אוסקר 2018/19: סקירת הסרטים הקצרים המועמדים – אנימציה ועלילתיים

בשבוע הבא בשעה הזו כבר ייפתרו התעלומות ונדע כולנו את הזוכים בכל אחת מ-24 הקטגוריות בטקס האוסקר ה-91. השלוש הכי פחות מסוקרות בדרך כלל הן אלו של הסרטים הקצרים, על רובם בדרך כלל לא שומעים הרבה לפני או אפילו אחרי המועמדות. אותי הן דווקא מעניינות גם בזכות חיבתי הידועה לקולנוע קצר וגם משום שאפשר להשלים אותן במרוכז בבתי הקולנוע של ניו יורק במעין הפנינג משונה של מקבצים אליהם הולכים בדרך כלל סינפילים, משועממים, גמלאים ואנוכי (שעונה לכל הדרישות הללו, לפחות בהרגשה). בשנים קודמות ריכזתי לפוסט אחד את שלוש קטגוריות הסרט הקצר הטוב ביותר – הדוקומנטרי, המונפש והעלילתי. לרוב הן מהדהדות זו את זו, כפי שתראו בהמשך, אבל השנה אשנה קצת.

ראשית, הדוקומנטריים היו ועדיין זמינים לצפייה אונליין, מה שאומר שלא ראיתי אותם בבית קולנוע כמקבץ אחד ומשום מה אצלי בראש זה אומר שהם לא חלק מהפוסט כיוון שקיבלו יחס שונה. שנית, ממילא עופר כבר הקדים אותי וכתב על כמה מן המתמודדים לחמישייה התיעודית הקצרה, בפוסט חצי-נבואי שהתפרסם לפני המועמדויות ובדיעבד הכיל שלושה שהתברגו. כך שאפשר לקרוא עליהם שם, ואת דעתי שלי אולי אצרף לפוסט אוסקר נוסף המתוכנן לפני הטקס – סקירת המועמדים לפרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר. אבל עוד לפני כן וכמובטח, הנה עשרה סרטים קצרים שמתוכם יצאו שני זוכי אוסקר בעוד שבוע בדיוק, מסודרים לפי קטגוריות ולפי הסדר בו צפיתי בהם ועם שמות עבריים מאוד לא רשמיים. לקריאת הסיקור המסיבי של סריטה לעונת האוסקר הנוכחית לחצו על התגית הרלוונטית בתחתית העמוד, וחכו להימורי הזוכים שלנו שיתפרסמו בקרוב.

סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר

אחת מנקודות האור עבורי בכל עונת אוסקר שהיא מגיעה בדרך כלל במקבץ הסרטים המונפשים, בו לכל הפחות אפשר לשטוף את העיניים עם יצירות אנימציה שמגיעות בדרך כלל מכל העולם. כלומר, ארבע כאלה ואחת של אלופי ההנפשה מאולפני פיקסאר, שיכולים בהחלט לקחת גם השנה. נושא מרכזי הפעם היה יחסי הורים-ילדים, לצד מוטיבים אסיאתיים וגם רוב לסרטים נטולי הדיאלוג (הסרט של פיקסאר, אגב, עונה לכל השלוש). עוד טרנד, קצת מרגיז וממש לא חמוד בעיניי, הוא להוסיף בזמן הקרדיטים סרטון של היוצרים צופים בהכרזת המועמדים לצד כתוביות הסיום ומתפרקים כשהסרט שלהם מתגלה כמועמד. בעוד סרטונים מסוג זה תמיד מעלים אצלי חיוך בזמן צפייה בהם ביוטיוב, עצם השילוב שלהם בסרט עצמו קצת מוציא מאיפוס ומכניס אלמנטים זרים לא רק לשיקולי הצבעה אלא גם ליצירה עצמה.

