פסטיבל ירושלים 2018: הזוכים והזוכות, ״אשה עובדת״, ״אין בתולות בקריות״, ״אליפלט״, ״פרה אדומה״, ״פרא״

פסטיבל ירושלים ממשיך גם קצת אחרי סוף השבוע, אבל אמש חולקו המון פרסים בתחרויות השונות אז לפני הדיווח הבא – כל הזוכים. לאחר מכן יגיע הדיווח שלי על כמה מן הסרטים הישראלים בתחרות, כולל כמה זוכים שטרם כתבנו עליהם לצד כאלה שכן, ולבסוף הסרט לו אני וחברי לצוות השיפוט מטעם ארגון הביקורת פיפרסקי הענקנו את פרס סרט הביכורים.

רשימת הזוכים המלאה

תחרות חג׳ג׳ לסרטים עלילתיים
הסרט הטוב ביותר: ״הצלילה״ ו״פרה אדומה״ (תיקו)
פרס ע״ש ענת פרחי לסרט הביכורים הטוב ביותר: ״הצלילה״ ו״פרה אדומה״ (שוב תיקו)
השחקן הטוב ביותר: יואל רוזנקיאר, מיכה רוזנקיאר ויונה רוזנקיאר, "הצלילה"
השחקנית הטובה ביותר: אביגיל קובארי, "פרה אדומה"
פרס ע"ש אהרון עמנואל לצילום הטוב ביותר: עודד אשכנזי, "הצלילה"
פרס ון ליר למוזיקה: אסף תלמודי, "גאולה" של יוסף מדמוני ובועז יהונתן יעקב
חביב הקהל: "גאולה". של יוסף מדמוני ובועז יהונתן יעקב

תחרות ון ליר לסרטים תיעודיים
הסרט הטוב ביותר: ״יונתן אגסי הציל את חיי״ של האחים הימן
בימוי: ״אליפלט״ של שקד גורן
תסריט: ״יומני אוסלו״ מאת מור לושי ודניאל סיון
פרס יורם גולן לעריכה: טל רבינר ואלכס חוסיד, "יונתן אגסי הציל את חיי"
חביב הקהל: "ילדי פרא" של טל פסס

תחרות ון ליר לקולנוע ישראלי קצר
עלילתי: "בחורה עם מזלג בעולם של מרק" של יותם קניספל, המכללה האקדמית בית ברל
תיעודי: "חוף המועד" של אורי שמאלי, ביה"ס סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה
אנימציה: "אדוות" של מור ישראלי, לה פודרייר – ביה"ס לקולנוע ואנימציה
ציונים לשבח: "שאבעס כלה" של עליזה חנוביץ' ו"מכתב אהבה למ"מ שלי" של עטרה פריש

תחרות שרובר לקולנוע בינלאומי
הסרט הטוב ביותר: ״דוג-מן״ של מתאו גארונה, איטליה
ציון לשבח: ״גבול״ של עלי עבאסי, שוודיה

פרסי פיפרסקי לסרטי ביכורים
קולנוע ישראלי: ״אין בתולות בקריות״ של קרן בן-רפאל
קולנוע בינלאומי: ״פרא״ של קאמי וידאל-נאקה, צרפת

תחרות ברוח החופש לזכר וים ון ליר
פרס קאמינגס לסרט עלילתי: ״לזרו השמח״ של אליצ׳ה רורוואכר, איטליה
פרס אוסטרובסקי לסרט תיעודי: ״כדורגל אינסופי״ של קורנליו פורומבויו, רומניה

פרסי החוויה היהודית בתרומת מיכאלה וליאון קונסטנטינר
פרס ליה לסרט העוסק במורשת היהודית: "גאולה" של יוסף מדמוני ובועז יהונתן יעקב
פרס אבנר שלו יו"ר יד ושם: "דבש שחור, שירת חייו של אברהם סוּצְקֵבֵר" של אורי ברבש
ציון לשבח: "שאבעס כלה" של עליזה חנוביץ'

תחרות "אמנות בצומת" לאמנות וידיאו וקולנוע ניסיוני
פרס ע"ש ליה ון ליר, בתרומת רבקה סקר לסרט ניסיוני: "שבעה עבד אלכרימים" מאת אלהם רוקני
פרס קרן משפחת אוסטרובסקי: "קופסאות" מאת נעמה שוחט

