"חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד", סקירה

על פניו, במקום לכתוב סקירה על "חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד" (Fantastic Beasts: The Crimes of Grindelwald) הסרט השני בסדרת הסרטים החדשה של ג'יי קיי רולינג, יכולתי להפנות אתכם לסקירה של אור על הסרט הקודם, ולהגיד שהפעם המצב קצת יותר טוב, עם יותר פוטנציאל, ולעזוב את המקלדת. ובכל זאת, לאור הציפייה שהסרט החדש מעורר אצל אוהבי המותג וגם אצל מי שאוהבים עולמות פנטזיה רוויי קסמים, יצורים מרהיבים כיד הדמיון ומאבק גורלי בין כוחות טוב ורשע – מגיעה לו התייחסות רחבה יותר.

אז זהו, כאמור, הפרק השני בסדרה הקולנועית השנייה של מותג "הארי פוטר". הוא מתרחש כמה עשורים קודם לכן, בשנות ה-20 של המאה הקודמת, והדבר המעניין שהוא עושה זה להרחיב את העולם. כלומר, הוא לא פועל ממש כמו סיפור מקור של גיבורים שאנחנו כבר מכירים – או לפחות לא של הגיבורים הראשיים של הסדרה הקודמת, כי הם עדיין לא נולדו. יודעים מה, גם ההורים שלהם עוד לא נולדו. מי שכן נולדו הם דמויות מבוגרות יותר, שאנחנו יודעים מה עולה בגורלן בהמשך, מה שיכול לטעון את כל הסדרה הזו באירוניה מרגשת. מצד שני, ידיעת ההמשך גם מגבילה מעט ויכולה למנוע מכל מיני סכנות ואירועים קטסטרופליים להיות מלחיצים באמת, כי אנחנו יודעים לאן העולם הולך.

זה הופך את "הפשעים של גרינדלוולד" ליותר פריקוול, כי הוא מתרחש לפני שוולדמורט חולל שמות בהוגוורטס במהלך ספרי וסרטי "הארי פוטר". מאוד ברור, עם זאת, שרולינג מנסה לייצר עוד רוחב יריעה ופעולות של דמויות ועלילה שתצדיק קיום עצמאי. וכאן אני מגיעה לנקודה הכי מעניינת והכי מתסכלת בסרט החדש – הוא חדש, אבל נשען על דמויות או בעיקר דמות עבר, ולא נותן להן מספיק מקום.

דיוויד ייטס שביים את הסרט הקודם בתת-סדרת הסרטים הזו, וגם ארבעה מסרטי האפוס הקולנועי של "הארי פוטר", ממשיך גם כאן, כאשר רולינג משמשת כתסריטאית. זו הזדמנות לציין שבניגוד לסרטי מותג האם, סרטי "חיות הפלא" אינם מבוססים על ספר. רוב הדמויות בהם כבר זכו לאיזכורים כאלה ואחרים בספרים, אבל "חיות הפלא והיכן למצוא אותן" היה בהתחלה רק עוד אחד מספרי הלימוד של הארי הצעיר, ספר שכתב ניוט סקמנדר.

קצת אחר כך, למען המעריצים והממון, יצא לאור ספר מוחשי באותו השם, שהיה יותר מגדיר חיות פלא, ופחות ספר עלילתי. וכך, את התסריטים של החלק הזה של העולם של רולינג היא כותבת מראש למסך. מוקדם לשפוט את כל סדרת הסרטים הזו כי כבר מתוכננים, אם להאמין ל-IMDB, לפחות עוד שלושה סרטים אבל כן אפשר לתהות אם עומס הדמויות שמורגש בסרט הנוכחי, לצד דלילותה של העלילה וחוסר האיזון בין הדמויות הראשיות למשניות שתכף אתייחס אליו בהרחבה, קשור לשינוי בפורמט הכתיבה.

המתח בין הדמויות מתחיל כבר בשמו: "חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד". חיות הפלא מייצגות את ניוט (אדי רדמיין, שממשיך לחשוב שהוא באודישן לדוקטור הו (ואני מצטערת חבוב, אבל התפקיד הזה מאויש בצורה נהדרת, אז פשוט תוותר), החבר נטול הקסם שלו ג'ייקוב (דן פוגלר), קוויני קוראת המחשבות המעורערת (אליסון סודול) ואחותה טינה המוכשרת אך החשדנית (קת'רין ווטרסטון). הם הדם החדש של המותג, ועל פניו הם גם הדמויות הראשיות של הסרט. ניוט נמצא בתסבוכת אחרי הסרט הקודם, ומייצג גיבור טיפוסי שרוצה לעשות דברים למען הצדק והטוב, ולא יחד עם הממסד. אחיו (קאלום טרנר) מנסה לסייע לו בדרכו, ולצרף אותו לשורות אותו גוף המשטר בו גם הוא עובד. הסיבה: בחור רב עוצמה ופגום מאוד בשם קרידנס (עזרא מילר) שרד את הסרט הקודם למרות שהיה אמור למות בפיצוץ שיצר וזרע הרס רב. עכשיו מחפשים אחריו כי הוא מהווה איום, ועדיף שמישהו עם חמלה לחיות ולאנשים כמו ניוט יתפוס אותו, מאשר סוכן אחר שישמח לחסל אותו.

