״גדולה מהחיים״, סקירה

בזמן שכולם מתייחסים אל ״רומא״ כאל תופעה חריגה של סרט נטפליקס שיוצא להפצה מסחרית גם בישראל, הנה דוגמה לכמה העניין הזה הרבה יותר נזיל משנדמה. בארה״ב אפשר לצפות מזה כחודש בסרט ״'Dumplin״ אם יש לכם או לכן מנוי לנטפליקס. זה גם המצב במדינות אחרות ביבשת אמריקה, כמו גם בצרפת, גרמניה, בריטניה ויפן אם למנות כמה מדינות בולטות נוספות. ובישראל? עצרו את כל מה שאתם עושים ואתן עושות, יש סרט חדש עם ג׳ניפר אניסטון! הוא אמנם חיכה כמה שבועות אחרי ההפצה העולמית, אבל כמובן שיוקרן בבתי הקולנוע. אני מתמקד באניסטון כסיבה המרכזית להפצת הסרט הזה דווקא, משום שלא שמעתי שאודיה רש, שחקנית ישראלית צעירה ונהדרת, עזרה להפוך את ״ליידי בירד״ המצויין ללהיט בארץ. אני גם די בטוח שהפלא המכונה דניאל מקדונלד אינה מוכרת מספיק בישראל, כיוון ש״פאטי קייקס״ הנהדר לא הצליח. לשתי השחקניות הצעירות יש תפקידים יותר מרכזיים בסרט שנקרא בישראל ״גדולה מהחיים״, אבל אנחש שהוא משווק בתור ״החדש של אניסטון״.

הדמות הראשית היא ווילודין דיקסון, בגילומה של מקדונלד, ושם הסרט בכל שפה שהיא רומז בחוסר עדינות על משקלה – ״דאמפלין״ הוא כינוי החיבה בו משתמשת אמה של ווילודין, בעוד השם העברי נשמע כמו סלנג שנלקח מהתקופה שבה אניסטון הפכה לכוכבת. אגב, בעברית תורגם הספר הספר מאת ג׳ולי מרפי עליו מבוסס הסרט ל״סופגנית״, ולקח לי חצי שנייה לגלות את זה בעזרת גוגל. אניסטון היא כמובן אמה של הגיבורה, מלכת יופי בעבר ושמורה היטב בהווה, הידועה בכל טקסס גם כמארגנת של תחרויות יופי לנערות. ווילודין מרגישה כי אינה עומדת בסטנדרטים של אמה ורואה בכינוי החיבה שלה כהקנטה, בעודה מתגעגעת לדמות האם המשמעותית יותר בחייה – דודתה הססגונית והמנוחה רוזי (הילרי בגלי). דודה רוזי היא שהנחילה לווילודין את האהבה לשיריה של דולי פרטון, ואם מתחילה אצלכם ואצלכן התחושה שבאיזה שלב בסרט תצוץ סצנה מעצימה במועדון דראג – זה הכיוון. אבל אני מקדים את המאוחר.

הטעם המוזיקלי של הגיבורה הוא גם זה שהפגיש אותה עם חברתה הטובה ביותר, אלן (אודיה רש), יפהפיה טיפוסית יותר אבל שאינה משחקת בקבוצה של המקובלות חברתית, רק מגששת. היא תומכת בווילודין בהחלטתה להירשם לתחרות היופי המפורסמת של אמה שלה, ספק כמרד נעורים וספק בניסיון לשנות סדרי עולם. יחד איתן נרשמות גם שתי בלתי-מקובלות נוספות שהתנהגותה של ווילודין היא השראה עבורן – מילי השמנמנה והביישנית (מדי באיליו) והאנה הקווירית האנרכיסטית (בקס טיילור-קלאוס). הבנות מתבקשות לשחק על פי הכללים שהן רוצות לשבור, אם ברצונן לקחת ברצינות את כל עניין התחרות. לא עניין פשוט גם אם נשים בצד את עניין הלימודים, שכן ווילודין גם מפרנסת את אמה שלה מעבודה כמלצרית בדיינר. אם כי ייתכן שהסיבה האמיתית שהיא נשארת לעבוד שם היא עובד המטבח החתיך, בו (לוק בנוורד).

