פסטיבל חיפה 2019: ״פורד נגד פרארי״, ״לארה״, ״לב העולם״, ״חלום קונפוציאני״

פסטיבל הסרטים של חיפה נפתח אתמול (יום שבת) באופן חגיגי. מלבד נוכחות בטקס הפתיחה הספקתי גם לצפות בשלושה סרטים ביום הראשון והם ירכיבו את פוסט זה, יחד עם סרט נוסף שראיתי טרם הפסטיבל אך לא הספקתי לכתוב עליו בפוסט ההמלצות המקדים. נפתח, באופן טבעי, עם סרט הפתיחה. מיד אחריו יגיע סרט מדובר שזכה לכבוד של להיות הראשון בפסטיבל שמקבל הקרנה נוספת עקב הביקוש.

פורד נגד פרארי
Ford V Ferrari

כפי שרומזת הכותרת, מדובר בסרט עבור חובבי מרוצי מכונית. ואחרי הצפייה אפשר גם לקבוע שככזה, ״פורד נגד פרארי״ עונה על הציפיות. לא רק שקטעי המרוצים בנויים היטב ומייצרים מתח גם עבור מי שיודע או יכול לנחש את התוצאה הסופית, אלא שהסרט עושה כבוד למורכבות של הספורט המוטורי, התלוי לא רק בנהג שקוצר את התהילה או ביצרן הרכב, אלא בצוות טכני שלם שתומך במירוץ ומפתח מכוניות, לפעמים בניגוד להגיון. הסרט לא מסתפק רק בהיותו סרט מירוצים, ומכיל לא מעט קטעים דרמטיים הבונים חברות בין שני גברים. זוהי חברות שמתחילה במתיחות אלימה מן הרגע הראשון, אבל כוללת בעיקר רגעים של שותפות גורל והבנה של כל אחד כי הוא זקוק לאחר על מנת לנצח. מדובר גם בסרט על שני אנשים הלוקחים סיכונים המאיימים על חייהם באופן תמידי, והנאלצים לעבוד עבור תאגיד ענקי הדואג גם לדימוי מהוגן ומנסה בדרכים שונות לפגום בחופש שלהם ובנטילת הסיכונים. הסרט מצדיע לנועזות, אך גם מראה שהגברים פוחדים בתחומים אחרים בחייהם, וגם לא חומק מדיון בסכנות שהספורט כרוך בו.

גם קהל שאינו חובב מושבע של מרוצי מכוניות יכול ליהנות מן הסרט, אולם דומה כי נדרשת מידה של סבלנות כלפי הספורט. אולי זה מה שגרם לאכזבה עבור חלק מן קהל בערב הפתיחה. לא מדובר בסרט השומר על הכלל של סרטי פתיחה בפסטיבלים, של פנייה למכנה המשותף הרחב ביותר. במקום זאת, הצופים קיבלו סרט ספורט שלא ממש טורח להסביר את הכללים למי שלא בקיא בהם. זה גם סרט באורך שעתיים וחצי שניתן היה לקצר אותו בנקל, בעיקר בגלל שקטעי הדרמה אומנם אינם חלשים, אך לא משתווים בכוחם לקטעי הנהיגה וגם לא כוללים עומק רב במיוחד.

כותרת נכונה יותר לסרט עבורי היא "פורד נגד פורד" שכן ענק הרכב פרארי משמש רק כדמות רקע. הוא השולט במרוצי המכוניות בכלל ובמירוץ 24 שעות היוקרתי של לה-מאן בפרט, ומהווה זרז עבור החברה האמריקאית שמנסה להתעלות עליו. הנרי פורד היה בראשית ימי תעשיית הרכב המהפכן של ייצור הרכב ההומני, כפי שאנצו פרארי היה מאוחר יותר המהפכן של ייצור רכב הספורט הייחודי והיוקרתי. הסרט מתחרש בשנות הששים, שעה שהנרי פורד השני (נכדו של מייסד החברה) שואף לנצח את פרארי במגרש שלהם – מירוץ לה-מאן, האתגר הקשה ביותר.