תחרות הפיצ'פוינט
פרס Goralska: "אשת לוט" בבימוי אבישי סיון ובהפקת רונן בן-טל
פרס ואוטר ברנדרכט – ליה ון-ליר: "קריוקי" בבימוי משה רוזנטל ובהפקת אפרת כהן
פרס DB and Opus: "השחיין" בבימוי אדם קלדרון ובהפקת נעמה פיריץ
פרס CineLab: "אפריקה" בבימוי אורן גרנר ובהפקת: איתי עקירב

אשה עובדת

סרטה העלילתי השני של מיכל אביעד הוא עבורי הבולט מתוך הסרטים הישראלים שהוצגו בתחרות העלילתית, בזכות אחדות בסגנון וברמה לאורך כל היצירה וגם בזכות האינטנסיביות של חווית הצפייה בסיפור הפשוט שהוא מעביר. דרך אירועים אשר רובם נראים כשגרה, אביעד יצרה תחושה כבדה של חוסר נחת ולעיתים של אימה ממש. כל זאת בסיפור של אישה המקבלת משרה שנראית כמו הגשמת חלום מקצועי אבל הופכת לסוג של סיוט בגלל שורה של אירועים לצד הבוס הישיר שלה, חלקן הם הטרדות מיניות בוטות ומעבר לכך, חלקן נראות בתחום האפור.

לירון בן שלוש מגלמת את אסנת, אישה נשואה ואם לשלושה ילדים צעירים אשר מקבלת הצעה נהדרת: עבודה צמודה עם קבלן מוביל שבונה פרויקט יוקרה בראשון לציון. היא תלווה אותו בקבלת האישורים, בבנייה ובמכירת הדירות, תחום בו היא תגלה במהלך הסרט כישרון טבעי. הקבלן צודק לראות בה כנכס למשרד שלו ורוב הזמן ההתנהגות שלו נראית חמה ותומכת. הוא נבל מאיים שלא רואה את עצמו כנבל, אלא כברכה של ממש עבור העובדות שלו. אבל המקרים בהם הוא חוצה את הגבול הופכים לבוטים וקשים יותר ויותר, עד כי ההצלחה של הגיבורה הופכת לסיוט הרודף אותה לא רק בעבודה, אלא גם לתוך חיי המשפחה. הזוגיות שלה עם בעלה הופכת משלווה ותומכת למקור מצוקה ממש, כאשר הבמאית בונה פריימים אשר סוגרים את הגיבורה בעולמה, למרות שעל פניו יש לה פתח. חוסר הרצון שלה לפגוע בשני הגברים בחייה גורם לה לבטל עצמה ולהגדיל את עוצמת הסיוט. אסנת היא ללא ספק אינה אישה חלשה, היא נותרת אסרטיבית והיא מבריקה בתחומה. אבל הדבר לא מונע מחייה להפוך לסיוט המועבר היטב לצופים. אין בסרט הפתעות של ממש, אבל הוא לא חדל ולמתוח ולהטריד, בזכות ההבנה כי הוא מספר סיפור שגרתי ולא יוצא דופן, סיפור של הטרדה אשר ספק אם יש לגיבורה כלים להתמודד עמה מבלי להסתכן בהרס חייה.

הסרט נשען על הופעה חזקה של שלושה שחקנים. לירון בן שלוש נהדרת בתפקיד הראשי שמתכתב עם תפקידים קודמים שגילמה בסרטים קצרים וארוכים. לצידה, מנשה נוי מגלם את הבוס בתור בדמות מהנה ומפחידה בו זמנית, ואושרי כהן מייצר אמינות ומנעד רגשי גדול בתור הבעל. ״אשה עובדת״ יוצא בתקופה בה הנושא שהוא מציב במרכזו הוא אקטואלי, אבל האיכות הקולנועית שלו עושה יותר מללכוד את הרגע הפוליטי הנוכחי – היא מעלה לתודעה את הנושא דרך סיפור אנושי מדויק.

