מחכים לתרגום: Eighth Grade

מעריב לנוער שלום,
ראיתי סרט על איך זה לחוות את ראשית גיל ההתבגרות בשנות האלפיים-עשרה, אבל נזכרתי דווקא בשנות התשעים. האם אני בהריון? או אולי סתם מזדקן ולא בטוח איך להתחיל טקסט על סרט אודות טינאייג׳רים מלאי שאלות מביכות בלי דוגמה לפורמט דומה, שנראה היום קצת עתיק.

האמת היא שזה אולי מקום טוב להתחיל לדבר בו על פערי הדורות שיפלגו או יאחדו צופים וצופות בסרט הזה – בדור שלי שאלנו את עיתונות הנוער שאלות כי עדיין לא המציאו את האינטרנט, בעוד הדור הנוכחי ממלא את הרשת בתשובות לשאלות שאיש לא שאל. הכוונה לכל מיני וידאו-בלוגים (אני מסרב להשתמש במילה הכעורה ״ולוג״) וערוצי יוטיוב בהם המציג או המציגה בני העשרה פורשים את משנתם לגבי שלל נושאים ומעניקים טיפים ועצות מניסיון החיים שלהם. כי מה יותר טינאייג׳רי מלחשוב שפתרת את תעלומות היקום, ומה יותר מייצג התבגרות מאשר ההבנה ההולכת ומתעצמת ככל שהשנים נוקפות – אנחנו לא באמת יודעים כלום או מבינים בכלום, זו רק העמדת הפנים שמשתכללת. זהו פחות או יותר הדיסוננס ממנו ניזון ״Eighth Grade״, אחד הסרטים הקטנים אך המדוברים והמצליחים של השנה בקולנוע האמריקאי, אבל כזה שעדיין אין לו אופק הפצה בישראל. ראשית שנת הלימודים נראתה לי כמו הזדמנות טובה לכתוב עליו בפינת הסרטים שתפסתי באמריקה, והעובדה שהם מחכים לתרגום לא אומרת שאני מוכרח להמשיך לחכות עם הסקירה שלהם.

מעורבותה של חברת A24 הפכה את הסרט למעניין באופן מיידי עבורי, ולא הזיקה גם תשומת הלב החיובית שהחלה בפסטיבל סאנדנס ונמשכה בהמוני פסטיבלים אחרים עד ההפצה ביולי-אוגוסט. אבל השם הכי מסקרן בהקשר לסרט הזה הוא זה של הבמאי-תסריטאי בו ברנהם. עם כמה שפיצ׳ר ביכורים בגיל 28 נשמע כמו הישג, או לחילופין מעצבן את אלה בינינו שעברו את הגיל הזה עם רשימה פחות מכובדת של הישגים, מה שבאמת מרגיז בברנהם הוא שהקריירה שלו נמשכת כבר תריסר שנים. היוצר החל את דרכו המקצועית כיוטיובר בן-עשרה שנהנה לחלוק את כשרונו המוזיקלי ואת חוסר הבטחון הקיומי שלו עם העולם, והעולם הגיב בחיבה עזה. מי שנדמה כבן-עשרה נצחי או כנציג מובהק של דור המילניאלז, שגם שר על יוטיובריות מטעם עצמן – יצר סרט על אחת כזאת בדיוק. בשבילו זו מעין סגירת מעגל, אבל בעיניי זו גם הזדמנות להיזכר מדוע יוצרים ויוצרות צעירים וצעירות יבחרו על פי רוב ליצור סרטים על גיבורים בגיל העשרה (או הצבא, בישראל) – זו התקופה המעניינת הראשונה בחיים שבאמת יש להם כבר תובנות והבנות כלפיה.

כיתה ח׳ שהעניקה את שמה לסרט היא אחד מטקסי המעבר המכוננים בחיי ילדים וילדות באמריקה, שכן בסופה יזכו לעבור אל הארץ המובטחת – בית הספר התיכון. בישראל גילאי חטיבת הביניים קצת שונים, מה שוודאי היה משנה את שם הסרט בארץ ל״חטיבת ביניים״ במקום פשוט ״כיתה ח׳״, אבל נדמה לי שהטקסיות זהה או לפחות דומה. הסרט מתרחש בימים האחרונים של שנת לימודים מעיקה, שינוי מיוחל מבחינת גיבורת הסרט, קיילה (אלזי פישר). האופן בו היא תופסת את עצמה, כיוטיוברית שופעת ניסיון חיים, לא ממש עולה בקנה אחד עם העובדה שהיא די שקופה מבחינה חברתית. לא בתחתית הסולם, לא סובלת מבריונות, סתם לא קיימת מבחינת רוב הסובבים אותה. אביה (ג׳וש המילטון) מנסה בדרכו לעודד את בתו המופנמת, אבל רק מגביר את החרדות שלה ומוסיף מבוכה על מבוכה. קיילה פשוט לא יכולה לחכות כבר לסיום של השנה, הנוראית מפרספקטיבה של בת-עשרה, אבל אולי לפני כן היא תנסה להקשיב לכמה מהעצות שהיא עצמה נותנת לאחרים – לעמוד מול מלכת הכיתה, לגרום לחתיך של השכבה להתייחס אליה, להרחיב את מעגל החברים ובעיקר לא להתבלבל מלבלוב המיניות שלה ושקורה סביבה.