לצורך כך פונה פורד אל האמריקאי שזכה במירוץ לפני תחילת עידן הדומיננטיות של פרארי, קרול שלבי (מאט דיימון), אף כי זה פרש ממרוצים עקב בעיות בריאות. שלבי עוזר בעיצוב המכונית ומביא גם את הנהג שהוא סבור כי יכול לנצח – קן מיילס (כריסטיאן בייל), בריטי לא צעיר שאומר את מה שהוא חושב, גם אם פירוש הדבר לבקר בפניהם את מנהלי החברה שמענקים לו הזדמנות אחרונה. רוב הסרט עוסק במאבק של שלבי ומיילס לא רק לייצר את המכונית האופטימלית, אלא גם להילחם בשמרנות של החברה ששכרה אותם לביצוע המשימה, והייתה מעדיפה לראות אנשים נקיים יותר זוכים בתהילה.

פרט לקטעי המירוץ שערוכים בצורה מהירה ומבוימים בצורה בהירה בידי ג'יימס מנגולד (״לוגאן – וולברין״). הנכס העיקרי של הסרט הוא צוות השחקנים בראשות דיימון ובייל בתפקידים המדגימים את השוני בסוגים של כוכבוּת הקולנוע. בעוד שבייל תמיד מפגין רגשות בגלוי, כוחו של דיימון בשמירה על פנים חתומות רוב הזמן. דמות אחת בסרט מביעה תמיד רגשות ובצורה קיצונית, השנייה צריכה תמיד להסתיר משהו על מנת לנצח במאבק. הכוכבים הם חלק מאנסמבל רחב הכולל עוד כמה מצטיינים: קטרינה באלף בתור אשתו של מיילס מעניקה נפח לתפקיד הרעייה התומכת וגם מקבלת את אחד מן הקטעים הכי טובים של נהיגה מהירה בסרט; טרייסי לטס מרתק בכל רגע שהוא על המסך בתפקיד הנרי פורד השני; ובכלל כל הקאסט מלוהק היטב. התסריט עליו מנגולד חתום בצוותא עם ג'ז באטרוורת', ג'ון-הנרי באטרוורת' וג'ייסון קלר, הוא חולייה פחות חזקה. הדיאלוגים לפרקים מרגישים מעט מכניים ולא בגלל שהסרט עוסק בבסיסו במכונות.

לארה
Lara

הסרט עוקב אחר יום אחד בחייה של לארה (קורינה הרפואץ') אשר חוגגת את יום הולדתה ה-60 ביום בו בנה מנגן קונצרט בכורה כסולן ומלחין באולם יוקרתי. לארה עצמה פרשה מעבודה בעירייה, אבל דומה כי מוזיקה הייתה התשוקה המרכזית כל חייה. מאחר שלא הפכה לפסנתרנית בפני עצמה, הקדישה את עצמה ללימוד בנה, אך אין זה מקרה כי זכה להזדמנות הגדולה רק אחרי שהחל לצמצם את הקשר ביניהם, עד לדרגה בה הוא לא עונה לטלפונים שלה. לארה מחליטה לחגוג את היום הולדת הזה באופן שונה מחגיגות קודמת והדרך בה היא חיה את חייה עד כה, כאשר כבר בפתיחה נרמז כי היא לכל הפחות שוקלת לסיים את חייה. אולם, לשנות את האופי שלה מתגלה כדבר לא פשוט וגם כשהיא מנסה להתחבב, היא הופכת לקרירה, שתלטנית ולפעמים אכזרית באופן הרסני בפעולות ובמילים.

