה שלו לעשרת האלבומים הכי טובים של שנת 1973, השנה בה מתרחשת רוב העלילה. הדברים הללו הם בעיקר חומר למעריצים מושבעים, אבל ערוץ הקומונטרי משובח במיוחד, שכן הוא כולל לא רק שיחה מפורטת של קרואו על כתיבת הסרט ועשייתו, אלא גם אורחת מיוחדת – אמו של קמרון קרואו. בסרט דמותה מוצגת כקפדנית וכמי שמתנגדת לכל התרבות שמי שאוהב את הסרט אוהב, אך גם בחיבה. על פי ערוץ הקריינות, דומה כי היא הגיעה להשלמה עם הבחירות של בנה ואפילו הפכה לסוג של מעריצת תרבות הרוק בעצמה.

השלב השלישי של מערכת היחסים שלי עם הסרט כבר חורג מגיל הנעורים אל תוך שנות ה-20 לחיי. הסרט תיפקד אז כאחד משני סרטים שאהבתי לראות בהיותי חולה. זהו סרט שמרומם את מצב הרוח, גם אם בשלב מסוים ידעתי מה הולך להתרחש בו בכל רגע נתון. אחד מן הדברים שאנסה להשיב עליהם בפוסט הנ״ל הוא גם הסיבה לכך כי בחרתי בו פעמים רבות למשימה זו, ולא בסרט קומדיה, למשל. וזאת על אף שאני מאמין לאמת שבביטוי ״הצחוק יפה לבריאות״. אציין גם כי מתישהו הצפייה בסרט למטרות הללו פחתה, ולצפייה המחודשת לקראת כתיבת פוסט זה הגעתי לאחר הפסקה של מספר שנים. אני עדיין מוצא אותו מקסים וכביטוי מלא לכישרון של קרואו כיוצר קולנוע. אך אני מכיר גם בעובדה כי הפגמים שהפכו את סרטיו המאוחרים לשק חבטות של הבקורת (בעיניי לא תמיד בצדק, אם כי "אלוהה" הוא משהו שלא שרדתי) מצויים גם בו. את עיקר הכתיבה אבצע בצורה שונה מן הפוסטים הקודמים. כי לא מדובר רק בסיבה אחת לאהבה לסרט, אלא במצבור סיבות שגרמו לכך כי לסרט יש מעמד מיוחד עבורי.

אהבה, הערצה, בינוניות

העלילה עוקבת אחר וויליאם מילר (פטריק פוגיט), שמבוסס על דמותו של קרואו באופן שהוא לעתים רופף אבל לרוב מדויק עד להקפדה על פרטים קטנים שהבמאי זכר מעברו, בתוספת פרטי מזכרות שאסף במשך כל חייו ושולבו בסרט. הסרט מתחיל בשנת 1969, שעה שוויליאם מתחיל ללמוד בתיכון אבל מרגיש…קטן יותר מיתר חבריו לשכבה. מסתבר כי אמו, איליין (פרנסיס מקדורמנד), מרצה באוניברסיטה ומומחית לחינוך, חשבה מגיל צעיר כי הוא עתיר פוטנציאל ולכן שיקרה לו ולמערכת החינוך לגבי גילו. אביו של וויליאם כבר אינו בין החיים אך מבחינת הילד הבית מתפקד היטב. מי שלא מסכימה עם איליין בכלל היא אחותו הגדולה של וויליאם, אניטה (זואי דשנל). אניטה חיה את תרבות הרוק/ילדי הפרחים של התקופה, אף כי המוזיקה הזו אסורה בבית, שלא לדבר על כל קשר לסמים. בגלל שהיא עברה את גיל 18 היא מחליטה לעזוב את הבית על מנת להיות דיילת. בדרך, היא משאירה את אוסף התקליטים האסור שלה לוויליאם, בתוספת הבטחה עליה אדבר בחלק הבא.