כרגיל, אל המקבץ שערך כשעה עקב נטייתם של הסרטים לנוע באורכם בין 8 ל-16 דקות, התווספו בסיום גם ״סרטים מוערכים ביקורתית״. לא בטוח מה חשבו האוצרים שצירפו את ״Wishing Box״ למקבץ כמעין בונוס, שכן מדובר בעיניי בסרט לזאטוטים ובו פיראט מוצא תיבת אוצר שרק הקוף שלו מסוגל לפענח. מאידך, הוקרן לסיום ממתק חמצמץ בשם ״Tweet Tweet״ מאת האנימטורית הרוסייה ז׳אנה בקממבטובה (בתו של טימור בקממבטוב, שגם הפיק). במהלך כ-11 דקות של האנימציה המרהיבה ביותר במקבץ מבחינת ניסיון לריאליזם ופיוט גם יחד, מצטיירת על המסך מטפורה מתמשכת של החיים כהליכה על חבל – חבל כביסה בילדות, גרלנדה צבעונית בנעורים, חוט תיל בהמשך וכן הלאה. את הרגליים האנושיות שמהלכות או מרקדות על החבלים מלווה ציפור שובבה שאני פירשתי כייצוג של ציפור הנפש, בסרט שהיה חייב להיות מועמד מבחינתי. אולם, לא אני מחליט והנה אלה שכן זכו לכבוד ויתחרו על הפרס, רובם המכריע גם ראוי לו.

באו – Bao
יצא שכבר כתבתי בסריטה על הסרט הקצר של פיקסאר בבימויה של דומי שי, שזוהי לי בו צפייה שלישית. ראיתי אותו בבכורתו בפסטיבל טרייבקה, ואז שוב כמתאבן לסרט ״משפחת סופר-על 2״ וכעת כחלק מן המקבץ האוסקרי בו לא היה ספק שייקח חלק. בכל אחת מן הצפיות התמוגגתי ממנו בצורה שונה ואף עקבתי אחר נראטיב אפשרי שונה לגבי הסיפור על האישה שנותרת לבד בביתה ומתחילה לגדל את אחד המאכלים שהכינה כאילו היה זה בנה. הורות מוחמצת או תסמונת הקן הריק – איך שלא מסתכלים עליו מדובר בסרט עגלגל מאין כמותו שאין לעמוד בקסמו (תמונה לעיל). לא יפתיע אותי כלל אם ייקח את הפרס ואני מוכן גם לראות אותו בפעם הרביעית, רצוי עם קהל שתמיד מגיב לרגע השיא בקולניות ופליאה.

אחר צהריים מאוחר – Late Afternoon
כנראה שכל מקבץ, ודאי כזה המלא בסיפורי הורים וילדים, צריך גם סרט על זיקנה. ביצירה זו, אנימציה סקצ׳ית משתמשת בקווים וצורות כדי לעבור בין ההווה והעבר. זה מתחיל עם קשישה הטובלת ביסקוויט בכוס תה שהופך בדמיונה לזיכרון של ילדות מאושרת על חוף הים, ואט אט מתגלה שהמילה ״Late״ בכותרת מייצגת גם איחורים והחמצות ולא רק את השעה ביום ואת הגיבורה המצויה בדמדומי החיים ולא מזהה את האישה הנוספת המטפלת בה וסועדת אותה. הסרט מכיל גם דיאלוגים וגם לא מעט מוזיקה מודגשת בעוד האנימציה שלו נותרת פשוטה בתכלית, עם צבעים בולטים כדי להבדיל את הדמויות (הקשישה לבושה גם בזכרונותיה באדום, למשל). סרט צנוע וחביב תוצרת סטודיו קארטון סלון מאירלנד, שאחראים ל״שירת הים״ ו״המפרנסת״, ובבימויה של לואיז באגנל. חפשו את המקבילה שלו בקטגוריה העלילתית.

