"בחורים רעים לתמיד", סקירה

את "היו זמנים בהוליווד" ראיתי לראשונה ב-14 לאוגוסט, יום יציאתו לבתי הקולנוע. נכנסתי לאולם והתיישבתי במקום אליו הזמנתי כרטיס כמה ימים לפני כן. כשהמושבים החלו להתמלא, התמקמה מצד שמאל שלי חבורה של ארבע או חמש בנות, לדעתי בגיל התיכון, כאשר הסמוכה ביותר לצדי הייתה עסוקה למדי בנייד שלה. היא סמסה בקדחתנות בזמן שהאנשים תפסו את מקומם, בזמן שהאורות חשכו, בזמן שהטריילרים רצו, ובזמן שהסרט כבר התחיל. קצת אחרי שריק דלטון נפגש עם מרווין שוורץ במסעדה חשתי שפגה תקופת החסד וביקשתי ממנה להפסיק כי האור הבוהק של הנייד שלה מפריע. "מצטערת, זה חשוב. זה יהיה ככה כל הסרט", הייתה תשובתה.
האמת שקצת נדהמתי מהתגובה הזו, בעיקר כי לא הבנתי למה היא שילמה על כרטיס כדי לכתוב הודעות ולא להרים את המבט למסך אבל הבהרתי לה שזה לא יכול לעבוד ככה, ושהיא תצטרך לעבור מקום. מבלי להתווכח היא קמה והחליפה עם זאת שישבה לידה, משהו שברמת האפקטיביות הוא די אפסי כי התאורה הזרה הזו לא באמת משתנה ממרחק של 20 סנטימטר. ועוד לפני שהספקתי לנסות ולקחת נשימה בשביל להירגע, מישהו שתי שורות לפני הרים את הנייד שלו מעלה וצילם כמה פריימים נבחרים מתוך הסרט בזמן שהוא רץ.
עצבני ברמות די קיצוניות, קמתי ויצאתי מהשורה, מנסה למצוא מקום אחר לשבת בו. המקומות הפנויים היחידים היו בקדמת המסך, אבל בגלל שלא רציתי להפריע לאלו שכבר התיישבו במרכז האולם, שלא אשמתם שהגורל הושיב אותי לצידם של צופי הקולנוע המרתיחים ביותר של תל אביב, התמקמתי במושב די צדי ממנו המסך נראה קצת מעוות. לקח לי דקות ארוכות מאוד לשחרר את הזעף שלי אבל האמת שבכל מקרה כבר היה מאוחר מדי. כמעט חצי שעה בוזבזה על שטויות, המסך נראה משונה מהמושב שבו התיישבתי מחוסר ברירה, לא הצלחתי להתרכז ולא הבנתי מה טרנטינו רוצה ממני. בתום ההקרנה יצאתי בתחושה של אכזבה גדולה מ"היו זמנים בהוליווד", אותה הבעתי בביקורת שלי לגלובס, לא לגמרי בטוח אם מצבי הנפשי השפיע על החוויה שלי או לא.

כדי לברר זאת לאשורו, לאחר כמה חודשים, כשהסרט הגיע למדיה הביתית, החלטתי לצפות בו שוב. בלי הפרעות, בלי אנשים שלא מצליחים להבין שהפעולות שלהם משפיעות על אחרים. הפעם, גיליתי לצערי, שכן, זאת לא הייתה אשמת הסרט. נהניתי ממש מהצפייה השנייה. הייתי מרותק, צחקתי המון, וגיליתי סרט שונה לגמרי ממה שזכרתי. אז נכון, כמובן שהרבה ממבנה האישיות שלי נכנס למשוואה. אנשים אחרים היו אולי משחררים יותר בקלות, מקבלים בהבנה או נשארים רגועים. לצערי, אינני כזה. חווית הצפייה באולם הקולנוע היא זו שלחלוטין החריבה לי את "היו זמנים בהוליווד".

