״צעצוע של סיפור 4״, סקירה

סדרת סרטי ״צעצוע של סיפור״ נראית כמותג הדגל של אולפני האנימציה ״פיקסאר״, מכמה סיבות: הסרט הראשון בסדרה היה גם הסרט הארוך הראשון של האולפנים והיה לסרט שבישר את תחילת עידן האנימציה הדיגטלית; היכולת של הסדרה לעסוק בחברוּת, הקרבה עצמית והתבגרות בכל סרט מחדש היא סוג של תמצית המסר של כל סרטי האולפנים וחשוב מכך, מתפקדת כבסיס לקשר הרגשי של הסדרה, עבור מבוגרים יותר מעבור ילדים שהם קהל היעד של המוצר; כאשר חלק ניכר מן הרווחים של כל סרט ילדים הם מכירת צעצועים, מה יכול להיות מייצג יותר מסדרה העוסקת כולה בצעצועים ומאדירה אותם כדבר חשוב ובעל לב רחב ולא כמוצר מסחרי. לא פחות חשוב מכל אלו, בעוד היחס הביקורתי כלפי ההמשכים האחרים מבית פיקסאר נוטה להיות פושר (אם כי אני נדיב יותר), סרטי צעצוע של סיפור זוכים כולם להערכה ואהבה די גורפת, כולל הטענה כי איכות הסדרה מצויה עד כה בגרף עלייה – השני היה לא פחות טוב מהראשון וכלל שיר שהוא פלא בפני עצמו, ועבור רבים השלישי הוא הטוב ביותר עד כה.

כל זה לא אומר שלא עלה חשש מסוים לקראת הסרט החדש (אף על פי שהוא כן היה הסרט המצופה שלי לקיץ זה). ראשית, מפני הסיום של הסרט הקודם בסדרה סגר את הסיפור היטב ואין ממש צורך בפרק חדש, תשע שנים אחרי הסרט השלישי ו-24 שנים אחרי תחילת סדרת הסרטים. אם כי גם לפני הסרט השלישי ניתן היה להעלות חששות דומים. דאגה נוספת נובעת מכך שהסרט התעכב לא מעט במהלך העבודה, כולל תאריך יציאה שנדחה מספר פעמים. סביר להניח כי חלק ניכר מן הסיבה לעיכוב נובעת מן הטלטלה הגדולה שעברו אולפני האנימציה – ג׳ון לאסטר, מי שעמד בראש חברת פיקסאר ופיקד גם על ההתחדשות של אולפני דיסני, התגלה כמי שיצר סביבת עבודה לא הולמת בגלל תחביב של חיבוק העובדים.

לאסטר לא היה רק המנהל הכל-יכול של פיקסאר, אלא גם מי שפיתח באופן אישי ובמיוחד את מותג צעצוע של סיפור – הוא חתום כבמאי על שני הסרטים הראשונים בסאגה והיה גם הבמאי המיועד של הפרק הרביעי, בטרם נאלץ לפרוש מתפקידו. פרט לטענות על נגיעות לא רצויות בסביבת העבודה, פרשת לאסטר גם חשפה מחדש טענות על כך שבחברת פיקסאר קשה מאוד לתת תרומה יצירתית רצינית מבלי להיות חלק מקבוצת הגברים הבכירים. מי שהשמיעה את הטענות הללו בין היתר הייתה ראשידה ג׳ונס, שנשכרה על מנת לפתח את הסיפור לסרט זה ביחד עם שותפה לכתיבה וויל מקורמק (שניים שידועים גם כשחקנים), בטרם פרשה משום שלא הרגישה כי נותנים לה להתבטא. ג׳ונס ומק׳קורמק עדיין מקבלים קרדיט על תרומה לסיפור של הסרט, כמו גם לאסטר וחמישה אנשים נוספים. על התסריט הסופי חתומים אנדרו סטנטון, אחד מן היוצרים הבכירים והמועטרים באולפנים וסטפני פולסם, נטולת קרדיטים קודמים באולפן. מי שמוביל את הסרט כבמאי הוא ג׳וש קוליי, אחד ממפתחי הסיפור בסרט זה ואחד מן הכותבים של ״הקול בראש״ המופתי. קוליי גם ביים את הסרט הקצר ״הדייט הראשון של ריילי?״ שנוצר בהמשך ל״הקול בראש״.