התנהגות חייתית – Animal Behaviour
כל מקבץ גם זקוק לסרט אחד חריג, ויצירת האנימציה הקנדית הזו בהחלט יוצאת דופן בכמה מובנים. ראשית, זהו הסרט השני והאחרון למקבץ שמכיל דיאלוג, אבל בניגוד לקודמו הוא נשען באופן מהותי על אלמנט זה. ההנפשה מאוד לא מרשימה בעיניי והסיבה היחידה שיכולתי לחשוב עליה בגינה הסרט מצוייר היא שגיבוריו הן חיות. ליתר דיוק, חיות הנאספות לפגישה קבוצתית אצל פסיכולוג שהוא כלבלב ממושקף, שמטופליו הם עלוקה שלא יודעת להרפות, חתולה עם תסביך ניקיון, חזרזיר מכור לאכילה רגשית וגמלית שלמה (גמל שלומית?) עם בעיות בסקס וכו׳. כאשר מתפרץ אל הקליניקה גורילה עם עצבים רופפים, הדינמיקה הקבוצתית משתנה. נשמע כמו רעיון חמוד בסך הכל, לא? כנראה שכך גם חשבו היוצרים אליסון סנודן ודייויד פיין, אבל שם הופסק תהליך החשיבה. הדיאלוגים בסרט איומים ומסבירניים, המשחק הקולי לא עוזר, ואין ממש עלילה להוציא מה שפירטתי כבר וחזרה על בדיחות תפלות ואמירת הסאבטקסט שוב ושוב בקול רם. אין לי שמץ של מושג מה עושה כאן סרט כל-כך חלש ברמת הגימור בכל החזיתות ואני בהלם שמדובר ביוצרים ותקים ומוכרים, שלא לומר זוכי עבר. הלאה ומהר.

סופי שבוע – Weekends
אחרי רגע השפל הגיע גם השיא, לפחות עבורי. בסגנון הנפשה של עפרונות צבעוניים המשלב בין הרגשה של רישום לססגוניות וחיוּת, התמה הבולטת השנה מגיעה למיצוי. זהו סיפורו של ילדון המבלה את ימות השבוע עם אמו ואת סופי השבוע אצל אביו, שני חלקים של סיאטל (אם זיהיתי נכון) שהם עולמות שונים שהוא מנסה לחבר בדמיונו ובעיקר בחלומותיו בהם הכל מתערבב – מחזר חדש של האם, העיסוק של אביו בחפצי אמנות יפניים, חדרי ילדותו השונים וחפציו הפזורים בין הדירות, בדגש על סוס צעצוע אדום שהופך לדמות של ממש (תמונה בראש הפוסט). למרות שלא נאמרת בסרט מילה אחת הוא מספר סיפור בהיר וצלול, אותו אפשר להרכיב בדמיון ממש כפי שגיבור הסרט הצעיר משלים בראשו פרטים חסרים. אמנם הסרט נחווה דרך תודעתו, אבל קל לנחש מדוע הורה אחד לוקח אותו למסעדה כשהאחר לא יודע לבשל, או לזהות שלהורים יש טיפוס מסויים אותו בחרו שוב כבן זוג חדש. סרטו של טרבור חימנז, אנימטור קנדי שעובד גם עם פיקסאר וגם עם הנרי סליק, הוא עולם שלם ומלא. סרט עשיר במוזרויות קטנות (בעיקר סביב עניינים של תרבות יפן) וקורן מרוב אופי מיוחד משלו כיאה לפרויקט אישי. אני כבר מכין את עצמי לשברון לב אם לא יזכה כיוון שהוא מרומז ואינטליגנטי, אם כי נדמה לי שאי אפשר לא להתרגש ממנו או לפחות להיצבט על ידו. אני צפיתי בו דרך עיניים לחות ולב רוטט.