אין בתולות בקריות

סרטה של קרן בן-רפאל עוסק בגיל ההתבגרות כשאיפה למציאת משהו גדול יותר בחיים מן השגרה המוכרת לגיבורה. עבור הדמות הראשית, לנה, כל דבר הקשור לסביבת מגוריה בקריית-ים לא יכול להיות מרגש או קרוב לחיים הסוערים אשר היא מרגישה שעליה לחיות. לכן היא עוסקת בהשגת כסף שיאפשר נסיעה לתל אביב, או לפחות במציאת דרך לאבד את בתוליה, כאשר לקהל הצופה בסרט ברור מה שהיא עצמה לא מסוגלת להבין בגיל 15 – אין באמת דבר נשגב יותר בעולם הבוגר או בעיר הגדולה, לא משנה עד כמה אפרורית עיר המגורים שלה נראית.

השאיפה שלה למשהו פנטסטי באה לידי ביטוי גם בדרך בה הסרט מציג את העולם. קריית ים של הסרט מכילה מספר אלמנטים שאינם קיימים במקום האמיתי – הסרט כולו מתרחש במחרב סוראליסטי, בו בית קפה על הים בארץ ישראל יכול להיות שומם בחודש אוגוסט, חודש אוגוסט שכולל גם סופת גשם של ממש. בעיירה בה דבר לא קורה חיה גם כוכבת זמר צרפתי גדולה, שבמקרה נראית בדיוק כמו אמה של הגיבורה. באווירה שכזו, אין זה פלא שכאשר לנה מתרגמת באופן לא מהימן דברים של דייג רוסי לעיתונאי הארץ, ומייצרת אגדה על בת ים באזור, לא רק שהעיתונאי מפרסם את הכתבה, אלא שהקריות הופכת לאתר עלייה לרגל לציידי בתולת ים. אבל ההתרגשות הוז לא יכולה להוות בפני עצמה מענה לשאיפה של הגיבורה למשהו גדול יותר בחייה.

מול השאיפה של הנערה למשהו פלאי, הסרט מציג גם את הייאוש של אמה מן השגרה שנכפתה על חייה, בעודה מפנימה כי חייה כבעלת בית קפה כושל ומאהבת (שלא תהפוך לבת זוג רשמית) של פוליטיקאי מושחת – יוסיפו להיות חייה. הנכס העיקרי של בן-רפאל כבמאית הן שתי השחקניות שמגלמות את הנערה והאם, ג'וי ריגר ויבגניה דודינה. בעוד עבורי האיכות שלהן היא דבר ידוע, עבור השופטים הזרים בתחרות פיפרסקי לסרטי ביכורים הן היו תגליות של ממש (גם בפסטיבל טרייבקה, אז כתב על הסרט אורון, נדהמו מריגר שזכתה בפרס על משחקה). הן אלה שהעניקו לסרט איזון ואמינות רגשית, דבר הכרחי בסרט הבורא עולם מוזר ולא ריאליסטי ושלפעמים מרגיש מפוזר מדי. הפיזור הזה בולט במיוחד דרך בניית דמותו של העיתונאי שמגלם מיכאל אלוני, דמות שהבמאית לא ממש מנסה להסתיר את הקשר שלה לדמות מוכרת מן המציאות. אומנם, היותה של הדמות מסעירה עבור הנערה אך גם עלובה עוברת היטב, אך ההתנהגות שלה נראית לפרקים לא אמינה.

אליפלט + הצלילה

הסרט הראשון הוא אחד מן היותר צנועים בתחרות התיעודית, השני הוא אולי השאפתני ביותר מתוך התחרות העלילתית, אולם שניהם מחוברים דרך מבט מורכב על אותו הנושא: הנזק הנפשי שמודל הגבריות הצבאית הישראלית מטיל על גברים בעלי אישיות אשר אינה מתאימה למודל.

״אליפלט״ של הבמאי שקד גורן יכול להיראות במבט ראשון כסרט דוקו-מתח: הבמאי מנסה לברר מדוע דודו, שבמשך כל חייו סבר כי נהרג במהלך מלחמת ששת הימים, לא מוכר על ידי משרד הביטחון כמי שמותו קשור לצבא. אולם, התעלומה נפתרת די מהר ועיקר המסע של גורן הוא יצירת דיוקן נאמן של אישיות הדוד: לא גיבור הירואי בהתאם לדברי השבח הטיפוסיים ליום הזיכרון, אלא גבר רגיש אשר חש אבוד במציאות הישראלית ובתוך המשפחה בה גדל, אדם שדומה כי גם האנשים הקרובים לו ביותר לא הכירו את מלוא אישיותו. דרך שיחות עם אנשים שהכירו אותו סמוך למותו וקריאה מחדש של מכתביו, עולה דיוקן של אדם שדווקא בשל הזרות שלו, יכול להוות גיבור של ממש עבור יוצר הסרט.

