סקירה תיעודית כפולה: "סיבת המוות", "קינג ביבי"

בסקירה כפולה זו אכתוב על שני סרטים תיעודיים ישראליים שהחלו את דרכם בתחרות של פסטיבל ירושלים וכעת מוקרנים בסינמטקים. שניהם לכאורה טוענים פוליטית אך בפועל אחד מהם, לאו דווקא זה המדובר יותר, מטריד הרבה יותר. נתחיל איתו ונמשיך משם.

סיבת המוות

סרטו של רמי א. כץ משתייך לכאורה לתת-הסוגה המצליחה בקולנוע התיעודי של השנים האחרונות: דוקו-מתח. הסרט מתאר מאבק רב שנים של אדם לגלות את הסיבה המדוייקת למוות של אחיו. אלא שהמתח לא נובע מן השאלה מה באמת קרה, שכן דומה כי האדם שמבצע את החקירה בסרט זוכה לאישור לטענה שלו בשלב די מוקדם. במקום זאת, הסרט עוסק באופן בו האמת מוסתרת או מיוצגת בידי גורמים שונים ודרך כך מציג מראה לא מחמיאה על היחס למיעוט הדרוזי במדינת ישראל. דרך סיפור אישי קטן, מערער הסרט את הביטחון בכמה מן הדברים עליהם אנו מבססים את החיים בארץ.

המוות שבכותרת הסרט הוא מותו של השוטר הדרוזי סלים ברכאת. בשנת 2002 הוא היה הראשון להגיע לזירת פיגוע ירי בתל אביב, השתלט על היורה, אך זה דקר אותו למוות בכוחותיו האחרונים. הסרט עוקב אחר ג'אמל, אחיו של סלים. כעשור לאחר האירוע, הוא שומע כי למעשה אחיו לא נהרג בידי המחבל, אלא בידי אזרח שטעה לחשוב כי סלים עצמו הוא המחבל. קלטות שמע מן האירוע מאשרות את החשד, כמו גם ראיון טלוויזיה מיום האירוע עם האזרח שסיפר כי ירה במחבל, אף כי המשטרה טוענת כי פרט למחבל ולשוטר איש לא ירה במהלך האירוע.

"כשהאגדה הופכת לאמת, תדפיס את האגדה" נאמר בסרט ״האיש שירה בליברטי ואלנס״. הכוונה היא למערב הפרוע, אבל דומה כי הציטוט רלוונטי באותה מידה לישראל של המאה ה-21, על פי סרט זה. למשטרה ולמדינה הרבה יותר נוח לייצר תדמית של שוטר בן-מיעוט שהינו גיבור שהקריב את חייו למען חיי האחר, מאשר להראות מצב בו שוטר דרוזי נהרג בשוגג בידי אזרח בעקבות המראה שלו. דומה כי גם לג'אמל ברכאת, שהוא ובני משפחתו שירתו ומשרתים את המדינה במוסדות ציבוריים ובמדי כוחות הביטחון, היה יותר נוח עם האגדה. אבל הצורך שבוער בו במשך שנים ולא תם גם עם סרט זה הוא הצורך בהדפסת האמת – דיוק בנסיבות במקרה, הכרה מצד הממסד במשגה ובקיפוח שבה לידי ביטוי לא רק בסיבת המוות, אלא גם במה שמצטייר כניסיון טיוח במטרה למנע דיון בגזענות בחברה. סרטו של כץ מרמז על תשובה ברורה למדי לגבי סיבת המוות, אבל הוא מעלה לדיון הרבה שאלות לא נוחות אחרות הן לגבי מה שארע והן לגבי האופן שבו החברה הישראלית מתנהלת.

הסרט מציג את ג'מאל ברכאת כאדם המחפש הזדמנות להעניק מחילה לאלו שהונו אותו. אלו אומנם רואים בו כאח, אך כבולים לגרסה הרשמית. יש בסרט נרטיב של מסע ייסורים פנימי: העיסוק בעבר של אחיו מייצר יחס לא פשוט עם האמונה הדרוזית (שבין היתר אוסרת על פתיחת קבר לצורך נתיחת גופה) ועם ילד שאליו, על פי אמנותו של ג'מאל, התגלגלה נשמת אחיו ואותו ילד זוכר כי המחבל הוא זה אשר הרג אותו. הרגעים בהם ג'מאל נפגש עם מפקדיו של סלים או עם האזרח שככל הנראה תרם למותו מוצגים ככאלו בהם המאבק הפנימי והרצון לסלוח גדול מאשמת האחר, אף כי מדובר באדם אשר הנחישות שלו אינה מוטלת בספק, בניגוד לכל היבט אחר בסרט.