כל זה נשמע כמו לא מעט קונפליקטים לדמות ראשית אחת. ווילודין אמורה להוכיח את עצמה בפני אמה שלה דווקא בתחום בו היא מנסה להפגין חוסר אכפתיות, בלי מנטורית להדריך אותה ועם הלחץ של להיות מודל לחיקוי עבור דחויות נוספות, ובזמן שחברתה הקרובה היא ״בדיוק אחת מהנערות האלה שזוכות בתחרויות יופי בלי להתאמץ״, כהגדרתה של הגיבורה. גם לכבוש את ליבו של הבחור המסוקס עימו היא עובדת נשמע כמו אתגר כשאת לא בטוחה בעצמך ובגוף שלך. אבל, וכאן אנחנו מגיעים לחלק הפחות סלחני של הסקירה – הסרט לא מציב בפני הגיבורה שלו אף אחד מהאתגרים האלה. נדהמתי שוב ושוב מהקלות שבה מתמוססים כל המכשולים מול ווילודין עוד לפני שהיא מספיקה להגיע אליהם, בזמן שהיא זו שיוצרת את הבעיות של עצמה – בעצמה. מלבד הערה פוגענית בתחילת הסרט הקשורה למשקל שלה, בשום שלב אין דלת שנסגרת בפני הגיבורה בגלל מי שהיא או איך שהיא נראית. כיוון שדרמה צריכה קונפליקט, הדמות הראשית מעמידה פנים שהדלת בכל זאת סגורה, עושה כאילו היא מנסה לפתוח, ואחרי יותר מדי זמן אכן מצליחה. ואם החיים מגישים לך פתרונות על מגש של כסף ואת רק מחמיצה פנים, זה גורם לדמות להיראות מפונקת.

הריטואל הזה ביאס אותי פעם אחר פעם, משום שאני באמת לא מבין מה ביקשו לעשות כאן התסריטאית קריסטין האן והבמאית אן פלטשר, שאמנם התחילה את הקריירה עם ״סטפ אפ״, ״27 שמלות״ ו״ההצעה״, אבל בעשור הנוכחי לא פוגעת – ״אמא מלווה״, ״מרדף לוהט״ ועכשיו זה. דוגמה אחת היא העלילה הרומנטית, שמוצגת לנו דרך עיניה של ווילודין המתבשלת על גריל הרחמים העצמיים בנוגע לרגשותיה כלפי הבחור שעובד איתה, בזמן שהוא הכי חמוד אליה שאפשר. אחרי עוד מבוכה מיותרת מבחינה תסריטאית, הוא פשוט אומר לה שהוא בעניין שלה – אבל איכשהו הסרט ממשיך כאילו עליהם לבדוק האם זה הדדי. למעשה, אין בעיה אחת שווילודין ממציאה בסרט שלא יכולה להיפתר בשיחה קלילה עם הצד השני, ואין תסבוכת שהיא לא יוצרת בעצמה בלי שום צורך מלבד להתיר אותה בהמשך. המשקל של ווילודין הוא אישיו שלה בעיקר מול עצמה, אבל הסרט לא מתנהג כך. האם יש כאן סיפור שהיה מתאים לסוף המאה הקודמת אבל נראה מיושן באקלים הנוכחי? או שמא מקרה של הפוך על הפוך בו כולנו בעצם מגבילים את עצמנו בגלל מה שאנחנו חושבים שאחרים חושבים עלינו וכל הבעיות שלנו הן פנימיות? כך או אחרת, זה מאוד מתסכל לצפייה.