״הצלילה״ מתרחש במהלך מלחמת לבנון השנייה ומציג שלושה אחים האומרים לקבור עם אביהם בקיבוץ הסמוך לגבול ומיד לאחר מכן לחבור לכוח הלוחם. הצעיר הוא חייל סדיר אשר לא מרגיש ביטחון לקראת היציאה לקרב. האח האמצעי עבר למרכז וניתק את הקשר עם המשפחה במשך זמן ארוך, תוך שהוא חש ניתוק ורתיעה מן האווירה בקיבוץ ומן הגבריות הקשוחה שהתווה האב המת. גבריות אשר האח הבכור מנסה לכפות על שני אחיו ועל הסביבה כולה, תוך הכחשה של מספר טראומות נוספות שתקפו את המשפחה ואת הסביבה. הבמאי יונה רוזנקיאר ליהק את עצמו ואת אחיו יואל ומיכה לשלושת התפקידים הראשיים והבחירה הזו עובדת היטב: הדינמיקה מרגישה אמינה והשילוב של אהבה ויריבות מאיים לפרוץ בכל רגע. אור כתב כתב על הסרט ואני רוצה להצטרף לטקסט שלו לגבי הנקודות החזקות ובעיקר לגבי הפנייה של הסרט קודם כל לקהל הישראלי, גם אם דרך הצער על כך שהצופים הזרים שראו איתי לא הבינו חלק מפרטי הסרט (אני בטוח שקהל זר אחר יבין וייהנה).

מאידך, יש גם סיבות לתגובות מבולבלות כלפי הסרט. משהו בקצב מרגיש עמוס מדי ומבולבל ולכן לסרט לוקח יותר מדי זמן להמריא. אולי זה משום שלתוך היצירה הזו נדחסו הרבה קווי עלילה ואפיון לדמויות המשנה, מה שגורם לכך כי קשה היה לי להתחבר ממש לסרט במשך חלקו ראשון, בה כל סצנה עוקבת סחפה לכיוון אחר. אולם, ככל שהסרט נמשך הקצוות מתחברים בצורה טובה יותר והמערכה האחרונה של הסרט עובדת וכוללת קטעים של עשייה קולנועית מרהיבה המחוברת לעומק פסיכולוגי, גם ללא קשר לעלייה בדרמטיות בחלק מקווי העלילה. השימוש בראש הנקרה כאתר צילום מאיים ויפהפה בו זמנית ותורם גם הוא לייחוד של הסרט.

הקרנה נוספת לסרט ״אליפלט״
ראשון | 05.08.18 | 14:15 | סינמטק 3

פרה אדומה

סרטה הראשון של ציביה ברקאי-יעקב מתרחש בתוך קהילת מתנחלים קיצונית במיוחד: אביה של גיבורת הסרט קונה בתים בשכונות פלסטיניות במזרח ירושלים, עולה להר-הבית בהתרסה, ומתכנן את הקמת בית המקדש החדש במקום. בתו בת ה-17, בני, גדלה כאשר הוא הסמכות הכמעט בלעדית בחייה, שכן אמה מתה כאשר בני נולדה. שני אירועים מסעירים את הנערה וגורמים לשינוי בהשקפת עולמה: לידה של פרה אדומה, שאביה רואה כאות משמיים ומיעד אותה לשחיטה במקדש; ומפגש עם בת שירות לאומי שעובדת עבור אביה כמדריכה ופותח בפני בני את האופציה לגילוי המיניות שלה דרך רומן לסבי בחברה בה הדבר מהווה טאבו מובהק.

הסרט מטפל ברגישות רבה בגילוי ההתחלתי של מיניות ואהבה, וביחד עם התיאור הנוקב אך הלא מתנשא של הקהילה הקיצונית הוא מעמת היטב בין עולמות ערכיים שונים. כמו סרטים אחרים על התבגרות חד-מינית בעת האחרונה, דוגמת ״קרא לי בשמך״, חלק מן הכוח הדרמטי של הסרט נובע מכך שהגיבורה מבינה כי עליה להיות גלויה ונועזת בחייה יותר מהאישה שפתחה בפניה על העולם החד-מיני, אך לא מעוניינת ביציאה פומבית מהארון. ההתבגרות בסרט היא לא רק מינית, כפי שההתאהבות אינה רק מינית, ובאותה מידה השליחות הפוליטית של האב נובעת מאמונה מורכבת ומתוך רצון להושיע אחרים. יחד עם זאת, כמכלול דומה כי הסרט היה עובד טוב יותר כסרט בן שעה ולא כסרט באורך מלא. פרט לדמות הראשית, יתר הדמויות אינן מפותחות היטב והסיום חוטא באמירה ישירה מדי של הדברים ובוויתור על אמינות לטובת קלישאות.