ריבוי יוצרים ועיכובים יכולים לבשר על בלגן באולפנים אחרים, אבל דומה כי אצל ״פיקסאר״ העניין הוא יצירת שיוף והתאמה למותג. ואכן, גם אם נראה כי הסרט החדש משנה דברים בנוסחה, הוא יותר משמר את מה שעבד בסרטים הקודמים – ואין בכך משהו רע בהכרח. גם אם כרגע אני סבור כי קו השיפור מסרט לסרט אודות וודי וחבורתו נשבר, ״צעצוע של סיפור 4״ (Toy Story 4) הוא עדיין תוצר הראוי למותג. בזה אני אומר גם שהוא לא מזלזל לרגע בקהל שלו ללא הבדלי גיל, הוא מספר הרבה הומור משובח ורגעים שיגרמו לבכי עבור אנשים שבכו ברגעים מסוימים בסרטים הקודמים. אחד מן הרגעים הללו מגיע כבר בסיקוונס הפרולוג הפותח את הסרט, אז מומלץ להכין את הממחטות מראש.

למי שקשה עם עלילות שמשחזרות אלמנטים מן העלילה של סרטים קודמים (למרות שזה מה שסרטי המשך בפרט וסרטי ז׳אנר בכלל אמורים לעשות) יהיה על מה להתלונן גם הפעם. אחרי שקבוצת הצעצועים בהנהגת וודי עברה בסוף הסרט הקודם מידיו של אנדי לידיה של בוני, התבנית שהניעה את עלילת שני הסרטים הראשונים חוזרת גם בסרט זה: צעצוע אהוב הולך לאיבוד ויתר הצעצועים נרתמים על מנת להשיב אותו לידיים האוהבות. במקרה של הסרט הזה הצעצוע האוהב הוא פורקי (מזלגוני לצופי הגרסה המדובבת), צעצוע אותו בוני בנתה בגן ממזלג חד פעמי בתוספת דבק וכמה אלמנטים. בדומה לבאז שנות-אור בסרט הראשון, שסבר שהוא אסטרונאוט ולא צעצוע, פורקי סבור כי הוא אשפה ולא צעצוע. האתגר גדול מכיוון שלמצוא פח עבורו זה הרבה יותר פשוט מלצאת למשימה בחלל.

פורקי אומנם משעשע, אך למעשה הוא מתפקד יותר כזרז לעלילה מאשר דמות ראשית. הוא אולי מי שהכי חסר לילדה בוני, אבל יתר הצעצועים מודאגים יותר מזהותו של מי שמנסה לשמור עליו ולכן הלך לאיבוד בעקבותיו: וודי. יחד הם מגיעים לחנות עתיקות שהיא קצת עבור סרט זה מה שגן הילדים היה עבור ״צעצוע של סיפור 3״ – מקום בו קיימים צעצועים נטולי ילדים, שמרגישים כי ייעודם בחיים פוספס. חלקם אפילו פגומים במספר דרכים. ההסתייגות היחסית שלי מן הסרט נובעת מכך שבנקודות מסוימות באמצע עייפות החומר מעט מורגשת, וגם שלד העלילה מתפתל בדרך לא מאוד אלגנטית. אולם, וודי נחשף לא רק לחנות העתיקות, אלא גם ללונה פארק בו באז הולך לאיבוד בניסיון הצלה וגם לארגז חול, בו הוא פוגש צעצועים שמעדיפים לחיות בלי בעלים. הוא גם מתאחד עם אהובתו האבודה משני הסרטים הראשונים, בו פיפ.