בזמן שהעלילה מתקדמת מתחת למהירות המותרת ועוצרת להפסקת קונפליקט בכל תחנת דלק שהיא רק רואה בדרך, יש לסרט כמה וכמה רעיונות איך להנעים את הנסיעה. הראשונה היא כאמור וכצפוי מיטב שירי דולי פרטון, אמנם ילידת טנסי ולא טקסס בה מתרחשת העלילה, אבל אגדה של דרום ארצות הברית איך שלא נסתכל על זה. אם אתם או אתן לא בעניין של דולי, חבל – זה כל מה שיש בפסקול, בעוד פניני חוכמה של הכוכבת מצוטטות בפי הדמויות לאורך הסרט, בקטע קצת דתי. בעניין הזה, שוב לא הבנתי מה ניסו לעשות כאן עם האובססיה של הדמויות לנעלי עקב אדומות. האם מדובר בריקליימינג של הנשים המשוחררות למכשיר העינויים כדרך להעצמה? או ששוב יש כאן אנכרוניזם שלא ממש מתאים לזמננו אנו? כך או אחרת, נותר לי רק להיאנח ברוגז בכל פעם שהקלישאה הזו נאמרת.

בנוגע לדמויות, אציין לטובה את השחקניות שעושות די הרבה עם מעט מאוד. רש מגלמת דמות שלא ראיתי אותה עושה בעבר, מעין ילדה טובה ירושלים שלא עושה עניין מאיך שהיא נראית, לגמרי ההיפך מ״ליידי בירד״ שם הייתה מלכת הכיתה המרושעת. המבטא הטקסני שלה הוא מהחביבים עליי בסרט, בעוד אחרות פשוט נועלות את הלסת כדי להישמע כאילו הן מהחלק הזה של ארה״ב. אניסטון, זו שבשבילה יבואו לראות את הסרט בקולנוע בישראל, לא תאכזב את מעריציה כשתגלם שוב וכרגיל את הדמות האחת שהיא עושה כל הקריירה, רק עם המבטא המודבק ואולי קמט או שניים. את ההצגה גונבת באיליו, לגמרי דמות שכאילו יצאה מ״ליידי בירד״ (פשוט תראו את הסרט הזה, אוקיי?) ובחלקים מסויימים גם מלכות הדראג שהבטחתי בהתחלה ובראשן ג׳ינג׳ר מינג׳ (ג׳ושוע אלן אידס) שכל השורות הטובות בסרט הן שלה – כנראה בזכות אלתורים. מקסים בעיניי שאנחנו חיים בתקופה בה מופעי דראג הם לגמרי מיינסטרים, שלא לומר מצרך חובה בסרטים שרוצים להרים קצת את מצב הרוח.

לבסוף, אני מפציר בכל מי שיתרשמו מן השחקנית בתפקיד הראשי בסרט הזה ללכת ולראות את ״ליידי בירד״, כי אפילו היא שם. סליחה, מה שהתכוונתי לכתוב הוא שאני ממליץ ללכת ולראות את הסרט בו היא מככבת, ״פאטי קייקס״. לא ברור מה זה הדיבוק ליידי בירד שהשתלט עליי. אם מקדונלד תהפוך להיות שם נרדף ל״שמנה ומהממת״ אני הראשון שיהיה בסדר עם זה, אבל אשמח לראות אותה בתפקידים מאתגרים יותר. אולי ״סקין״ של גיא נתיב יעשה זאת בשנה הבאה, משום שכמות הכשרון והכריזמה שלה היא משהו שלא ראיתי מזה עידנים. ״פאטי קייקס״, הוא השוואה הוגנת ל״גדולה מהחיים״ משום שגם בו גילמה מקדונלד צעירה גדולת מימדים הרוצה להוכיח את עצמה לעולם יחד עם חבורת אאוטסיידרים שכמותה, מאבדת את קרובת המשפחה התומכת שלה ונשארת לגור עם אמה הפתטית שחיה בעבר ובעיקר גוערת בה עד שהיא נזכרת שיש לה לב. האמת שאפילו המערכות האחרונות וסיקוונס הסיום כמעט זהים, אבל אנחנו כבר גולשים לספוילרים, ואפילו לסרטים שתנחשו לבד איך ייגמרו זה לא מגיע. נדמה לי שזה בהחלט סרט שאפשר לצאת ממנו מחוייכים, אני פשוט לא בטוח שהוא מחייב יציאה מהבית אל אולם הקולנוע ולכן לא מתחרט לרגע שראיתי אותו בנטפליקס, בנוחות המקסימלית של צפייה ביתית.