• ״מיסי מסתבכת״, סקירת נטפליקס מפורטת במיוחד
  • ״הבטלנים״, סקירה לסרטו של פליני שזמין בסינמטקים
  • זוג יונים
  • ״וונדה״ והסרטים הקצרים של ברברה לודן
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 10
  • ״משבר זהות״, סקירה לכבוד שידור בהוט
  • בחזרה אל סרטי נעוריי: ״דבר אליה״
  • דירוג 25 הסרטים הכי טובים של נטפליקס על-פי סריטה

"מותר לאהוב" (The Half of It), סקירת נטפליקס

4 במאי 2020 מאת עופר ליברגל

אחד מן הז'אנרים שזוכה לפריחה יחסית בנטפילקס הוא ז'אנר סרטי התיכון וההתבגרות, לרוב בהצלבה עם תחום הקומדיה הרומנטית. הסיבות לכך הן לא רק הבנה כי חלק מקהל המתבגרים, שמעדיף בקולנוע לרוב גיבורי על, נוטה לצרוך תכנים קרובים יותר לעולמו בצפייה ביתית, אלא גם כי אנשים בכל גיל תמיד רוצים לראות סיפורים על אהבה ראשונה. אולם, ייתכן כי הדרך לגשת לצפייה בסרט החדש "מותר לאהוב" (The Half of It בשפה בה לא נכנסים לפאניקה אם בסרט רומנטי אין את השורש א.ה.ב. בשמו) היא כסיפור של יוצרת אמריקאית עצמאית אשר מקבלת הזדמנות לבטא את קולה שלה, שנים רבות אחרי סרט הביכורים.

ב-2004 יצרה הבמאית האסייתית-אמריקאית אליס וו את סרטה הראשון, "Saving Face", סרט על קשר בין צעירה לסבית ואמה שנכנסה להריון ממישהו שהוא לא אביה של הגיבורה. הסרט זכה לביקורות חיוביות לפרסים בפסטיבלים שהתמחו בקולנוע אסייתי-אמריקאי או בקולנוע קווירי. מאז ועד צאת סרטה הנוכחי והשני של וו, חלפו 16 שנים. ההמתנה בין הסרטים הייתה ארוכה, אולם רגע לפני הפצת הסרט לצפייה ביתית זכתה הבמאית להישג שעוזר בהשגת תשומת לב ראויה: הסרט זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בקטגוריה העלילתית-אמריקאית בפסטיבל טרייבקה, שנערך השנה באופן וירטואלי. זה הפך אותו בין רגע מעוד סרט נעורים לסרט עמצאי זוכה פרסים, רגע לפני שהפך לזמין בנטפליקס. הסרט הוא כמובן שני הדברים: גם סרט מסחרי הנשמע בדרכו לכללי הז'אנר, וגם יצירה אישית של הכותבת-במאית שלו. למרות שיש פה ושם חריקות, השילוב הזה עובד בגדול.

הכותרת המקורית של הסרט מרמזת לביטוי הידוע "החצי השני", וכבר בפתיחת הסרט היוצרת מחזירה אותנו למקורות של הביטוי, אלגוריה ב"המשתה" של אפלטון. על פיה, במקור לבני אדם היו 8 גפיים ובגלל ההפרדה כל אחד מחפש את החצי השני (במקור יש גם התייחסות להבדלים בחיפוש עבור סטרייטים וקווירים). המחשת האלגוריה בפתיחה לא מזכירה כי "המשתה" מתפתח לדיאלוגים יותר מורכבים על מהות האהבה ובסופו של דבר המסר של אפלטון מורכב יותר. הבמאית מתייחסת לכך על ידי הצגת סוגים שונים של אהבה ולמידה ממערכות יחסים במהלך הסרט עצמו. בנוסף, ניסוח הכותרת מכוון גם למשמעות כי איחוד עם מושא האהבה הוא רק חצי מן הסיפור ומן הקושי.