הסרט קופץ לשנת 1973, וויליאם כבר בתיכון ואיליין כבר מוכנה בלי ברירה לתת לו להאזין לרוק. אבל וויליאם לא מסתפק בכך. אף כי אין לו חברים בבית הספר, הוא רואה בכתיבה על מוזיקה את העתיד שלו, כותב בעיתון בית ספר ביקורות וגם בעוד כמה מגזיני מוזיקה עצמאיים בעיר סן דייגו בה הוא חי. הוא גם יוצר קשר עם לסגר בנגס (פיליפ סימור הופמן), מבקר מוזיקה דעתן שנחשב עבור רבים למבקר הרוק הגדול בהיסטוריה. בשנת 1973 הוא אומנם עדיין מתלהב מן הכתיבה, אבל כבר סבור כי עידן הזהב של הרוק כבר חלף, או מצוי בדמדומיו (הוא צודק וטועה בו זמנית). המבקר האמתי היה בן 25 בתקופה המתוארת בסרט והלך לעולמו בגיל 34. בנגס מנסה להוריד את הציפיות של וויליאם לגבי המוזיקה וקריירה עיתונאית, אבל נותן לו משימה לכתוב עבור המגזין "קריים" שהוא הוציא לאור לאחר שפוטר מהרולינג סטון המסחרי והגדול יותר. וויליאם מתבקש לכתוב על להקת בלאק סאבת', אבל במהלך ההופעה איש אבטחה לא נותן לו להתקרב ללהקה. וויליאם מוצא את עצמו נעזר בחברי להקה אחרת שמופיעה באותו קונצרט, להקת סטילווטר הפחות מפורסמת אך העולה בפופולריות.

וויליאם מהר מאוד מתחבב על חברי סטילווטר, להקה המובלת בידי צמד: ג'ף ביבי (ג'ייסון לי), הסולן הכרזמטי שרואה בעצמו מנהיג הלהקה מעצם תפקידו כזמר, והגיטריסט ראסל המונד (בילי קרודופ), שהוא המוזיקאי המוכשר ביותר בלהקה. שאר החברים יודעים את זה ויודעים שהוא יודע את זה, מה שמוביל למתח שפוגע באחדות. אולם, וויליאם מוקסם לא רק מן הלהקה עצמה, אלא גם מן המעריצות שלה, אשר מבקשות שלא יקראו להן גרופיות אלא בנדיז. אלו מונהגות בידי פני ליין האגדית (קייט הדסון). וויליאם ימצא את עצמו מאוהב בפני ליין וילמד בצורה כואבת כי היא מנהלת מערכת יחסים מינית-הרסנית עם ראסל. זמן קצר לאחר מכן, מגזין הרולינג סטון חושב כי ווליאם הוא כתב מבוגר יותר ומציע לו לכתוב עבורם. הוא מציע את סטילווטר כנושא לכתבה והדבר מוביל לכך כי הוא מוזמן להצטרף לסיבוב ההופעות של הלהקה, הנוסעת באוטובוס מקליפורניה לעבר המזרח דרך הלב של ארה"ב. וויליאם מבטיח לאמו כי הוא ייעדר רק ימים ספורים ולא יחמיץ בחינות או טקס סיום הלימודים בתיכון. אבל הוא יוצא למסע במקום בו בני הנוער לא ממש שומרים על קשר עם ההורים ואנשים לא מודעים ללימודים או מחוייבות לדבר מעבר ליצירה המוזיקלית.

וויליאם מעריץ את הלהקה שמשקפת בעינייו את הרוח של הרוק עליו גדל, אבל באותה מידה רואה את המגבלות שלה, הן מבחינה מוסרית (חבריה רבים כל הזמן, ראסל מתנהג בצורה מתחשבת ואכזרית לסירוגין) והן מבחינה מוזיקלית. לסטר קוטל את המוזיקה שלה, ו-ווילאם מקבל את ההסברים שלו, אבל מוקסם ממנה בכל מקרה ובלי קשר להתאהבות הלא לחלוטין קשורה שלו בפני ליין. הוא אוהב את הלהקה למרות הפגמים שלה כי הוא מזהה שהם אוהבים את המוזיקה מאותן הסיבות שהוא אוהב. הלהקה זוכה להצלחה גדולה מן הצפוי והדבר הולך להרוס את מה שהפך אותה לייחודית. וויילאם מוקסם גם מן הרגע זה, שכן הוא חוזה בלהקה ששאפה להיות אישית ואותנטית (כל הופעה שלה נפתחת בהצהרה על כך כשהיא מגיעה מן העיר הקטנה טרוי במדינת מישיגן) הופכת להיות תוצר מסחרי. הסוף של הרוקנרול כמוזיקה מרדנית, הלידה של רוק כמילה נרדפת לכוכבות ופופ.