אך לא מדובר רק בעוד סרט על אישה לא נעימה הבוחנת את חייה מחדש. ההזדמנות הגדולה של בנה היא גם עימות לא רק עם ההצלחה או הכישלון שלה בטיפוח שלו, אלא גם עם העובדה כי מעולם לא חיה את החיים עליהם חלמה, חיים בהם היא זו המנגנת על הבמה. הבמאי יאן אולה גרסטר והתסריטאי בלאז קוטין מעמידים את הגיבורה שוב ושוב מול פסנתרים במהלך הסרט, ובכל פעם מורגש הרצון שלה לנגן ולהראות כיצד עושים את נכון. זאת לצד ההבנה שלה כי היא לא תהיה טובה מספיק, סוג של מחשבה פנימית הנובעת לא רק מביקורת עצמית אלא גם מדברים נוספים שחלקם נאמרים בגלוי וחלקם נתונים לפרשנות. אותו חשש פנימי עבר גם לבן שלה, יחד עם האהבה למוזיקה.

אגב, בכך שהאם חיה את החלום המוזיקלי שלה רק דרך בנה וגם כאשר הוא מוציא את עצמו מחייה, קיים דמיון לסרט הישראלי "אלוהי הפסנתר", סרטו של איתי טל, שהוצג השנה בפסטיבל ירושלים. המשותף לשני הסרטים הוא שהאם ויתרה בשלב כלשהו על כל אלמנט אחר בחייה. אולם, "לארה" מבצע מהלך שונה, בכך שדומה כי גם כאשר טיפחה את בנה, הדבר לא גרם ללארה למימוש עצמי, אלא רק הדגיש את מה שלא מושש. הגיבורה של הסרט בוטה ואלימה, אך סגנון הבימוי של גרסטר מאזן את זה באיפוק. למרות הנוכחות של מוזיקה וריבוי של אלמנטים צעקניים בעלילה, הסרט נמנע ככל הניתן ממלודרמה, מה שמעצים את הרגעים בהם הסצנות נוגעות ברגשות הפנימיים בצורה ישירה יותר. זה כולל סצנת סיום שהייתה יכולה להפוך לקלישאה, אך בזכות עוצמת הביצוע של הבמאי והשחקנית היא מרוממת את היצירה כולה.

הקרנות נוספות
רביעי | 16/10 | 14:30 | רפפורט
שבת | 19/10 | 22:15 | רפפורט

לב העולם
Core of the World

סרטה של הבמאית נטליה משצ'אנינובה, שותפה לתסריט של "הפרעה בקצב הלב", שזכה בתחרות כרמל בפסטיבל חיפה לפני שנתיים והופץ מסחרית בארץ. הסרט החדש עוסק בדמותו של אולג – וטרינר צעיר שעובד בחווה בה פרט עליו חיה רק המשפחה אשר מעסיקה אותו. בפתיחת הסרט רואים אותו מטפל בדאגה ומציל ממוות כלבה אשר הותקפה בידי כלבים אחרים בחווה. בכך מבצעת היוצרת מהלך כפול: גם מראה את האכזריות של הטבע (ובמרומז: הטבע האנושי) משום שכלבים תוקפים כלבה אחרת, וגם מראה את הגיבור כמוכשר בעבדותו ובעל דאגה לחיות, מה שמציג את אולג באור סימפטי.

אולם, הסרט מציב מספר אתגרים אל מול הסימפטיה הראשונית. החווה בה מתרחש הסרט מתמחה בגידול שועלים לצייד, וזוכה במהלך העלילה להתקפות מצד פעילים סביבתיים. בהמשך, מתגלה כי אולג לפעמים לא ממש קשוב לצרכים של בני אדם. כולל לצרכים של הבת של המשפחה המעסיקה אותו – אם חד הורית שגילה קרוב לגילו. היא מנסה לראות בו אופציה רומנטית, או לפחות מינית לפרקים. במקרים אחרים, אולג נוהג באלימות של ממש כלפי הסביבה וכלפי עצמו.