פרא
Sauvage

הסרט לו הענקנו (פה אחד) את פרס סרט הביכורים הטוב ביותר מטעם ארגון הביקורת הבינלאומי פיפרסקי, הוא יצירה מסעירה, לעיתים קשה מאוד לצפייה, על דמות אשר לא רק חיה בשולי החברה בצרפת, אלא מתנהגת כמו מעולם לא ידעה כיצד יש לנהוג בחברה האנושית. סוג של פרא בגוף של אדם, העובד כזונה ממין זכר בפריז אבל לא ממש מקפיד עת קבלת תשלום או מנסה לעצור את ההתדרדרות הקשה במצבו הבריאותי. הוא פרא גם בהתנהגות שלו כלפי הזולת: כאשר קולגה למקצוע הודף את חיזוריו, הוא אינו יודע כיצד לסגת, מה שהיה יכול להפוך אותו לדמות מעוררת רתיעה.

אולם, דווקא בגלל שמשהו בסיסי בהתנהלות האנושית נשכח עבור הגיבור, ניתן לראות בו כסוג של מגדיר את החוויה האנושית. בעודו נאבק על השגת הריגוש הבא, הוא גם מחפש סוג של אינטימיות אך בורח ממנה כאשר דומה כי היא בהישג יד. מגעים משפילים או כואבים פיזיים עם זרים מטילים בו מומים, אבל דומה כי הם פוגעים בו פחות מן האפשרות האחרת, לפיה ישוקם ויעבור לחיים בהם המגע החברתי הוא חשוב, חיים שייתכן ואפילו יש בהם רווחה, או חשיבה לעתיד. היפה בדמות הזו הם הרגעים בהם היא לא מבינה את הכמיהה שלה עצמה: המקומות בהם דחף הבריאות גובר על הרצון להשיג את הסם הבא, מקרים בהם השאיפה לאינטימיות גוברת על הרצון במין.

מדובר בסרט לא פשוט לצפייה מבחינה רגשית, כולל סצנות גרפיות של מין והתעללות. הוא מראה את החיים המכוערים בשולי החברה לא רק עבור הגיבור, אלא גם עבור מספר דמויות נוספות: גברים העוסקים בזנות ולקוחות, שרבים מהם מתוארים באופן סימפטי כגברים נואשים לאהבה שאינם יודעים איך להשיגה בדרכים מקובלות יותר. אפילו דמות המתגלה כסוג של מלאך אפשרי עבור הגיבור הסובל היא קודם כל גבר שניתן להבין את הייאוש שלו.

הסביבה בה מתרחש הסרט לרגע לא נראית דלה או ענייה במיוחד. מדובר ברחובות בחלקים היפים של פריז, או ביערות הסמוכים בהם הטבע נראה עשיר ויפה. התת-מודע של החברה נחשף דווקא לצד היופי. לצד הסצנות הקשות לצפייה בסרטו של קאמי וידאל-נאקה ישנם גם לא מעט רגעים משחררים של חגיגה ויש בו גם הרבה מקום להומור, למשל בסצנה סמוך לפתיחה במהלכה מה שנראה כאירוע בעל טבע מסוים מתגלה כדבר שונה בתכלית.

מוטיב חוזר במהלך הסרט הוא ביקורים אצל רופאים, אשר בודקים את הגיבור והמנסים להשיב אותו לנתיב שלא יוביל את חייו למוות מוקדם. ניסיונות ההצלה הללו כנים ולא מתנשאים, אולם ייתכן והם מחמיצים דבר מהותי, מזעזע יותר במהותו מן הסצנות המראות אלימות קשה בסרט – עבור לאו, חיי הפרא, קצרים וכאובים כלל שיהיו, עדיפים על פני השתייכות לחברה האנושית כפי שאנו מכירים אותה.