היחס שלי לסרט הוא כמו היחס של וויליאם ללהקה הפיקטיבית שבמרכזו. כלומר, אני מודע כי הוא מושפע מיצירות גדולות יותר, אבל מזהה את האהבה שלו לנוסע ואת הביצוע היעיל של כל האלמנטים השאולים מסרטים אחרים. לא מדובר בסרט מקורי, אלא בכזה המבצע היטב את כל מהלכי התסריט הנדושים. סרט בו יש שחקנים גדולים רק בתפקידי משנה (מקדורמונד והופמן) אבל כל יתר השחקנים הפחות טובים מתאימים לתפקיד שלהם כמו כפפה ליד, וכנראה מבצעים את התפקיד הכי טוב בקריירות שלהם. כרגע זה עדיין נכון לגבי פוגיט, דשנל ובטח שנכון לגבי הדסון. נראה לי שגם קרודופ, ג'ייסון לי, נואה טיילור, ואפילו ג'ימי פאלון מעולם לא היו טובים כמו בסרט זה. אנה פקווין זה כבר מקרה אחר, אבל זה בהחלט סרט הפריצה שלה כשחקנית שהיא לא רק הילדה מ״הפסנתר״. מה שמעניין הוא שהליהוק הזה עובד אחרי שהמחשבה המקורית של קרואו לליהוק הייתה שונה לגמרי: התפקיד של פני ליין יועד לשרה פולי, ובראד פיט היה אמור להיות ראסל. פיט עצמו פרש בגלל שחשב שהוא ליהוק לא נכון ופולי, שחקנית ובמאית נהדרת, לא יכולה להעביר את הדרך בה פני ליין מעמידה פנים שהיא נהנית מן החיים. הליהוק הראשוני הוא לא הטעות היחידה של קרואו, שאכן חשב לקרוא לסרט "ללא כותרת" כמעט עד היציאה למסכים. זו כותרת איומה, מאחר והיא בהחלט כותרת.

קרואו הוא לא גאון קולנועי. סטילווטר היא לא להקה גדולה. אבל להקה יכולה לייצר להיטים שמתאימים לרגע, ואולי גם רגע מוזיקלי בודד שיגיע לנצח. קרואו הוא תסריטאי סנטימנטלי מדי ובמאי נטול חותם אישי אבל הוא גם מבקר טוב של מוזיקה, קולנוע, והתנהגות אנושית. זה מה שהעניק לסרטיו כמה רגעי חסד ובמקרה של סרט זה הרבה רגעי חסד. סצנות נהדרות הופכות את "כמעט מפורסמים" לסרט שהוא בו זמנית תוצר הוליוודי טיפוסי ורדוד וגם יצירה רגשית כנה. מוזיקת רוק היא לא מוזיקת קלסית וזו הנוכחת בסרט היא לא רוק מתקדם או כל סגנון אחר המציע את שיאי הז'אנר. אבל הסרט מראה כי כמו שלאהבה אין הגיון, כך גם להערצה או לחיבור ליצירת אמנות. כמה פעמים בסרט נאמר כי הערצה אמתית היא לאבד את הראש בגלל שיר שיודעים שהוא מטופש, כי הקסם ברוק הוא רגע אקראי שהוא כנראה לא מתוכנן. כך אני אוהב את הסרט הזה. בהרבה מובנים הוא בינוני, אבל איכשהו הוא מצליח להיות גם מרגש, גדול ומחושב. ובניגוד לחלק מן הסרטים האחרים של קרואו, מעבר לקסם האישי של הכתיבה, יש בו גם לא מעט דברים שהוא עושה בצורה חכמה ומודעת לעצמה. כולל מודעת לכך כי גם ברגעים שהסיפור מציג אושר והתרגשות, הוא גם מציג תרבות הרסנית. זה סרט שמצדיע לתרבות הרוק ובו בזמן צועק כנגדה: זה טוב ששנות הששים הסתיימו.