בנושא האחרון שהוזכר, תשכחו מילדים אמריקאים שמנמנים ורופסים – סיקוונס מסיבת הבריכה (אחד משיאי הסרט) חושף שהטרנד הנוכחי מלבד איפור מוגזם הוא חיטוב הגוף על גבול הרזון המרתיע, כנראה כבר בגיל אפס. שלא לדבר על עניין גלוי במין שנדמה כי הרשתות החברתיות רק האיצו, כאילו הילדים של היום באמת מתבגרים קצת מוקדם מדי. עצם המחשבה הזו גרמה לי להרגיש בכל חוליה בגב את הגיל שלי, כפול מזה של גיבורות וגיבורי הסרט (ועדיין לא מרשים, אני יודע). עצם הצפת הידיעה על התהום הפעורה הזו, אליה נופלים כל-כך הרבה קולנוענים בבואם לתאר שכבת גיל שהתרחקו ממנה ואינם מבינים אותה באמת, רק גרם לי להעריך עוד יותר את העבודה של ברנהם בסרט הזה. זה גם סייע להתחבר רגשית באופן עמוק יותר אל עצם הפער, שמודגש ומוגחך בסרט לסירוגין.

אחד האירוכים המחוללים בסרט נוגע למה שנקרא ״קפסולת זמן״, אותה קופסת זכרונות שאמורה לייצג תקופה ונטמנת או נשמרת בצד לטובת איזה אני-עתידי או הדורות הבאים. האמריקאים מתים על זה, ובזכות הסרט למדתי שהם עושים זאת גם בקפיצות זמנים זניחות – קיילה של סוף בית הספר היסודי הכינה קפסולת זמן לעצמה העתידית של סוף החטיבה, קופסה שנפתחת סמוך לתחילת הסרט. יש בסך הכל שנתיים הפרש, אבל זה מספיק בשביל להביך אותה על ״מי שהייתה פעם״. אמצעי זה לא רק לוכד את התחושה המאפיינת את גיל הנעורים – בושה במי שהיית ממש עד לפני רגע כיוון שהשינויים מהירים והאופנות מתחלפות מהר ומשפיעות לעומק – אלא גם הופך את הסרט עצמו לקפסולת זמן. ככזה, הסרט משקף את הזייטגייסט של דור הזד (ככה הם נקראים מסתבר), ובאותה נשימה גם מבקש להשיב את הצופה לגיל של הגיבורה, תהיה התקופה ההיסטורית בה זה קרה אשר תהיה.

אמצעי אמנותי נוסף שאפשר להזכיר בהקשר הזה הם הווידאו-בלוגים של הגיבורה, אותם סרטוני יוטיוב שהיא מייצרת, לכאורה כדי לעזור לאחרים. אבל בהיעדר צופים או תגובות, נוצרת כאן עוד סוג של קפסולת זמן שלא רק מנציחה את קיילה עבור עצמה העתידית בנקודת זמן מאוד מסויימת בחיים, אלא גם מאפשרת לה להיות מי וכפי שהיא רוצה להיות – מאופרת, זוהרת, כוכבת המקרינה ביטחון ושופעת עצות ותובנות. המיסוך משמש כאיפור נוסף, כי דרך המסך הכל נראה מוחלק אפילו יותר. אבל קיילה מביטה במצלמת הרשת שלה, כלומר בצופים שלה, כאיילה מסנוורת מפנסי רכב. היא אולי מרגישה זוהרת יותר אבל אינה מקרינה ביטחון, גם אם לא בטוח לגמרי איך היא חווה את זה. האם יש כאן אמירה על מצג השווא של דור הרשתות החברתיות והאופן בו אנו מציגים עצמנו לעולם דרכן, יחסית לאפרוריות החיים המחוצ׳קנים שלנו באמת? נראה לי שכן.