צעד קטן – One Small Step
שיתוף הפעולה בין סין וארצות הברית, כמיוצג בכותרות הפתיחה של סרט זה, נראה היטב בסרט עצמו המתרחש בסן פרנסיסקו ומספר על משפחה ממוצא סיני. לונה היא בת יחידה לאב סנדלר שמנסה לגדל אותה בכבוד (ועם נעליים מגניבות עבודת יד) בעודה רודפת אחר חלומה מילדות לבגרות – להיות אסטרונאוטית. זה פחות או יותר כל מה שקורה על פני שמונה דקות קצביות – דמות נשית נחושה ודמות אבהית דואגת. הדבר היחיד שמשתנה הוא הזמן שעובר ומצעיד את העלילה שנים ועשורים קדימה, ובשלב מסויים כבר ממש כעסתי על הגיבורה שלא מבחינה באביה המזדקן שנתן לה הכל, במרדף אחרי החלום המטופש שלה (נו, כולם רוצים להיות אסטרונאוטים כשהם בגן חובה). להערכתי זו לא הייתה כוונת היוצרים, אנדרו צ׳סוורת׳ ובובי פונטילאס, שממלאים את הסרט במחוות קוליות (אך לא במילים) מופרזות, מוזיקה לוחצת ואנימציה מבהיקה ופלסטיקית, שאני מצאתי חסרת רגש. לא מדובר בסרט רע במיוחד אבל עליי הוא לא עבד כלל למרות חיבה ידועה לנושאים שבמרכזו, אלא דווקא עורר אפקט הפוך – מיאוס.

הסרט העלילתי הקצר הטוב ביותר

הקטגוריה שמוכיחה את חולשתה בכל שנה מחדש דווקא הצליחה להפתיע לטובה הפעם. הייתי אומר שכמחצית מתוך חמשת הסרטים היו ראויים למעמד, כלומר שניים מהסרטים טובים ואת החצי אפשר ללקט מפה ומשם, בסקאלה שנעה בין טוב מאוד לאחד הגרועים. מבחינת אורכים, הסרטים שמרו על ממוצע נכון בעיניי של 17-20 דקות כל אחד, מלבד זה שהיה חייב משום מה להיות חצי שעה (ללא הצדקה, באופן טבעי). התמה המאחדת והממש לא חביבה עליי הייתה הפעם ילדים במצבי קיצון, כך שלא מפתיע שהסרטים שהערכתי היו אלה שהתרחקו משם או לפחות ניסו לעשות משהו מעניין ולא שגרתי או מניפולטיבי. משום מה כל הסרטים מכילים רק מילה אחת בכותרת, סוג של צירוף מקרים, או אולי מגמה נוספת.

אמא – Madre
כבר בשוט הפתיחה הארוך ונטול ההתרחשות בחוף ים, הדהדה באולם לחישה מדומיינת אך רמה: ״יש כאן במאי!״. מה שזכה בגיבוי בשוט הבא המרכיב את רוב הסרט. בשוט רציף וממושך זה, שיחה בין אם מבוגרת לבתה על הרגליה החברתיים משנה כיוון במהרה בעקבות שיחת טלפון. הילד של הצעירה מבין האמהות התקשר אליה מהטלפון של אביו, שאמור היה להשגיח עליו, כדי לספר לה שהוא לבדו בחוף הים. אלמנטים כמו השעה המתאחרת והבטריה האוזלת של הסלולרי הולכים ומצטרפים לחרדה הגוברת של האם, שמנסה לחלץ תשובות מבנה לגבי מקום הימצאו, כאשר במקביל הסבתא על הקו עם המשטרה. כך שאפשר לומר שהסרט הוא מותחן בסגנון ״האשמים״, כלומר מעט דמויות בחלל אחד והטלפון ככלי לאיתור זה שנמצא בסכנה. בהתחלה נהנתי מהצהרת הבמאי על היותו, למשל בבחירה להתחיל את השוט הממושך בדירה בזווית שמראה ומסתירה הכל בו זמנית, עם עדשה רחבה שעם כל תנועה הופכת דווקא ליותר קלאוסטרופובית. יש רגע בסרט שלופת וזורק פנימה כמעט בכוח אל תוך העלילה, אבל לבסוף מתגלה שמדובר בסך כל חרדותיהן של אמהות באשר הן המצטברות זו על גבי זו. האופן בו בוחר היוצר לסיים את הסרט כבר היה בומבסטי מדי בשבילי, למרות שהוא לכאורה שיא הרמיזה. אגב, לבמאי שמאוד רוצה שיזכרו את שמו קוראים רודריגו סורוגויין והוא מגיע מספרד.