הלא קוּל בארץ הקוּלים

וויליאם מילר נע בין שתי ההצהרות של המנטורים השונים שלו. "יום אחד, תהיה קול" מבטיחה לו אחותו אניטה רגע לפני עזביתה, בעודה מספרת לו על אוסף התקליטים שהושאר מתחת למיטתו. "אנחנו לא קולים" שב ואומר לו לסטר בנגס, שמבין את נפשו כמו אח. גם אני בתור נער הוקסמתי מן התקווה שבאמירה של האחות הגדולה ובו בזמן הבנתי שגם אני שייך בתיכון, ואהיה שייך בעתיד, לאלו שהם תמיד בבית כי הם לא קולים. בכך, הסרט מתחבר לעיסוק באאוטסיידרים שבו נגעתי גם בשני הסרטים הקודמים בפרויקט זה. כתבתי אאוטסיידרים, אבל יכולתי פשוט לכתוב לא קול. ההבדל בין "כמעט מפורסמים" לסרטים שהזכרתי הוא שהסרט זה צולל עמוק לתיאור של הנערים והמבוגרים שהם כן קולים. והם כן מוכנים לקבל את וויליאם לקרבם ואף לערב אותו בעולמם.

לכן, המסע של וויליאם הוא מסעו של הלא קול בארץ הקולים. לי הוא נראה כמו סוג של מסע ״אליס בארץ הפלאות״. כמו בספרו של לואיס קרול, זה משהו שמרגיש לפעמים כמו חלום נכסף אבל בפועל רוב הזמן הרבה יותר דומה לסיוט. עולם הסקס, סמים ורוקנרול שמוצג בסרט הוא עולם של מסיבה תמידית שכרוך גם בשקרים תמידיים ובגידה תמידית. וויליאם שם לב לכך כי כל האנשים באוטובוס רוצים לדבר בכנות ובפתיחות, אבל הם גם שכחו איך. הוא זוכה בחוויה מינית ראשונה, אך הבחורה כלפיה יש לו רגשות היא בערך היחידה בחדר שלא מעורבת באקט. במקביל, הוא רואה איך כאב האהבה הנכזבת שלו משולב בכאבים של כל האחרים, אשר לא ממש יכולים להשיג את מערכת היחסים בה הם מעוניינים. גם אם יש להם מין, סמים, קרבה לאלילים או הצלחה אמנותית.

בנוסף, סטילווטר והמעריצות הנלוות נראים לפרקים כמו משפחה חלופית, אך למעשה זה מרגיש כמו משפחה בעיקר כי כמעט כל מי שנמצא על האוטובוס איבד את הקשר עם משפחתו. בכל רגע בו יש צורך בתמיכה נפשית אמתית, אף אחד מן האנשים הקולים לא ממש מסוגל להיות שם. רק וויליאם הוא זה שמצליח גם להחזיר דברי תמיכה בשיחות נפש, שלא לדבר על להיות שם עבור אחרים כשהם צריכים אותו. הוא מוצג בתור "האויב" כי הוא מייצג את העיתונות, נציג של כתב עת שלעתים קוטל אלבומים טובים ועלול לחשוף את הסודות. אולם, הוא האויב כי למרות ההערצה שלו לרוק, הוא נטוע תמיד גם בקשר החם שנותר לו עם אמא שלו, אף כי היא מתנגדת לכל היבט בעולם בו הוא לוקח חלק. הוא גם האויב כי יש לו מודעות טבעית במחשבה שלו על השכלות ועל העתיד. הוא האויב כי גם כאשר הוא מעמיד פנים שהוא קשוח ושייך לעולם, הוא יודע שהוא אבוד בממלכה לה אינו מתאים.