מה שקרה לי בסרט החדש "בחורים רעים לתמיד" (Bad Boys for Life) לא היה שונה בהרבה. הייתי מהראשונים שנכנסו לאולם ותפסתי את מקומי. מצד שמאל שלי ישבו זוג בערך בני גילי שדיברו בזמן ההקרנה כאילו הם מינימום בחדר בריחה וחייבים לפענח כל דבר שקורה על המסך, תוך כדי שהבחור רכן קדימה אל תוך השקית הרועשת בעולם כדי להוציא עוגיות (ידוע שכמעט בלתי אפשרי לעבור שעה בחיים האלה בלי לתקוע עוגייה). בזמן הזה, מצדי הימני, ישבו שני חבר'ה צעירים, אחד מהם היה בנייד שלו כל הזמן, וחברו, שלא רצה לעבור את החוויה לבדו, עדכן אותו בכל דקה מה הוא מפספס בזמן שהוא לא מסתכל על המסך.
הצלחתי להחזיק 40 דקות שלמות לפני שנאלצתי לקום ולעבור מקום (למזלי האולם לא היה מלא אז מצאתי מושב פנוי בשורה שלי) שם הייתי צריך להתמודד רק עם מישהו שורה לפני שהסתמס בזמן שהוא מעלה את הנייד שלו גבוה מעל למצחו כדי שכל השורות מאחוריו יוכלו ליהנות, זה שלידי אכל משהו כמו חמישים חטיפים תוך כדי, ומאחורי ישב מישהו שכפי הנראה לבש חליפה עשויה משקיות ניילון.
ובזמן שברור לי שנכנסתם לטקסט הזה על מנת לקרוא על "בחורים רעים לתמיד" ולא בהכרח ביקורת על צופי האולם (אם כי זה משהו שאולי יכול לתפוס. ספרו לי בתגובות בפייסבוק אם זה משהו שתרצו לקרוא עליו יותר), בגלל החוויה שלי ב"היו זמנים בהוליווד" וההבדל בין שתי הצפיות שלו, הרגשתי צורך לפרט על הקונטקסט למקרה שאולי הסביבה השפיעה על החוויה שלי ועל דעתי. אני מאמין שלא, אבל רק בשביל הספק…
ההבדל בין שני הסרטים האלו, הוא של"בחורים רעים לתמיד" כנראה שלא אתן הזדמנות נוספת.

"בחורים רעים לתמיד", אתם כמובן יודעים, הוא חלק שלישי במותג שהחל ממש לפני 25 שנה וידוע בעיקר כזה שהפך את במאי הקליפים מייקל ביי לבמאי הקולנוע אתו אנחנו מתמודדים עד היום, שעשה לעצמו שם כאחד הבמאים הקופתיים, הרועשים והקקופוניים ביותר של הקולנוע כנראה אי פעם. ביי ביים גם את החלק השני שיצא בשנת 2003, לפני 17 שנה אלוהים אדירים, ומאז פנה לעולם הרובוטריקים בעיקר. אלו היו שני סרטי אקשן רועמים למדי, במרכזם שני שוטרים ממיאמי, מרקוס (מרטין לורנס) ומייק (וויל סמית'), האחד איש משפחה שפועל לפי הספר והשני רווק הולל צמא לאקשן, שמתמודדים עם ארכי-פושעים בתאורה צהבהבה למדי ובסגנון של סרטי השוטרים והבאדי-מובי ממורשת "48 שעות" ו"נשק קטלני" האהובים.

על החלק השלישי אנחנו שומעים כבר הרבה זמן, כמעט לרמה שכבר לא הייתי בטוח האם זה באמת ייצא לפועל. אבל כן, הבאד בויז וואט יו גונה דו וואט יו גונה דו וואן ד'יי קאם פור יו שבו לסיבוב שלישי, כאשר הפעם מייקל ביי החליט להניח להם, וללכת להרעיש את זמננו על מסך הטלוויזיה של נטפליקס, מותיר את מלאכת הבימוי לצמד בלגי שזוהי פסיעת הרגל הראשונה שלהם בעולם האקשן ההוליוודי, אדיל אל ערבי ובילעל פאלה (בתקווה שכך מתעתקים את שמותיהם לעברית). אך אל דאגה, ביי צץ פה בהופעת אורח בסצנת חתונה.
הקונספט באופן טבעי די זהה. מרקוס ומייק, מבוגרים וידועי קרבות, חוזרים להתמודד עם ארגון פשיעה אכזרי המנוהל על ידי מקסיקנית שחשה עצמה מכשפה (קייט דל קסטילו) ובנה החתיך (ג'ייקוב סיפיו), כאשר זה הראשון שממש כעת הפך לסבא רוצה לפרוש ואילו השני מגלה שהוא המטרה העיקרית של המרצחים והוא חייב נקמה. כדי לעדכן את המותג עם הזמנים, וכנראה כי הוליווד מפחדת להשעין סרט רב תקציב על גבם של שני כוכבים מעל גיל חמישים, שני הבלשים מסתייעים בחולייה משטרתית חדשה המורכבת מארבעה אנשי חוק – שתי נשים ושני גברים – שלא רק שהם צעירים בהרבה, אלא כנראה פלוגת הכוחות המיוחדים הסקסית ביותר שאי פעם התנהלה תחת אדמתו הירוקה של האל.

