• מה לראות בפסטיבל הקולנוע של חיפה 2019
  • פסטיבל חיפה 2019: אור מצטרף לדיווחים היומיים
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח ראשון של עופר
  • ״יום גשום בניו יורק״, סקירה
  • ״ג׳וקר״: ההבדל בין סרט מדובר לסרט גדול
  • כל הנציגים לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר
  • סרטים חדשים: ״ג׳וקר״ של טוד פיליפס, ועוד תשעה
  • איש מזל התאומים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוקטובר 2019

״הבחירה״ (אחמד הצעיר), סקירה

20 בספטמבר 2019 מאת עופר ליברגל

סרטם החדש של האחים ז'אן-פייר ולוק דארדן עולה לאקרנים בארץ תחת השם העברי "הבחירה", אחרי שלא מכבר הוצג בפסטיבל ירושלים בשם "אחמד הצעיר", שם שמהווה תרגום ישיר יותר לכותרת המקורית של הסרט – Young Ahmed / Le jeune Ahmed. אולם, יש בסרט דברים פרובוקטיביים יותר מהשם שלו והוא מועד להתקפות מעצם עשייתו. הבמאים הבלגים-נוצרים בחרו לעשות סרט על צעיר מוסלמי הנמשך לאסלאם הרדיקלי ובשלב מוקדם אף מנסה לבצע פיגוע בשם הדת. בכך, הסרט עומד למתקפה משני כיוונים: מעצם הצגת מבצע אקט אלים כגיבור היצירה תוך יצירת הזדהות עם המאבק הנפשי שלו (אך לא עם האקט האלים עצמו) וגם בגלל שהבמאים לא באים מן העולם האסלאמי ומייצגים את הצד האלים שלו כנראה מבלי להבין היטב את דקויות העולם ותוך הצגת הצד הכי בעייתי במיעוט ההולך וגדל באירופה.

לאחר הצפייה, אני סבור כי היצירה גדולה מן המחלוקת הזו. הן מפני שיש מספיק סצנות שמציגות תמונה רחבה יותר של האסלאם, אך בעיקר משום שיותר מכל זהו סרט שממשיך את הקו בו עסקו האחים דארדן בסרטיהם הטובים ביותר עד כה – חיפוש רוחני מול מציאות חברתית לא פשוטה. חיפוש אשר מוביל להתנהגות הנראית מבחוץ כעקשנית באופן לא הגיוני. החיבור של דת השונה מנצרות לסגנון ולנושאים אשר עלו קודם בסרטים של האחים דארדן מעשיר את היצירה, והופך אותה לדעתי לסרט הכי אפקטיבי ומטריד שלהם מאז "הילד" לפני יותר מעשור. גם אם יש לסרט, שזיכה את הדארדנים בפרס הבימוי בפסטיבל קאן האחרון, יש גם מספר חסרונות.

אחמד הצעיר הוא נער בן 13 אשר מתקרב יותר וליותר לדת ומתחיל לראות בכל השפעה אחרת אויב. כולל ההשפעה של אמו ובעיקר ההשפעה של המורה שלו בשיעורי העזר. שתי הנשים הללו מייצגות אסלאם חילוני אשר פתוח יותר להשפעות המערב והאימאם אשר מדריך את אחמד רואה בהן כופרות. אף כי אותו אימאם טוען שיש להמתין עם ביצוע פעולות, באינטרנט אחמד נחשף למטיפים קיצוניים יותר ויחד עם היסטוריה משפחתית הכוללת אלימות בשם הדת – הדרך לפעולה נגד המורה קצרה.

כל זה קורה בחלקו הראשון של הסרט, בדרך לשלב העיקרי – מאסר של אחמד במוסד לעבריינים צעירים, בו הוא מתאמץ להראות כי השתנה וכי הוא יכול לחזור לחברה, אף כי הוא עדיין מאמין שעליו לפגוע במורתו בציווי דתי. הפער בין הצפי של הסביבה לאמונה הנפשית הפנימית של אחמד גדל כאשר הוא נשלח לעבוד בחווה, בה עובדת עמו נערה המגלה בו עניין. הגיבורים של הסרטים הבולטים של האחים דארדן עמדו תמיד בעינוי פנימי עקב פער בין רצונות מנוגדים וחוסר יכולת לרצות את הדמויות אשר מנסות לגאול אותן. בסרט זה, הדילמה היא דת מול מחילה אשר דומה כי כל הסביבה מכונה להעניק לו.