המעיל

כאמור, "כמעט מפורסמים" הוא לא הסרט היחיד שנהגתי לראות בהיותו חולה. סרט נוסף שתמיד שיפר את מצב רוחי הוא סרטו של בילי ויילדר "הדירה", סוג של קומדיה רומנטית שמצויה בדכאון כי הדרמה אפלה, וסרט שמסתבר כי לא כל כותבי סריטה אוהבים באותה מידה. בין שני סרטי המחלה שלי קיים קשר ישיר: הם חולקים סצנה דרמטית בה רופא עוזר להחיות אישה שניסתה להתאבד, והם חולקים מעיל. המעיל שלובשת דמותה של פני ליין במהלך הסרט הוא מחווה למעיל שלבשה הדמות פראן קובליק (שירלי מקליין) בסרט של ויילדר. מעבר לכך שוויילדר הוא הבמאי האהוב על קרואו מן התקופה שקדמה לתקופה שלו כמבקר רוק המתלווה להקות בסיבובי הופעות, הקשר בין קרואו לויילדר התפתח במהלך שלבי העבודה השונים על הסרט. קרואו רצה שוויילדר יופיע ב"ג'רי מגוויר" – ונדחה. אולם, לאחר שוויילדר ראה את אותו סרט ואהב, הוא יצר קשר מחודש עם קרואו שהוביל לסדרה של שיחות שנערכו במחצית השנייה של שנות התשעים, במקביל לעבודה על הסרט הזה. התואצה היא ספר השיחות הנהדר "שיחות עם בילי ווילדר", הספר השני הכי טוב בו שני במאי קולנוע משוחחים על גוף העבודה של אחד מהם. זה אחד מן הספרים הכי אהובים עליי בספריה הפרטית שלי, שכן יש לי מהדורה שכוללת הרבה תמונות ממיטב הסרטים של ויילדר.

הן ויילדר והן קרואו הם נציגים של הקולנוע ההוליוודי. אלא שוויילדר הוא ציניקן קומי וקרואו רומנטיקן. אצל ויילדר כל סוף טוב מרגיש כמו הפוגה לפני האסון, מה שבולט במיוחד בסוף הטוב והנהדר של "הדירה", סרט שלא תוכנן כקומדיה אבל נתפס ככזה. קרואו מאמין באהבה, או בלהראות אהבה בסרטים. הוא מאסטר של דיאלוג אירוני, בעוד קרואו כותב שורות דיאלוג המצביעות על תמימות ותפיסת עולם לפיה רוך יכול להציל את העולם. אבל קרואו הוא רומניטקן שראה הרבה הרס ומתאר הרבה הרס בסרטיו. הגיבורים שלו הם תמיד אנשים פגומים ואפילו וויליאם העדין שמנסה לעזור לאחר, מנצל מינית את פני ליין (בעודו מציל את חייה ובלי שהוא חורג מנשיקה).

"כמעט מפורסמים" הוא סרט שגורם להרגשה טובה משום שהוא מראה גישה אופטימית לעולם אפל ונצלני. המעיל המתגלגל עובר בין שתי נשים נחשקות, אבל מציג מורשת של נשים מנוצלות. ב"הדירה" זה ניצול במקום העבודה, בסרטו של קרואו פני ליין היא אישה שבורחת מן הייעוד שהוריה נתנו דרך שמה האמחתי שנחשף בסיום. היא לכאורה קובעת את גורלה כנערה המתלווה ללהקת רוק, גורמת ליותר מדי גברים להתאהב בה וזוכה למעמד אגדי גם בקרב המעריצות האחרות. אבל היא מישהו שאף אחד לא רואה כאופציה במה שהיא מכנה "העולם האמתי", והגבר בו היא מאוהבת רואה בה כעדיפות שנייה במקרה הטוב בכל הנוגע לקשר שהוא אינו רק מין. הוא משקר לה בגלוי לגבי פירוק הקשר עם בת הזוג הרשמי שלו – שלא לומר מוכר אותה ללהקה אחרת תמורת בירה. אגב, כאשר ויילדר צפה בסרט, הרגע בו פני מנסה לחייך בין דמעות בשיחה בה וויליאם מטיח בפניה את האמת לגבי המעבר שלה ללהקה אחרת, היה הרגע שזכה ממנו לסוג של צהלה שנראתה כמו צחוק. זה לא רק מצחיק, אבל ויילדר זיהה את הנקודה בה התלמיד המושפע שלו הצליח לייצר כאב גדול שמביע גם אהבה בין דמויות שלא יהיו ביחד בסוף, וגם מראה ניסיון להומור מבעד לכאב.