פראים זהובים – Fauve
לא ממש ידעתי איך לתרגם את שם הסרט הקנדי הזה, אז החלטתי לשלב בין שני התרגומים למילה שבכותרת, שמשמעה גם פראי וגם זהוב, תלוי איזו אפליקציה שואלים. כאמור, המקבץ מוגש בחסות ״ילדים במצוקה״, והסרט הזה קיצוני אפילו יותר מקודמו. כמעט כל כולו מורכב מצמד ילדים מלוכלכים ומרוטים המתרוצצים בנופים נטושים. זה מתחיל בקרון רכבת שירד מהפסים וממשיך אל מחצבה אפרפרה. לאורך הדרך הילדים משחקים מעין משחק של ״זאב זאב״, כלומר בודקים מי יכול לרמות את חברו בכך שהוא נמצא במצוקה, רק כדי להצביע ולצחוק עליו כשהוא נופל בפח. ברור שזה לא ייגמר טוב והסרט חולב את הסיטואציה הזו עד תום – ואז עוד קצת. בכנות ובחוסר רגישות משווע, כבר התחלתי לקוות שזה ייגמר כבר, מצידי שלא בטוב. הילדים האלה הגיחו למסך משום מקום, השאלה ״איפה ההורים?״ עניינה אותי עוד פחות מאת היוצר ג׳רמי קומטה, ואני פשוט לא מבין וכנראה לעולם לא אדע למה לעזאזל אמור להיות לי אכפת מדמויות שאין לי חצי מושג לגביהן, לא משנה הגיל. גם במקרה זה מדובר ביוצר שמאוהב בעשייה הקולנועית של עצמו, כך שלמרות צילומים של נופים נאים יש גבול כמה דיזולבים אפשר לראות ברצף בלי לאבד את הסבלנות.

מרגריט – Marguerite
כבר בכתוביות הפתיחה המופיעות ונעלמות בסבלנות איטית על המסך אפשר היה להיפרד משני הסרטים הקודמים והרועשים מבחינה קולנועית, להירגע ולהתרשם מסרט שסגור על עצמו ועל זהותו. זה יישמע קצת מוזר אבל לצפות בסרט נטול דרמות צעקניות אודות קשישה סיעודית בימיה האחרונים היה ממש מרענן בין כל הסרטים על הילדים במצוקה. מרגריט מן הכותרת (בתמונה לעיל) חיה לבדה ונעזרת בעובדת סוציאלית שמגיעה מדי יום לרחוץ אותה ולטפל בה. הזקנה יודעת כי ימיה ספורים והמטפלת רק מנסה להקל, אך רגע עדין ויפה בין השתיים מוביל לקשירת קשר אישי בנוסף למקצועי כמו גם למסע בשביל הזכרונות. גם הסרט הזה, בבימויה של מריאן פארלי, מגיע מקנדה – שמתגלה כמעצמת קולנוע קצר. זהו הסרט הצנוע ביותר מבחינת ספקטקל אבל גם המגובש ביותר מבחינת קצב והתקדמות סיפורית, סרט פשוט ויפה. כיוון שהוא פונה נטו אל הרגש ובזכות מוטיב להט״בי שהולך ונעשה בולט לאורך היצירה, נדמה לי שיש כאן זוכה פוטנציאלי וגם סרט שצריך להכריח את היוצרים של הסרט הבא בתור לצפות בו.