אז כאמור, תנאי הצפייה שלי בסרט לא היו המרגיעים ביותר בעולם, אבל כסרט אקשן מלא אדרנלין הוא בהחלט לא מאלו שדורשים ריכוז מיטבי. ועדיין, הופתעתי כמה השתעממתי מהסרט הזה. על אף הביקורות החיוביות מעבר לים, "בחורים רעים לתמיד" התגלה כסרט אקשן חיוור להדהים, כזה שאין בו אפילו סיקוונס אחד שיכול להצדיק את הצפייה שלו ונראה בעיקר כמו ניסיון של מנהלי אולפן בעשור השישי לחייהם לפצח את ההצלחה של מותג "מהיר ועצבני" אצל המילניאלז – זה שסביר שבעצמו שאב השראה רבה משני סרטי "בחורים רעים" הקודמים. "בחורים רעים לתמיד" נדמה שמנסה לקרוץ גם למתבגרי הניינטיז (כמוני) וגם לקהל חדש שבערך נולד כאשר הסרט השני יצא לבתי הקולנוע, אבל התוצאה מסורבלת ולא מסעירה בכלל.

האקשן רחוק מלהרשים, התסריט מתחת לכל ביקורת ונדמה שכולם עושים בו פעולות מטופשות רק כדי לקדם את העלילה. הדינמיקה לא משתנה בשום שלב ורק ממחזרת את עצמה בכל סצנה מחדש, והכי נורא הוא שעל אף שמרטין לורנס ממש משתדל ומנחית פאנצ'ים טובים פה ושם, השילוב שלו ושל וויל סמית' נראה חבוט וחסר ברק. שניהם נראים עייפים מאוד – ולא בקטע שמסונכרן עם הדמויות שלהם שכביכול כבר עברו את שיאם, אלא כזה שבו הם לא לגמרי מבינים מה הם עושים שם. סמית', ש-2019 הייתה מאוד קוטבית בשבילו עם הלהיט "אלאדין" והכישלון "איש מזל התאומים", הוא בהחלט פרפורמר טוב, אבל בשלב זה של הקריירה שלו קשה להשתכנע ממנו כרווק הולל שלא מסוגל להתמסד. טוב היה עושה הסרט אם היה קצת הולך לקראתו ומשנה את הדמות כדי שתתאים לכוכב המגלם אותה.

זה לא שהסרט מביך, או מבייש את המשתתפים בו. זאת בהחלט לא תחתית הוליוודית שקשה להישיר אליה מבט. אבל עם זאת גם אין הרבה דברים טובים להגיד עליו, ונדמה שהוא מסוג הסרטים שנשכחים תוך כדי צפייה. נכון, מאוד נחמד לראות את לורנס וסמית' כביכול מתמודדים עם הגיל שלהם והעובדה שיש דור חדש שמאיים על הרלוונטיות שלהם, אבל מאוד קשה למלא בכך סרט שלם.
ובכל זאת, ישנו רגע אחד נחמד למדי שבלט לי, כאשר מרקוס מנסה לשכנע את מייק שחברתו משכבר הימים ריטה (פאולה נונז), זו העומדת בראש חוליית המחץ החדשה והמרעננת, היא האישה המושלמת שתיקח אותו לשלב הבא בחייו: "היא בדיוק בשבילך," הוא אומר לו, "היא שאפתנית, חכמה ויש לה עתיד מזהיר" (ציטוט לא מדויק). מה שמרקוס איכשהו נמנע ממנו בתיאור הזה, הוא שמדובר במישהי לוהטת למדי, יפהפייה לא הגיונית בכל סטנדרט אפשרי. בשונה מסרטי האקשן מהדור של "בחורים רעים", הפעם האישה המרכזית בסרט לא נמדדת אך ורק על פי המראה החיצוני שלה (על אף הליהוק המאוד ספציפי), ולא אשקר, זה משהו שדי נחמד לראות.