מחכים לתרגום: Blindspotting

אחד הסרטים העצמאיים הכי מדוברים שהקורנו בקיץ האחרון בארצות הברית, אחרי בכורה בפסטיבל סאנדנס, היה סרט ביכורים המתרחש באוקלנד ומשלב אמירה חברתית עם דגש על מוזיקה. אני לא מדבר על ״סליחה על ההפרעה״, שכבר קיבל פוסט משלו במדור המוקדש ליצירות שטרם ראו אור מקרנה בישראל, אבל מאז הוקרן בפסטיבל פרינט סקרין החולוני ובקרוב יפציע שנית במסגרת פסטיבל אוטופיה. דעתי על הסרט ההוא ידועה, ובסוף הטקסט שלי עליו הבטחתי לשתף גם על הסרט שהיה עבורי חוויה מתקנת. זהו ״בליינדספוטינג״, או ״Blindspotting״ במקור, וכיוון שמדובר במילה מומצאת, כולל סצנת הסבר אודותיה בסרט עצמו, אפילו לא אטרח לנסות ולתרגם. לא ידוע לי על תוכניות להפיצו בישראל אבל ראיתי התייחסויות אליו בעברית שצצות ברשתות החברתיות באחרונה, אז חשבתי שזהו תזמון טוב לחלוק את ההנאה שגרם לי הסרט הזה. זה קצת נסיבתי, אבל בעיניי הוא מעין תמונת מראה של ״סליחה על ההפרעה״ – הטריילר לא עשה חשק אבל הסרט עצמו הפתיע לטובה בכמה רמות.

זוכרים וזוכרות איך פרצו אל חיינו בן אפלק ומאט דיימון, הרבה לפני שהפכו לכוכבים גדולים מכדי להיות נסבלים? לשניהם אמנם כבר היו קריירות משחק ב-1997 אבל היה זה תסריט הביכורים המשותף שלהם, ״סיפורו של וויל האנטינג״, שהביא אותם עד זכייה באוסקר ותהילת עולם. נזכרתי בסיפור שלהם כשגיליתי בזמן הקרידטים של ״בליינדספוטינג״ שמי שכתבו אותו הם צמד השחקנים שגם מככב בו – דויד דיגס ורפאל קאסל. כמו אפלק את דיימון, השניים הם חברי ילדות עם קריירות חופפות, אבל ייתכן כי הם ברוכי-כשרונות אפילו יותר מקודמיהם. ראשית, משום ששניהם מוזיקאים וראפרים, ושנית בזכות רשימת הישגים מרשימה למדי אפילו לפני סרט זה. דיגס, בן לאם יהודיה ואב אפרו-אמריקאי (שמו הפרטי נכתב ונהגה Daveed כמו בעברית), כבר זכה בטוני ובגראמי בזכות המחזה העדיין-לוהט ״המילטון״. מאז שעזב את הבמה לטובת המסכים אפשר היה לראותו בסרטים כמו ״פלא״ או בסדרות דוגמת ״גט-דאון״ ו״שחור-כזה״, או לשמוע אותו בסרט האנימציה ״פרדיננד״. קאסל, מוזיקאי אף הוא, מעדיף את צידי הבמה בדרך כלל, אך בסרט זה הוא דווקא הדמות המעניינת יותר בעיניי – עורו הלבן ועיניו הכחולות בולטים על רקע המתחים הגזעיים ומה שקרוי באנגלית ״החוויה השחורה״ שעומדת בבסיס ההתרחשויות.

אוקלנד של הסרט מוצגת בשיא הג׳נטריפיקציה שלה, כאשר כבר בסצנות הראשונות מוסבר מערך הכוחות המשתנה של העיר. התושבים המקומיים, רובם שחורים או בני מיעוטים אתניים אחרים, עומדים בצדי הרחוב כדי להשקיף על הנוף האנושי המשתנה ובזים לאופנות המתחלפות שמייקרות את מקום הולדתם בשל הגעת אוכלוסיה עמידה ובעיקר לבנה יותר. עבור מיילס (קאסל), שגדל בחברה שחורה כל חייו ומבחינת סביבתו ואפילו זוגתו הוא ״אחד משלהם״, הפלישה מרגיזה כפליים – האותנטיות שלו עצמו מוטלת פתאום בספק, ומדובר בטיפוס נפיץ בין כה וכה. לחברו הטוב שהוא גם גיבור הסרט, קולין (דיגס), יש דאגות אחרות על הראש – שלושה ימים אחרונים לתקופת התנאי שלו, בהם אסור לו להסתבך בשום דבר אם הוא רוצה לשקם את חייו אחרי שריצה את עונשו בכלא. ואכן אין דבר שהוא רוצה יותר מזה, אולי רק להוכיח את עצמו מחדש בפני ואל (ג׳נינה ג׳בנקר), אהובתו לשעבר ומנהלת העבודה בחברת ההובלות בה הוא ומיילס מרוויחים את לחמם.