אף כי האמונה בסרט היא מוסלמית והסרט מתעכב לא מעט על התפילה האסלאמית, בעצם הדרך בה האחים דארדן מתארים את המאבק הפנימי ואת הנכונות לסבול למען המטרה יש משהו המזכיר את המוטיבים הנוצריים אשר הופיעו גם בסרטים קודמים שלהם. יש בכך דבר מה המזכיר גם את הסרטים של הבמאי אשר הכי השפיע על היוצרים הבלגים – רובר ברסון הצרפתי. מיקום רוב הסרט במוסד לעבריינים צעירים בו אחמד מתנהג בגלוי בדרך אחת אך בחדרו פועל גם בדרך אחרת, מהדהד את סרטו הגדול של ברסון "הנידון למוות ברח". כמו בסרטים של ברסון ובחלק מן הסרטים של האחים דארדן, הסרט מוביל לסיום בו הגיבור זוכה למחילה מן החברה, אבל לא ברור אם הוא מוכן לעמוד מול עצמו. הסיום מביא אל שיאו תהליך של מסע ארוך של ייסורים ושאיפה להקרבה עצמית, הקרבה כוזבת ופסולה מוסרית ככל שתהיה. בתיאור המאבק של אחמד, האחים דארדן מייצרים סרט רוחני המזקק את המאבק של הנפש להפוך לדבר גדול יותר, תוך שהם מבקרים את הדת הממוסדת.

איני יכול להצדיק לחלוטין את העיסוק באסלאם בקרב במאים אשר באים מדת אחרת. אולם, יש לציין כי לפחות לפי ההתרשמות שלי, האחים דארדן מנסים להראות פנים שונות של האסלאם: החל ממשפחתו של אחמד, שפרט לדמות שכבר אינה בין חיים נעה בדרגות שונות של אמונה; דרך הדמות של הקורבן של אחמד, שמציגה מוסלמית המחוברת למורשת שלה בתרבות ולא בשמירה על עקרונות הדת; וכלה בסצנה יפה של עימות רב משתתפים בסוגיה של לימוד השפה הערבית דרך שירים, בנוסף ללימודי הקוראן במסגד. אפילו דמות האימאם אינה חד מימדית לחלוטין להשקפתי.

מי שכן מוצג בסרט באופן חד מימדי הן הדמויות שאינן מוסלמיות. כולן טובות לב באופן מוחלט, סוג של מלאכים אשר מופיעים לא מעט בסרטי האחים דארדן וסוג זה של מלאכים יכול להיות חסרון. אולם, דומני כי הבמאים תמיד שואפים לריאליזם בייצוג העולם אך לא בפסיכולוגיה של דמויות המשנה, דמויות שהם לפעמים האמצעים של האל הלא מזוהה לגאול את אלו אשר הגורל התאכזר אליהם. או במקרה של הסרט הזה, אלה שהפכו לכלואים באמונה המצויה בקונפליקט עם הסביבה בה גדלו.

כפי שכבר ציינתי, הסרט טיפוסי לזוג היוצרים והדבר בה לידי ביטוי גם בשפה הקולנועית. זה אומר מצלמת כתף הנעה ברעידה ומלווה מקרוב מאוד את הגיבור לאורך רוב הסרט. דגש רב ניתן על הפעולות הפיזיות. מה שמשדרג את היצירה הוא הליכה עם העקרונות של ברסון בתחום המשחק רחוק יותר מאשר רוב הסרטים הקודמים של היוצרים. אחמד מוגלם היטב בידי אידיר בן עדי, שמשחק כמעט בלי לשנות הבעות פנים. כל מה שעובר על הדמות אנו רואים ומבינים היטב דרך הפעולות השקטות והמחושבות. למי שלא מכיר את הקולנוע הדארדני, ייתכן וזה לא המקום המתאים ביותר להתחיל את המפגש, בשל הנושא הטעון וגם בגלל שהיוצרים מכוונים פחות להזדהות ולגאולה רגשית מביצירות קודמת שלהם. ועדיין, הסרט עובד גם ברמה הזאת ויכול לרתק את הקהל. הוא לא ממש יורד לשורשי הטרור הדתי או מהות האמונה, אלא נוגע במאבק של נפש האדם עם עצמה.

כבר בסרטם העלילתי הראשון, "השבועה", האחים דארדן עסקו במצב החברתי המשתנה באירופה, תוך נתינת מקום למהגרים עוד לפני שזה היה נושא עיקרי לדיון אקטואלי או קולנועי. במבט על גוף היצירה שלהם, דומה כי למרות שהם משתמשים בשפה קולנועית השמורה לסרטים חברתיים והם עוסקים לרוב בנושאים חברתיים ופוליטיים, הם נותרו מעט תמימים מבחינת המסר הפוליטי. זאת בעוד מבחינה רוחנית מדובר ביוצרים עשירים וחכמים המייצרים קולנוע שלעתים מפצל את הקהל, אבל יכול בהחלט גם לסחוף אותו.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.