בו פיפ הופיעה גם בחלק מן הסרטים הנלווים ובמשחקי המחשב של המותג, אבל היא מרגישה כמו דמות חדשה לגמרי בסרט זה, ולא רק בגלל שהיא לא הופיעה בפרק הקודם. השנים של נתק מוודי הפכו אותה לדמות חזקה ונחושה יותר והיא זו שיוזמת כל פעולה ופעולה בדקות בהן היא נמצאת על המסך. בכלל, הסדרה עברה עדכון מגדרי ומציעה כמה רגעים של העצמה נשית שמרגישים יותר טבעיים משוט בודד של כל הגיבורות במהלך קרב. למשל, סצנה בה בוני מעניקה את כוכב השריף לג'סי ולא לוודי, שכן היא ילדה ולכן מזדהה עם הגרסה הנשית של הצעצוע. או דמות חדשה נוספת בשם בשם גייבי גאבי, עם בעיות בתיבת הקול שמאיימת לעשות עבור הסרט הזה את מה שהדב לאטסו עשה בסרט הקודם. כלומר, לגנוב את ההצגה בתפקיד של ספק נבלית, ספק גיבורה של סיפור אחר.

עוד דבר שיש לציין לגבי הסרט הוא שדומה כי הוא שואב לא מעט מסרטי אימה. אמנם, הבמאי ג'ורדן פיל לוהק לסרט זה כחלק מן הצמד קי אנד פיל המדבבים זוג דמויות חדש (רלוונטי לצופים באנגלית), ולפני שהפך לדבר החם בתחום האימה אחרי ״תברח״ ו״אנחנו״. אך כמה התרחשויות בחנות העתיקות מתכתבות עם סרטים מן הז'אנר, דומני מבלי שנחצה הסף שיהפוך את המחווה שיזהו המבוגרים למשהו שיצלק את הילדים. כי בסופו של דבר, כל סרטי הסדרה הם סוג של סרטי הרפתקאות עם ערך מוסף, שחלק ממנו הוא בדיחות על סוגי צעצועים שונים.

החלק העיקרי הוא המסר של הסרטים, המסר שמאפשר להם לשבור את הלב כל פעם מחדש. המסר הוא לא נאמנות לחברים (אף כי זה בהחלט חלק מן העניין) או הרצון למלא את הייעוד שלך בחיים. המסר הוא היכולת לברוא את עצמך מחדש אחרי שהייעוד שלך בחיים נשבר. או יותר נכון, אחרי שכל מה שחשבת שנבראת לעשות מתגלה כלא רלוונטי. הסרטים שוברים פעם אחר פעם את רוח הדמויות עם אילוצי המציאות – לא רק שהצעצועים הולכים לאיבוד, אלא גם הילדים מתבגרים ומאבדים עניין. הצעצועים לכאורה קפואים בזמן, אבל מוצאים גם הם את הדרך להתגבר, לא על ידי שינוי תחומי עניין או מראה, אלא על ידי חיפוש אחר צדדים חדשים שתמיד היו בתוכם. המסר הזה יכול לדבר עבור רבים. בזכותו, הסדרה על הצעצועים המדברים היא לא רק סדרה שמוכרת צעצועים לילדים, אלא גם ממחטות למבוגרים. אז כן, יש בסרט הנוכחי רגעים של חולשה, בעיקר באמצע, אבל הוא יותר ממחפה על כך בחצי שני נהדר ובסיקוונס פתיחה שיכול להפוך לסצנה קלאסית של פיקסאר, אולפן אנימציה שיודע איך לפתוח סרט.

הדיבוב באנגלית כולל מספר מצטיינים מלבד הצוות הקבוע של טום הנקס, טים אלן ואנני פוטס, שכאמור מקבלת הפעם הרבה יותר מה לעשות בתור בו פיפ. כאמור, קי אנד פייל מופיעים מעט, כריסטינה הנדריקס מקבלת תפקיד גדול, טוני הייל מדבב את פורקי המזלג, ומסתבר כי אי אפשר לברוח בימינו מקיאנו ריבס – לוקח לדמות שלו זמן להגיע, אבל היא הופכת לעוד נכס של הסדרה. להערכתי, הסרט הזה צפוי לעבוד גם בעברית והוא מהווה סגירה מוצלחת לכל סדרת הסרטים, כאשר דומה כי הפעם באמת אין עוד טעם, או דרך להמשיך מכאן. ואני מזמין את האולפנים להוכיח לי אחרת בעוד כעשור.

*הערה לסיום, למי שמתלבט האם לקום עם תחילת הקרדיטים: סצנת אמצע הכתוביות (אחרי הקרדיטים הראשיים ולפני הרולר) נהדרת וכמעט הכרחית. יש גם בונוס קצר וזניח בתום הקרדיטים כולם.