חלק מחוסר הנחת אשר מעורר הסרט קשור גם לבחירה של כץ לצלם במקומות בהם אסור לצלם ולהקליט אנשים אשר מבקשים כי לא יקליטו אותם. הוא חושף את חציית הסף האתי הזה ומהלך מדגיש את הנאמנות של הבמאי למסע של הגיבור שלו, גם במחיר של עבירה על עקרונות אחרים. מהלך זה מייצר האשמה אשר עוברת מאחריות ישירה של בכירים המוכרים לציבור וגם של אנשים פרטיים וחברים של המנוח, אשר הלכו עם האמת הנוחה יותר. חוסר הנחת שהסרט מעורר חורג מן המקרה של אדם הספציפי ואפילו מן הדיון ביחסים המורכבים בין העדה הדרוזית למדינה. אומנם האמינות של המשטרה והתקשורת בארץ נסדקה לא מעט במהלך השנים, אבל הסרט הזה מותיר תחושה כי גם במה שנראה כחברות ושותפות לדרך לא נותר עוד דבר אשר ניתן לסמוך עליו.

קינג ביבי

״סיבת המוות״ הוא סרט מטלטל. לעומתו, ״קינג ביבי״ הוא סרט שדומה כי לא ישנה דבר בהשקפה של אף ישראלי אשר יצפה בו, תומך או מתנגד של ראש הממשלה המכהן, בנימין נתניהו. הוא יוצר מראית עין של חשיפת חומרים חדשים וקשירת טענות מקורית, אך למעשה הוא לא מחדש כמעט דבר ומעניק לקהל את הדבר הכי קרוב לצפייה מבדרת בנושא טעון ומאוד לא מבדר.

את הסרט יצר הבמאי דן שדור על בסיס חומרי ארכיון של נתניהו וסביבתו לאורך השנים – כולל שנות הילדות שנחוו בעיקר בארה"ב וחומרי טלוויזיה מן הקריירה הדיפלומטית שלו, המוקדמים שבהם חושפים אותו עם שיער פחות אפור מן המוכר ועמידה מול קהל שהינה פחות נחושה ומהפנטת. רוב החומרים האחרים בסרט, כמו גם הקריינות בקולו של אלון אבוטבול, לא יחדשו הרבה או בכלל לרוב הקהל הישראלי. אבל לצפייה בחומרים במרוכז יכול להיות ערך אחר, סוג של מבט על נתניהו לא כאישיות פוליטית, אלא כתופעה תרבותית. הסרט אכן מתמקד בעיקר בהופעה של ביבי מול קהל ומצלמה, ובמורה למשחק אשר דרכה למד את סוד הקסם. אולם, דומה כי הסרט פוחד ללכת עד הסוף עם המבט שלו על מושא התיעוד ומקנה חשיבות לסדר כרונולוגי ולרוב סיפור חייו של נתניהו. החלטה זו, יחד עם הקריינות, מקנה לסרט גוון של ביוגרפיה שגרתית יותר.

הבעיה היא שבתור ביוגרפיה שגרתית, הסרט מדלג או כמעט ולא מתייחס לחלקים מהותיים מן הסיפור. לדוגמה, התקופה בין שתי הכהונות בראשות הממשלה כמעט ולא מוזכרת. כיצירה מופשטת יותר, ניכר כי הסרט לא סומך על הקהל ביצירת הקשרים וגם לא מעלה טענה מקורית יותר מאשר קישור בין נתניהו לטראמפ. התוצאה עדיין מעוררת עניין, אולם מרגישה מעט מפוספסת.

חלק מן הביקורת שנשמעה כנגד הסרט טוענת כי הבמאי לא מבקר מספיק את נתניהו. איני סבור כי זו בעיה. גם בגלל שדומני כי זהו סרט שגם תומכיו וגם מתנגדיו של ביבי יוכלו למצוא בו את נקודת מבטם וגם בגלל שסרטים ביקורתיים נוטים להחטיא את המטרה ובעיקר להטיף למשוכנעים. אבל בניגוד לסרט כמו ״דהרמה אמריקאית״ של ארול מוריס, שנעשה על אישיות פוליטית שהיא הרבה יותר שנויה במחלוקת, דומה כי ״קינג ביבי״ לא מקדיש יותר מדי מחשבה למה שהצד השני במפה הפוליטית לא מבין בנוגע לנתניהו, מה שהופך את הסרט למופע של האיש שבכל מקרה הוא בעל כוח רב בעיצוב הדרך בה הקהל הישראלי מקבל את המידע על דמותו.

בסופו של דבר, הסרט עוסק בעיקר בחזית החיצונית של נתניהו ולא ממש נכנס לעמדות הפוליטיות שהוא מבטא ומיישם. אומנם הקשר בינו לבין גזענות מופיע, אבל זה רק חלק קטן מן המדיניות והסרט לא ממש חושף איזה שינוי במדינה נוצר תחת שלטונו של נתניהו, רק איך נוצר ומוחזק אותו שלטון. במילים אחרות, זהו סרט על החזית ולא על מבנה העומק, ואולי זו האמירה הנוקבת על הפוליטיקה בעת הנוכחית.

/// התמונות הן מתוך הסרטים ובאדיבות היח״צ, קרדיטים: איתי רזיאל, זום 77