מעצר – Detainment
לא הייתי מתלונן על אורכו של הסרט אם לא היה מדובר ב-30 הדקות הארוכות ביותר שחוויתי השנה בקולנוע, ואם זה היה הסרט הראשון במקבץ (כפי שהבנתי שקורה בבתי קולנוע אחרים בעיר) הייתי קם ויוצא או יושב שפל רוח בכסא בלי לחוות באמת את שאר הסרטים. קשה לי להסביר עד כמה הסרט האירי הזה, מאת וינסנט לאמב, פשוט נורא בעיניי בכל מובן אפשרי. אבל אנסה בכל זאת. מה שמתחיל עם מונטאז׳ של זאטוטים משתובבים בקניון, מגיע במהרה לתחנת משטרה ולחקירה במקביל של צמד הילדים, החשודים בכך שגנבו תינוק מן הקניון וגרמו למותו. הסרט טורח להבהיר בשקופית בפתיחה כי מדובר במקרה אמיתי, ואז חושף בהתענגות של רוצח סדיסט את פרטי הפרטים של החקירה ושל המוות הכי מחריד שתחוו על מסך קולנוע. זה אומר שיש רק שלושה סוגים של סצנות בסרט, החוזרות על עצמן בהתשה: חקירה של ילדון א׳ עד שהוא צווח בבכי שאינו אשם, חקירה של ילדון ב׳ הנותר רוב הזמן קר רוח כאחרון הסוציופתים, ושחזורים של השניים מטיילים ברחבי הכרך עם תינוק זהוב שיער שלא הזיק לאיש בימיו הקצרים אך סופו רע ומר. מדובר בפורנו-סבל עם אפס הבנה בקולנוע ושום זכות קיום להתקיים או להיות מועמד לפרסים.

סקין – Skin
את המקבץ ואת הפוסט כולו אסיים עם הסרט הכי ישראלי באוסקר השנה, אותו ביים והפיק גיא נתיב (״מבול״), שגם כתב במשותף עם שרון מימון (״הנשף״). הסרט מתרחש באמריקה ועוסק בסוגיות אמריקאיות באופן מובהק, אבל הנושאים בו אוניברסליים ולא יהיו זרים לקהל הצברי. גם במקרה הנ״ל אפשר לומר שגיבור היצירה הוא ילד, אבל הפעם הדגש הוא על כל המשפחה שלו ועל המפגש שלה עם הסביבה. המשפחה הגרעינית המוצגת בסרט היא אב, אם וילד החיים על פי אג׳נדה ניאו-נאצית ונהנים מתחביבים כמו אימוני ירי משותפים עם חברים בעלי השקפת עולם דומה. רגע של אי הבנה בסופרמרקט עם אדם שעורו שחור מוביל לאלימות, שמתגברת והופכת ליצירתית ומבעיתה יותר ויותר, והכל בתוך 20 דקות מזוקקות.
הסרט נהנה מליהוקים מדוייקים ומשחק משובח בהובלת דניאל מקדונלד המוכשרת מכדי להיות אמיתית, הפעם בתפקיד האם הווייט-טראשית. מוטיב העור מן הכותרת מקבל גוונים שונים ביצירה הדנה בחינוך לשנאה כמדרון חלקלק – סקין-הד הוא כינוי לאותם גלוחי ראש, צבע העור האנושי נבחן באופן מצמרר, ואת הכל מקפלת בתוכה שיחה רבת משמעות על נחשים ארסיים ומשילי עור ומשמעות הצבעים השונים שלהם.
בשיא האובייקטיביות האפשרי, זהו ללא ספק הסרט השאפתני והמורכב ביותר מבין החמישייה העלילתית, ולפחות באולם בו נכחתי הוא זה שזכה לתגובות הרמות ביותר. הדבר המרכזי שיכול לעלות לו בזכייה הוא כנראה רגישות היתר האמריקאית. יש בסרט לפחות שני אלמנטים שבמציאות המתקרבנת והמופרזת של היום עלולים להיתפס בשוגג כבלתי רגישים מספיק לסוגיות הגזע בהן הוא מתיימר לעסוק, ומפחיד אותי לחשוב שזה יהיה בעוכריו. לפי כך, אני מחזיק אצבעות לזכייה ישראלית בכל מקרה, ותוכלו לעשות זאת גם אתם ואתן לאחר הצפייה בו – חברת yes תשדר את הסרט ממש לפני הטקס, בלילה של יום ראשון ה-24 בפברואר בשעה 23:06 וכן בשירות ה-VOD של יס. סחתיין על היוזמה ובהצלחה רבה לסרט.