אל הפער הנוסף הזה שבין אותנטי למבויים, אותו הקולנוע כה אוהב, מצטרף הליהוק של השחקנית הראשית. בעיניי, פישר היא בדיוק מה שהסרט הזה היה צריך – לא פנים חדשות שיביאו עימן ריאליזם כובש, אלא שחקנית מלידה שכבר צברה קילומטראז׳ בתעשייה. בגיל 15 יש לה 24 הופעות ברזומה, כולל בכורה בגיל 6 בתפקיד דיבוב – אגנס מ״גנוב על הירח״ (הקטנטנה שאומרת ״It so fluffy״? נו, אל תצפו שאשים פה גיף כמו איזה מילניאל, מקסימום קישור ליוטיוב). הליהוק שלה מדגים איך שחקנית מנוסה יכולה להתמודד באופן מלא יותר עם תפקיד הדורש ממנה להיות נבוכה ומביכה לסירוגין, להידלק מול מצלמת המחשב בזמן שהיא מקליטה וידאו-בלוג ולהיכבות בשולחן האוכל המשפחתי. והסרט הזה, למקרה שזה לא היה ברור, הוא אנציקלופדיה, סליחה, ויקיפדיה שלמה של מבוכה. אפשר להניח גם כי הבמאי בעל הרקע הדומה לשחקנית מצא עימה נקודות חיבור רבות יותר, והכל מוביל לכך שהתוצאה היא ההופעה הכי מרשימה ומעוררת הזדהות שראיתי השנה בקולנוע מצד שחקנית בת-עשרה.

בני הנוער האחרים והאחרות בסרט הם יותר ליהוקים מדוייקים מאשר שחקנים או שחקניות שמבעירים את בד האקרן במבטים בלבד. זה בולט במיוחד בדמויות שמקבלות זמן מסך ממועט אך אפקטיבי – מלכת הכיתה החלולה, החתיך הסוטה בו מאוהבת הגיבורה עד אובדן עשתונות וכן הנער היחיד שנדמה יותר דחוי חברתית ממנה. יתר המבוגרים עושים עבודה טובה בהתכווננות למצב הרוח אליו הורים, מורים ושאר דמויות סמכותיות נכנסות בניסיון להיות ״קוּלים״ ולאמץ גינונים, מחוות וסלנג עכשווי וצעיר. בעשותם כך הם כמובן הופכים את המילים והמחוות לבלתי שמישות עבור הדוברים המקוריים, דווקא בניסיון להתקרב אל הצאצאים שלהם.

המצטיין הוא המילטון בתור אביה של הגיבורה, מסוג ההורים שמצד אחד אי אפשר שלא להעריך על כך שהוא יודע לתת לבתו ספייס ומצד אחר קשה שלא להתרגש מן המצוקה שלו בהיותו אב ולא אם עבור בתו המתבגרת. ברגעים מסויימים נדמה שהוא ממש עושה חיקוי מדוייק של בתו, או לפחות כך חשבתי עד ששותפתי לצפייה ולחיים העירה אחרת – אולי הסיבה שהאב והבת מדברים דומה היא שכולנו קצת ההורים שלנו. בהתחשב בכך שמקורות ההשראה של קיילה הם בעיקר אביה והיוטיוב, זה יכול להסביר הרבה מההתנהגויות שלה. למשל את הרגעים בהם היא מנסה לשוחח עם בנות הכיתה שלה ונשמעת כאילו היא עדיין מקליטה סרטון, בעוד הן עומדות מולה ומביטות בטלפונים שלהן. האם יש כאן אמירה על האופן בו הרשת משבשת את התקשורת הבין-אישית וכולנו משליכים מעולם המונולוגים של הרשתות החברתיות אל הדיאלוגים שבעולם האמיתי? נו, מה.

הדבר היחיד שקצת הטריד אותי במהלך הצפייה, ושב לעשות זאת גם אחריה, הוא הקיצוניות של מצבה החברתי של הגיבורה. ייתכן שפספסתי זאת, אבל בשום שלב לא מובהר באופן שהצלחתי להבין מדוע אין לקיילה חבר או חברה בכל העולם כולו. נאמר שוב ושוב שהיא שקטה וביישנית, אין ספק שיש לה יכולת להפוך כל מצב למביך, והיא כנראה לא עומדת בסטנדרטים העכשוויים ליופי. בכל זאת, וגם בתור הילד הכי פחות מקובל (לשעבר?) בבית הספר היסודי, קשה לי לדמיין שאין נפש אחת בשכבת הגיל הספציפית שלה שאינה רוצה איתה בקשר בחטיבת הביניים. זה סרט ששבר את ליבי אפילו יותר מלהיזכר בבית הספר בו למדתי, כיוון שהוא הצליח להיות ספציפי אבל בו בעת גם זר מאוד מכל בחינה. נקודות שוני הן הדור שמתואר בו שהוא בוודאות לא הדור שלי, הבדלי התרבויות בין ישראל וארצות הברית שהם כהבדל בין כיתה ח׳ החונקת לכיתה ט׳ המסעירה עד בלבול, וישנו גם העניין המגדרי. אבל הדמיון למבוכה המאוד ייחודית שהלוואי שלעולם לא תשוב? זה בול.

בכל מקרה, אשמח לעזרה בנושאים שהעלתי.
בתודה, זאת אומרת – גוצ׳י!
א.ש.

אלה שעדיין מחכים לתרגום וכמה שכבר הגיעו לישראל:
Sorry to Bother You