בכלל, דמותה של פני ליין מובאת לא פעם (גם אצלנו) כדוגמא למאניק-פיקסי-דירם-גירל, אולם היא בעיניי מקרה מורכב יותר ממה שנדמה תחילה. היא בהחלט משחקת דמות כזו, כי פני ליין היא המצאה של הנערה האמתית. היא הבחורה הקולית שגורמת לכולם להתאהב בה, מי שקובעת את החוקים לכל מסיבה ומציעה לוויליאם נסיעה אקזוטית למרוקו או הצלה פרקטית בסן דייגו. אבל בניגוד לסרטים אחרים, לרבות "אליזבת טאון" המאוחר יותר של קרואו, הסרט בונה אותה כדמות שחווה משבר בעצמה, שלא קשור רק להיותה מטורפת, כמאמר הביטוי. יש לה מטרה שהיא לא רק להנות, גם אם היא לא מצהירה על כך בגילוי. היא רוצה להפוך מגרופית למשהו גדול יותר ומבצעת את זה דרך שינוי המושג שדבק בה, אבל המטרה שלה היא להפוך לבת זוג לגיטמית ובלעדית לראסל. בעוד לוויליאם יש בכל זאת קשר אוהב עם אמו המודאגת, פני חייה בחוסר הבנה מוחלט של משפחתה. לא סתם וויליאם מציל את חייה ולא להיפך – גם בלי האקט עצמו, היא הייתה זקוקה לו הרבה יותר ממה שהוא היה זקוק לה. אפילו אם אף אחד משניהם לא הבין זאת בתחילה. היכולת של וויליאם להיות במסיבה בדרכים וגם להתבונן בה מבלי לקחת חלק בכל מה שקורה, מאפשר לו לחשוף לפני כי חייה צריכים להשתנות. ולא רק כי ראסל לא יהיה עבורה בן זוג של ממש מעבר לסיבובי הופעות. הוא מראה לה כי עליה לעבור לשלב אחר בחייה, מראה לה גם כי היא משחקת ברגשות של אחרים לא פחות מאשר הם משחקים ברגשות שלה.

פני היא כמובן לא רק קורבן. היא (ויתר הבנדיז) עדיין יכולה להתרגש מהמוזיקה. למעשה, הגישה שלה כלפיה היא נטולת אמצעים – היא לא צריכה להסביר אותה כמו וויילאם, אלא פשוט לחוות אותה ולכן היא מונעת ממנו לכתוב במהלך הופעה. היא נשארת לרקוד באולם ריק אחרי שכולם עזבו. היא בסופו של דבר מחברת בין הגברים המאוהבים בה וכן יוצאת לדרך עצמאית במקום אחר. אבל בכל הרגעים הללו, ההופעה של הדסון מעבירה גם דואלית – של משיכה למוזיקה ולמסיבה ושל הבנה כי היא לא מגיעה למימוש וסיפוק. היא עוברת מחיוך לעצבות מספר פעמים במהלך הסרט, כך שניסיון ההתאבדות שלה לא מגיעה משום מקום. אגב, אותה סצנה נסתרת במעמקי ה-DVD מציגה אותה אומרת שוב ושוב את שם החברה הרשמית של ראסל, שאת שמה היא טוענת שהיא אינה יכולה לבטא. היא מבטאת אותו שוב ושוב בזעם רב, שמראה עד כמה היא שבורה מבפנים.