ניוט מסרב, אבל כמה הסברים סבוכים יותר לגבי קשר משפחתי שיש או אין לקרידנס המדובר – משכנעים את ניוט לצאת לדרך בכל זאת, ולחפש אותו בפריז. על הדרך הוא מקווה לפגוש שוב בטינה, שמחפשת את אותו הבחור. ג'ייקוב מצטרף אליו כדי למצוא את קוויני, שנסעה אל טינה. למסע הזה מצטרפת שכבה נוספת של סכנה, בדמותו של גרינדלוולד (ג'וני דפ שהואשם בהתעללות בגרושתו אמבר הרד כשעדיין היו יחד. לאחרונה הוא התקבע כקריקטורה של עצמו בסרט של טים ברטון או "שודדי הקאריבים", לא שיש הבדל בשלב הזה). לנבל בעל הנטיות הפאשיסטיות יש תכניות גדולות לאותו קרידנס. הוא רוצה לנצל את הכוח שלו כדי לצבור עוצמה, למרוד ולהנהיג את הקוסמים שיצטרפו אליו לעולם שמתחלק לאנשים ראויים – כאלו שיודעים לבצע קסמים, כמובן, ולמוגלגים פחותי ערך (אנשים רגילים, שלא יכולים לבצע קסמים וברוב המקרים כלל לא יודעים שקסם קיים). מה הוא יעשה עם המוגלגים? שום דבר טוב, עם נגיעות של השמדה המונית.

מדובר בדמות מעניינת לא רק בגלל יכולותיה המניפולטיביות, ואמירה משכנעת ומחרידה שיש לה על המין האנושי, אלא גם בגלל סיפור העבר שלה. מה שכולם חיכו לו בסרט הזה הוא התייחסות להיסטוריה בין גרינדלוולד לבין אלבוס דמבלדור (ג'וד לאו). רולינג הוציאה את המורה האהוב מהארון בראיונות איתה, ומי שעקב ידע שהוא וגרינלדוולד היו בקשר אינטימי או רומנטי – שנגמר רע. כל כך רע, שכעת הם ניצבים משני צידי המתרס, וגורל העולם ביניהם. זה סיפור מסעיר על אהבה, תשוקה, כעס ואובדן, וכעת הוא נבנה לקראת שיא. אבל זה לא הסרט של דבמבלדור וגרינדלוולד. זה הסרט של ניוט, חבורתו וגרינדלוולד, וחבל.

הליהוק של ג'וד לאו בעייתי כי הוא מוצלח ברמה שמעמידה בצל חלק ניכר משאר הצוות. הוא בין הבודדים שעובר כדמות מורכבת שמתמודדת עם קונפליקט רציני, ולא כגיבור חד ממדי. כל רגע של עלילה מרכזית שבעצם מרגישה כמו עלילת משנה נחווה כמבוזבז, כאנרגיה שמושקעת על הסיפור הלא נכון. כמו העיסוק המתחמק משהו בקשר שלו ושל גרינדלוולד, אנחנו פשוט לא מקבלים מספיק מידע על התפתחות שלהם זה מול זה. אולי שומרים אותם להמשך, אבל מה שנוצר בינתיים הוא תסכול, לא ציפייה.

גם הסיפור של קרידנס, שאוצר בחובו כוח אימתני לצד פגיעות נוראית יותר מעניין מזה של ניוט, ואפילו יותר מכך זה של נגיני (קלאודיה קים) שמי שמזהה את שמה יודע שהיא תחבור לנבל מבעית אחר בהמשך הדרך. גם ליטה לסטריינג' (זואי קרביץ) עוברת תהליך, נוגעת ללב ומרתקת פי כמה מכל אחת מהדמויות שהובילו את הסרט הקודם.

אולי זה מהלך מכוון, וניוט אמור להיות גיבור יותר "חלש" ביחס לסביבותיו, כזה שנקלע למסע ולא בהכרח מוביל אותו. אולי רולינג מנסה למצב אותו כמו הפרודו של העולם הזה, וזה לכשעצמו לא דבר רע. אלא, שגם פרודו של עבר תהליך לאורך "שר הטבעות", ועוד איזה. ניוט בינתיים נמצא כאן בעיקר בשביל להראות לנו עוד כמה חיות פלאיות. מהבחינה הזו לפחות, הסרט עושה את העבודה, ונשאר מרשים מאוד. מבחינת כל היתר – הפוקוס שלו מפוספס. ניאלץ לגלות אם נקבל את כל מה שהיה חסר כאן רק באחד מסרטי ההמשך.