רמז לסיבות להתנהגות של אולג ניתן לראות כאשר הוא מתבשר על המוות של אמו. אולג אינו פוקד את הלוויה ואף לא מגלה למעסיקים שלו את האירוע. התייחסות אגבית למות האם מזכיר בתודעה את "הזר" של אלבר קאמי, וניתן לפרש את אולג גם כסוג אחר של אדם אשר התנתק מן הרגשות שלו. אולם דומה כי הוא מונחה בידי זעם על הסביבה אשר גידלה אותו, כולל המשפחה. וכאשר המעסיקים שלו הופכים למשפחה חדשה – הזעם יכול להיות מופנה גם כלפיהם, בעיקר כאשר הוא מתחיל לראות בראש המשפחה קווי דמיון לאמו.

הכל בסרט מועבר רק באופן מרומז ופותח לפרשנות. מה שאנו רואים זה רק את אולג מתנהג בצורה יותר ויותר הרסנית. יש בכך משהו שיכול לרתק, אבל אני מצאתי שהוא יוצר גם ניכור גדול מדי, בעיקר כשלא הבנתי גם מה עומד בליבו של הסרט. כלומר, מה בעצם הבמאית מנסה להעביר דרך הדמות הזו והאופן בו היא מאבדת את החיבור לכללי החברה או הטיפול באנשים או חיות. אלמנט יותר מרתק עבורי הייתה הסביבה בה אולג פועל, גם אם היא נמצאת ברקע. ראשית התא המשפחתי לתוכו הוא נכנס/לא נכנס, ושנית העימות בין חווה המנסה לשרוד בזמנים משתנים לפעילים סביבתיים. הם טוענים במידה מסוימת של צדק כנגד היחס לחיות בחווה, אם כי הסרט מראה גם כי לא תמיד האקטים של הפעילים עובדים למען המטרה שלהם בצורה יעילה.

הקרנות נוספות
שישי | 18/10 | 18:45 | קריגר
שני | 21/10 | 20:30 | טיקוטין

חלום קונפוציאני
Confucian Dream

סרט זה מיועד במיוחד לחובבי קולנוע רוחני, או קולנוע הדן בדתות ותורות פילוסופיות מן המזרח. הוא עושה זאת דרך תיעוד של מאמינה אדוקה בקונפוציאניזם, משהו שבין דת לפילוסופיה, בין כללים מחמירים לתורת חיים המבוססת על צניעות, קבלת האחר ובניית הרמוניה בחיים ובחינוך. המיוחד שבסרטה של מיג'ייה לי הוא שהוא מציג פער בין התורה לבין היישום הפרקטי שלה.

הסרט מתמקד בשאיאן שמחנכת את בנה, לפעמים בקשיחות, בדרכי קונפוציוס. הדבר מוביל למתחים עם בעלה ולחשש לפירוק התא המשפחתי, אף כי יש עדיין רצון לקשר חם. לפעמים התחושה כי השינון של תורת קונפוציוס פחות ופחות מתקשר לדרמה האונשית של משפחה המנסה להגדיר מחדש את העולם אחרי מעבר לפירוד ובניסיון לא לפגוע יותר מדי בילד. הפילוסופיה עצמה נראית רחוקה ממה שנגרם ממנה ומן הצורך לבנות מחדש את החיים ואת הקשר הבין אישי.

מבחינת העשייה הקולנועית, הבמאית נוקטת בגישה מסורתית ולא נמנעת מלתת לגיבורה לדבר ישירות למצלמה. הדבר מייצר לא פעם סצנות ישירות מדי, כאשר גם הסצנות שאמורות להיות תיעוד נטול התערבות נראות לעיתים מלאכותית. כך שלא מדובר ביצירה תיעודית גדולה, ומאידך השילוב של נישואין שמתפרקים לא בגלל העדר אהבה, ילד מעורר חיבה, ופילוסופיה מן המאה ה-5 לפני הספירה שלא נס ליחה, מתחברים לסרט שיעבוד היטב עבור קהל היעד שלו.

הקרנה נוספת
שלישי | 15/10 | 11:45 | קריגר