בתחילת הסרט קולין מוצא עצמו בסביבת חברים שיחסם אל החוק הוא אפור, אבל כשהוא חותך משם הוא עד לאירוע ירי של שוטר לבן באזרח שחור. זה כבר ללא ספק מציב אותו בפוזיציה בעייתית מבחינת הרצון שלו להתרחק מכל מפגש לא נעים עם החוק עד שיחלפו הימים המסוכנים. מאורע כזה היה יכול להיות נקודת מוצא עלילתית בכל סרט אחר, ולמעשה יש לפחות שניים כאלה בבתי הקולנוע בארה״ב בזה הרגע, אבל קולין מיד בולע את הטראומה בתקווה להחזיק מעמד. בעשותו כך, ״בליינדספוטינג״ מנסח כבר בפתיחה אמירה נוקבת דווקא בשל ההתעלמות והניסיון להמשיך בשגרה. כאילו התרחשויות כמו זו הן עניין רגיל באיזור ועדיף להעלים עין. עם זאת, כמובן שהאירוע יתנחל אצל קולין בבטן ויתפרץ מדי פעם בסיוטים. במקביל, השאלה בדבר סיבת כליאתו תתחיל לנקר במוחם של הצופים בדיוק כשנתחיל לחבב אותו ולרצות בטובתו ובהצלחת השיקום שלו.

מלבד צמד הכותבים-כוכבים, לסרט יש כמובן גם במאי – קרלוס לופז אסטרדה המקסיקני. אחרי קליפים, פרסומות וסרטים קצרים הוא חתום לראשונה בקריירה על סרט באורך מלא. חשוב להבהיר שאיש מהיוצרים לא צץ פתאום ומשום מקום, כשם שעליי להדגיש כבר עכשיו שבהחלט ניכרת העובדה כי מדובר בפרויקט גדול ראשון עבור כלל המשתתפים. רוצה לומר, ״בליינדספוטינג״ ספוג באווירה בוסרית במקצת, או אולי בהתלהבות מהסוג ששמור ליצירות ביכורים, לצד הישענות על רגעים שאפשר להחשיב קלישאתיים או נוסחתיים. זה אומר שהאקדח של צ׳כוב מופיע לא במערכה הראשונה אלא כבר בסצנה הראשונה, ובואו לא נתחיל לדבר על דמויות של ילדים שהתפקיד שלהם מסתכם בלהיות חמודים או להימצא בסכנה. אבל, וזה אבל בגודל של קליפורניה, הכל נכון בעיקר לשלד הסיפורי, שעטוף בכל כך הרבה סוגים של ייחוד ושעליו מולבשים המון רעיונות מבוצעים היטב. בזכות זאת והודות לניסיון של המעורבים ביצירות קצרות, הסרט מלא בסיקוונסים שעובדים נהדר גם בפני עצמם, על חלק אפרט מבלי להרוס את העלילה ובכדי להעביר את העושר הקולנועי ואת היצירתיות המבעבעת עד כדי התלקחות לעתים.

ברגעים כמו בסיקוונס המתרחש במספרה, ״בליינדספוטינג״ שוהה בנוחות בטריטוריות של קומדיות אורבניות, מהסוג שנחסך דרך קבע מן הקהל בישראל אבל מהווה קרקע תרבותית שלמה בארה״ב. ספציפית, נדמה לי שיש כאן מחווה די ברורה בסגנון לסרטי ״Barbershop״. אלא שהסרט ממשיך משם לדיון חוזר בשיער של קולין כמייצג של זהות, מה שמציף את אחת הבעיות ברוב ארצות הברית בימינו – מעצם העיסוק המוגבר בגזע, אף אחד לא באמת מרוצה מהאופן בו היא או הוא נתפסים על ידי החברה. לצד זאת ישנו דיון נרחב בסוגיות נשיאת נשק, עיסוק בהסתגלות בין מחדש אחרי שהייה בכלא או לתבנית נוף ההולדת המשתנה, והסרט אף נוגע בנושאים כמו כוחן של חברות ואחווה, כולל בצד ההרסני שלהן. כאן נכנסים שנית הטון הקליל והומור מסויים שסוחפים את היצירה אל מחוזות ז׳אנר קומי נוסף, שבמרכזו זוג חברים המצויים בעולם משלהם בתוך סביבה משתנה, ובמקרה של סרט זה לועגים ומתלוננים לסירוגין על מה שנהיה מהשכונה.