כפי שאור כתב אתמול על "ג'רי מגוויר" כסרט שבדיעבד מציג מערכת יחסים רעילה, גם "כמעט מפורסמים" מייצר שני סוגי צפייה: צפייה בה פני ליין היא אובייקט מיני מהפנט וחלק מן ההנאה מן היציאה החלומית לדרכים, וצפייה מרוכזת יותר בה היא דמות טרגית שרק במזל ואודות לאדם קשוב אחד מצליחה לחמוק ממוות מוקדם. כפי שהיא שרדה, הסרט מייצר את התחושה כי נערות אחרות לא שרדו את אורך החיים הזה. בסרטים הטובים של קרואו הוא היה קשוב לכאב הנשי והראה אותו לצד החיבה שלו למוזיקה ולספורט, מה שהלך ודעך בהמשך הקריירה. אולם, ברצוני לציין כי כבר בראשית שנות השמונים הוא כתב את התסריט ל"נעורים בקצב מהיר" שביימה אימיי הקרלינג, סרט שהדימוי המפורסם ממנו הוא נער שמפנטז על נערה אחרת שיוצאת מן הבריכה ומתפשטת מולו. אולם, לצד דימוי זה, אותו סרט מוקדם דן בפגיעה שחשו נערות עקב הצפייה מהן להיות מיניות בגיל צעיר מדי, בעיקר דרך הדמות שגילמה בסרט ג'ניפר ג'ייסון לי – נערה שרצתה כבר לאבד את בתוליה וזמן קצר לאחר מכן התמודדה עם השלכות רגשיות קשות מכמה כיוונים. את אותו תסריט מוקדם קרואו כתב אחרי שנה של תחקיר בו נרשם לתיכון ועקב אחרי בני נוער אמתיים, כך שכל הנערות בסרט מבוססות במידה מסוימת על נשים אמתיות. פני ליין מבוססת גם היא על דמות אמתית של אישה בשם פני.

ללא כותרת

גרסת הבמאי הארוכה יותר עדיפה בעיניי בהרבה, למרות הכותרת האיומה שקרואו נתן לה. היא לא עדיפה בגלל הסצנות החדשות שנוספו לה, כולל סצנה שאהובה על מעריצים אחרים של הסרט, המציגה את הלהקה בראיון בתכנית רדיו. במהלכה, השדר המסומם שאמור לראיין אותם נרדם וחברי הלהקה מתחילים לדבר בחופשיות לאוזני המאזינים, מה שמוביל לחשיפה גדולה של המתחים הפנימיים בין ג'ף לראסל. זו סצנה מצחיקה וטובה, אבל אפשר להסתדר בלעדיה. יש עוד כמה סצנות חדשות לגמרי שעובדות טוב, רובן באורך של פחות מדקה. אבל הגדולה של הגרסה הארוכה היא בסצנות הקיימות שמופיעות בה ביותר פירוט.

העולם של הסרט נבנה הרבה יותר בגרסה זו. ניתן ללמוד כי גם לג'ף ביבי יש רומן עם אחת מן המעריצות והיא מאוהבת בו, אך הוא לא חושב עליה יותר מדי. קו העלילה המשני הזה הוא חלק הבנייה המדויקת של העולם. הסיפור המרכזי הוא הסיפור של וויליאם עם גלישות לפני ליין וראסל, אבל הסרט לרגע לא מציג את קבוצת המעריצות כאחידה אלא בונה אישיות ייחודית לכל אחת מהן. הגרסה הארוכה נותנת יותר כל פני רק לראות את התגובה שלהן לאירועים. אותו דבר נכון לגבי כל דמות בסרט וגם לגבי חלק מן הדיאלוגים. הקשר בין וויליאם ללסטר בנגס נראה הרבה יותר אמין כאשר לפגישה הראשונה ביניהם נוספת שתיקה מביכה ולא קצרה, בה הם מנסים להיפרד אבל לא ממש מצליחים. שלא לדבר על כך שהתשובה של לסטר לטענה על כך שלו ריד מנסה להיות בואי נעלמה מן הגרסה הקולנועית, בה נראה כאילו לסטר מקבל את הגרסה של וויליאם (התשובה של לסטר: אם לו מנסה להיות כמו בואי ובואי ניסה להיות כמו לו, לו עדיין מנסה להיות לו).