אכן, סרטה של וו עוסק לא רק ביכולת לאהוב ולבטא אהבה לא קונבנציונלית בפומבי, אלא גם במציאת הזהות האישית בסביבות גיל 18 ובהכרה כי מימוש עצמי לפעמים פירושו פרידה מן הסביבה המוכרת או ממערכות יחסים תומכות. העיסוק בפילוסופיה אולי נראה מעט זר עבור סרט תיכון, אולם הסרט מבצע זאת בצורת אמינה באמצעות שני אמצעים. ראשית, כל הדיון באפלטון הוא במסגרת כתיבת עבודה לשיעור פילוסופיה בתיכון. גם בגיל צעיר, יש תלמידים שמתעניינים יותר בתרבות גבוהה ולא ביצירות שמעסיקות את רוב בני גילם. הדבר זה מצד אחד פותח אותם לגלות עולם עשיר ומלהיב, אך גם מסמן אותם כחריגים מול הסביבה ומגביר את התחושה כי אף אחד לא מבין אותך, דבר טבעי בגיל ההתבגרות. אולם כאמור, מדובר בנטייה פחות נדירה משנדמה וגיבורת הסרט מוצאת במהלכו את ההבנה כי היא לא לבד כפי שהיא חושבת, במספר דרכים.

העלילה העוקבת אחר אלי צ'ו (ליאה לואיס), תיכונסטית חנונית נטולת חברים החיה עם אביה בעיירה הקטנה סקווהמיש, שם שבעצמו אומר כי מדובר במקום שאנשים מתקשים לזכור או לבטא את שמו. האב הסיני חי שנים רבות בארה"ב אבל עדיין לא ממש השתלט על השפה האנגלית, או התקדם בעבודה מעבר להיותו מפעיל תחנת הרכבת בעיירה. אלי מצטיינת בשני תחומים. בתור מוזיקאית היא בולטת מספיק לא רק על מנת לנגן בשיעורי המוזיקה בבית ספר, אלא גם על האורגן בכנסייה, אף על פי שהיא אחת מן הכופרות היחידות באיזור. וחשוב יותר לפתיחת העלילה, אלי טובה בכתיבת חיבורים ותלמידים רבים מעסיקים אותה ככותבת עבודות לשיעור פילוסופיה, לשמחתה של המורה. אולם, פול (דניאל דימר), חבר גמלוני בנבחרת הפוטבול, פונה אל אלי בהצעה אחרת: פחות דחוף לו להצליח בלימודים, הוא צריך את כישורי הביטוי שלה בחיזור אחר אסטר (אלכסיס למייר), נערה פופולרית בתיכון עקב המראה החיצוני שלה.

לאסטר יש כבר חבר שהוא מלך התיכון ובן למשפחה הכי עשירה בעיירה. אסטר היא גם בתו של הכומר המקומי והלא-עשיר, ודומה כי כולם כבר הטוו לה את המשך חייה: להתחתן עם כסף ולהיות רעייה נאמנה בעיירה אליה עברה מסקרמנטו, העיר הגדולה והמגוונת יותר (היי, ליידי בירד, מצאתי סרט שיכול לעודד אותך). אולם, אסטר עצמה מרגישה לא בנוח עם הפופולריות שלה, בעיקר משום שהיא חשה כי אנשים לא מבינים את עולמה הפנימי, שכולל בקיאות בספרות בריטית קלאסית ובסרטי וים ונדרס. אף כי יש לה חבר, היא מוצאת עניין בחלופת מכתבים עם נער אחר מן השכבה שניכר לראשונה כי הוא שותף לחלק מן האהבות של עולמה הפנימי. הבעיה היא שפול עצמו לא ממש מסוגל להתנסח בעל פה או בכתב כמו במכתבים שכותבת בשמו אלי, וההעדפה התרבותית שלו היא בעיקר לרוץ. רק משהו מטוב הלב שלו עובר, גם עבור אלי וגם עבור אסטר. כתוצאה מכך, אלי שתחילה הסכימה רק למכתב בודד מתחילה ברצף של התכתבויות, שנעשה גם באמצעים אחרים כמו ציור קיר ושליחת הודעות טקסט. הן נכתבות בשמות בדויים על מנת לשמור על סודיות הקשר, והשם הבדוי של אלי/פול נראה לי קצת בעייתי בימינו. אבל זה לא ממש מפריע לסרט.