גם כשהסרט מנסה לרגש לרוב זה מצליח לו, כפי שמודגם היטב בסיקוונס פינוי הבית המוזנח אליו מוזמנת חברת ההובלות. בזמן העבודה, דמותו של קולין שרה קינה רצופת זכרונות ספק-מדומיינים של משפחה אשר לא הייתה יכולה לעמוד ביוקר המחייה בשכונה שהייתה פעם שלה. בנוסף, הרגעים היחסית שקטים ועמלניים בסרט שרוב רובו מילולי מאוד, הצטיינו בעיניי במיוחד. הייתי מוכן לבלות עוד שעות במשאית ההובלות של קולין ומיילס, אפילו בלי שיקרה שום דבר מיוחד. אולם, דרמה ממש לא חסרה בסרט שיודע ללחוץ על הגז כשצריך אבל גם לא מוותר על מגניבות. מבחינה סיפורית זה מתבטא למשל בסצנת פלאשבק קריטית, כזו שמצד אחד מוגשת בסטייל כמעט טרנטינואי (אם זו לא מילת גנאי בימינו) ועז מבע, מצד אחר מבקשת לשעשע, ומצד שלישי ואקוטי ביותר שופכת אור חדש, או שמא מטביעה באפלה. עוד רגעים של מבע קולנועי מודגש מגיעים בסצנות חלום וחלומות בהקיץ או יותר נכון סיוטים בהקיץ במקרה של קולין רדוף הבלהות.

את מירב האפיל והייחוד שלו משיג הסרט בקטעי הראפ המשולבים לתוכו, אם כי קשה לקרוא לו מחזמר. בפעם הראשונה זה קורה בטרקינג שוט ארוך ויפהפה הכולל את קולין ומיילס מרפרפים את דרכם הביתה, חושפים את שעל ליבם ובעצם מנהלים דיאלוג שיהדהד בהמשך. הבחירה לא לחתוך לאורך הסצנה כולה ממסגרת אותה כסגמנט קצר בפני עצמו (כפי שקורה גם אחר-כך בסצנת פינוי הבית שהזכרתי), וגם נותן את כל הכבוד והכוח לאמנות הלירית של הראפ – בעיניי יש משהו באופן זרימת המילים שמזכיר עריכה קולנועית, בה כל חיתוך בעצם מחבר לרגע הבא. לעומת זאת, סיקוונס השיא של הסרט שגם הוא מכיל ראפ, נעזר באופן מסיבי בכלים הקולנועיים. עבורי זה יצר גודש שדווקא הפחית מעוצמת החוויה, אבל מי שהקטע הזה יעבוד עבורו עלול לפרוץ בבכי ומחיאות כפיים בו זמנית. כך או אחרת, הראפ בסרט הוא מעין ״שפה מוגברת״ כפי שהגדיר זאת דיגס בראיונות, או פשוט שפה גבוהה ואינטנסיבית יותר משפת הדיבור. הראפ הוא כמו הדם שזורם בעורקי הסרט, הפניית תשומת הלב לטקסט שממנו נבנות ההתרחשויות. ומי שמזרים את הדם הוא כמובן ליבו של הסרט – הדמויות והשחקנים המגלמים אותן.

ההופעות הגולמיות והחשופות מאוד של דיגס וקאסל, ורוב מי שמופיע על המסך לצידם, הולכות יד ביד עם החספוס של הסרט. קאסל מביא לשיאים רגשיים את הקונפליקט של מיילס, המרגיש צורך להוכיח את עצמו כשווה בין שווים דווקא כשהשכונה נצבעת עוד ועוד בצבע עורו אבל גם מייצג סוג של נאמנות לערכים עליהם גדלו הגיבורים לצד נטייה לאלימות מול מה שהוא תופס כאי צדק. דיגס מגלם את הדיסוננס האינהרנטי בדמות של קולין בעזרת גופו, נראה ומתנהג בסרט זה כמעט כמו ענק עדין, בחור גדול וכמעט מאיים פיזית שמתוך עיניו משתקפת פגיעות ואפילו כניעות. שימו לב כיצד הפעולות שלו להיראות או להרגיש כאילו הוא בתהליך הבראה, הן למעשה סמבוליות למה שהוא באמת מרגיש – מקפיד לרוץ בשביל הספורט אבל המסלול שלו עובר בבית קברות ואינו יכול לברוח ממי שהוא, שותה מיץ ירוק שאמור לנקות ולטהר אותו אבל בעצם נאכל מבפנים על ידי רגשותיו והבחירות בעברו המשתקפות לו גם דרך אור באותו הצבע ברמזור, וכו׳. ככל שקולין תקוע בין חברו מיילס המייצג את העבר לבין העתיד שמסמלת הדמות של ואל, הלומדת כדי לברוח יום אחד מן המקום ומתרחקת מאלימות גם במחיר של נידוי חברתי, כך העוצמה של הסרט פורצת החוצה מן המסך. הלוואי ו״בליינדספוטינג״ עוד ייזכר בעתיד כרגע בו לפחות שניים אם לא שלושה כוחות טבע חדשים הגיחו אל עולם הקולנוע.

אלה שעדיין מחכים לתרגום וכמה שכבר הגיעו לישראל:
?Won't You Be My Neighbor
Eight Grade
Sorry to Bother You