סצנה בולטת שנראית הרבה יותר טוב בגרסת הבמאי היא המסיבה בטופיקה, בה ראסל לוקח אסיד וקופץ מן הגג לבריכה. אנו מקבלים יותר תמונות של כוכב רוק מפורסם ואת הקהל המעריץ אך הנרתע ומזועזע סביבו. בגרסה הקולנועית, הקפיצה שלו לבריכה מלווה מיד בקפיצה של חוגגים נוספים אחריו, במה שאכן נראה כמו חגיגה. בגרסה הארוכה נוספו מספר שניות אחרי הקפיצה בהן ראסל לא שב ועולה אל פני המים, מלוות בתגובות של קהל המום. רק אחר כך עוד אנשים קופצים, אבל על מנת להציל אותו. זה הופך את המצב להרבה יותר דרמטי, רגל לפני הסצנה המאוד המפורסמת שמגיעה מיד לאחר מכן.

שרים ביחד

בסופו של דבר, הסצנה הזכורה ביותר בסרט הוא השירה המשותפת באוטובוס של "Tiny Dancer" של אלטון ג'ו., סצנה שאחריה ג'ון האמיתי היה צריך להחזיר את השיר לרפרטואר ההופעות שלו, שמראה כיצד מוזיקה יכולה לאחד בין אנשים גם במצב של מריבה. למעשה, כל אמנות יכולה לעשות את זה, אבל מדובר בסרט רוק. באופן אישי, זה אפילו לא הרגע שאני הכי אוהב הכולל שיר של אלטון ג'ון בסרט, אבל זו כן הסצנה שמשקפת היטב את רוחו – עם כל הכאב, ממשיכים לנסוע. מדובר בסרט על אנשים איומים שמבלים בחברת אנשים איומים, אבל יש חיבה משותפת שמחברת ביניהם. מבעד ליהירות ואכזריות שלהם, הם שם בגלל חיבור כנה למוזיקה ויש רגעים בהם הם יכולים להתאחד.

רגע נוסף של תקווה מופיע במונטאז' סמוך לסיום, בו כולם ממשיכים בדרכם אבל הדרך של הלהקה היא כבר לא הדרך של וויליאם או של פני. בסופו של דבר, כל הסרט הוא סוג של מחווה לשיר הזה ועוד שירים שהם בעלי ערך מיוחד עבור היוצר. חלקם היו בעלי משמעות עבורי בתקופת נעוריי גם לפני הצפייה בסרט. אבל בניגוד לסרטים מאוחרים יותר של קרואו, שנראים כמו תירוץ להרכבת מייקסטייפ, בסרט זה כמעט כל שיר מקבל רגע בו רואים את ההשפעה שלו או שנוצר דימוי חזותי המתכתב עם הרגש שהוא מייצר. המוזיקה בסרט היא לא רק הטובה ביותר בתחומה מן התקופה המתוארת בעלילה, היא גם משתלבת היטב עם התמונה ועם הלב הרגשי של הסרט.

לכן אני יכול לסיים את הטקסט הזה בפראפרזה על שאלה מתוך הסרט: מה בעצם אני אוהב ב"כמעט מפורסמים"? בתור התחלה, את הכל. בכך אני מכליל גם כמה רגעים מאוד קיטשיים, בדיחות שלא אמורות לעבוד ולא כולן ממש משתלבות בעולם הסרט, כמה ניצבים שמשחקים ביותר מדי מרץ בחלק מן הסצנות, מבנה עלילתי שמשאיר את וויליאם הרבה מאוד זמן בבית בטרם הוא יוצא למסע שבלב הסרט. יש עוד כמה פגמים, אבל איכשהו הם רק מוסיפים חן ליצירה כולה. "כמעט מפורסמים" הוא סרט מלא בכאב ותבונה, אבל הוא מנסה למחוק את הכאב הזה בעזרת גישה חיובית ובעיקר בזכות ההכרה כי אמנות, גם פשוטה או מטופשת, לפעמים הופכת את כל הכאב לשווה את המאמץ.