הסיבוך הלא מפתיע מהעמדת הפנים הזו, שנועדה להתגלות, הוא שאלי מוצאת את עצמה מאוהבת באסטר. קשר רומנטי בין שתי נשים הוא דבר די בעייתי בתפיסה של העיירה הקטנה והמאוד נוצרית, מה גם שאלי מתאהבת בבת של הכומר, שמצויה במערכת יחסים עם גבר אחד ובעצמה מאמינה שהיא בקשר סודי עם גבר שני. ברוב אורכו, הסרט מפתח את משולש האהבים שלו לא למקומות של התמודדות עם מגבלות החברה כפי שרומז השם העברי, אלא עם המגבלות האישיות של כל צלע במשולש: הציפיות של החברה במקרה של אסטר, הביישנות וההערכה העצמית הנמוכה במקרה של אלי, ויכולת מילולית מגובלת במקרה של פול.

המשולש הזה עובד גם מפני שכל מערכות היחסים האפשריות שנרקמות ממנו נראות הגיוניות. כלומר, לא רק חיבור סופי בין אסטר ואלי נראה הגיוני, אלא גם חיבור בין פול לבין כל אחת משתי הנשים, בגלל טוב ליבו הבסיסי והיכולת שלו ללמוד. אחרי הסרט "סיירה ברג'ס לוזרית", זוהי הפעם השנייה בה סרט של נטפליקס מעתיק את עלילת המחזה הצרפתי "סיראנו דה ברז'ראק" לתיכון אמריקאי. אולם, הקסם של "מותר לאהוב" נובע לא רק מן העלילה, אלא גם מאיכותן של חלק מן הסצנות הספציפיות בסרט הקושרות הכרה עצמית עם התמודות עם קשיי ההתבגרות שמעבר לעלילה הבסיסית. אלה בעיקר הסצנות בהן אלי מלמדת את פול על פילוסופיה או סרטים, לצד הסצנה בה פול מסביר איך הוא יודע מתי הצד השני מעוניין בנשיקה, דבר אשר נראה לאלי (ולי) מורכב כמו פיצוח אטום.

עיצוב העולם ועלילות המשנה בסרט סבירים בלבד. אומנם, כל דמויות המשנה, מההורים המורים והתלמידים האחרים, פועלות על קו התנהגות אחד שהוא לרוב סטריאוטיפי, אבל דומה כי הסרט מודע לכך. זאת משום שהוא משחק עם קלישאות וחלק מנקודות הציון של כל סרט תיכון באשר הוא מבוצעת כאן בחן. אם כי לפעמים הדבר כרוך במידה מסוימת של מופרכות, כמו הרגע בו מבינים את מידת ההצלחה של קבוצת הפוטבול של התיכון.

החריקות הקיימות בסרט נובעת משתי סיבות עיקריות. הראשונה היא שמבין שלוש הדמויות הראשיות, הדמות של אסטר נראית לפרקים מעט פחות מפותחת מבחינת אמינות או בניית חסרונות. היא סוג של פנטזיה, מושא האהבה המושלם מבחינת תחומי עניין ומראה חיצוני, בשילוב עם צורך בהצלה עקב נסיבות חיים. השנייה קשורה בפתרונות העלילתיים למשולש האהבה. וו יודעת כיצד להציב את האתגרים, אבל לא כיצד למצוא להם פתרונות בצורה לא מהירה מדי או מגושמת מבחינת האמינות. הדבר ניכר בעיקר (אך לא רק) במערכה השלישית של הסרט בה היצירה נראית מעט בוסרית, או כבולה מדי לכללי הז'אנר.

״מותר לאהוב״ נופל מעט לקראת רגעי השיא, אבל הבמאית יוצאת מזה על ידי חזרה לבסיס בסצנות הסוגרות את יצירתה. הבסיס הזה הוא כתיבה של הדמויות מול המבוכה הטבעית וההתגברות עליה, בשילוב עם התכתבות עם יצירות אחרות בשלושה תחומים: פילוסופיה, ספרות וקולנוע קלאסי. יש בסרט הרבה הרמזים לקולנוע קלאסי ויש לכך גם הצדקה עלילתית. הסיום של הסרט מוצא דרך לסגור את המחווה לקולנוע, תוך קבלת הידיעה כי ההרמז הסוגר הוא סוג של קליאשה וגם שיש חיים מעבר לקלישאות.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.