"גוטי", או: איך הפכה דרמת הפשע למפוקפקת אפילו יותר מהדמות הראשית שלה

בחצי השנה האחרונה הפכה דרמת הפשע "גוטי" (Gotti) מעוד ביוגרפיה קולנועית שכנראה הייתה פשוט באה והולכת מבלי להשאיר סימנים, לסיפור די מעניין על הפצה מודרנית ועל מצב הקולנוע המסחרי בעולם מאוד משתנה. זה אירוני – ואפילו כואב, אם להיות דרמטים – כי הרעיון היה ליצור אופרת פשע על אחת מהדמויות המפורסמות ביותר של עולם הפשע המאורגן בארה"ב, אבל הסתבר שהטרגדיה השייקספירית האמיתית בכל הסיפור הזה היא בכלל ההפקה של הסרט.

ג'ון גוטי נולד ב-1940 בברונקס והלך לעולמו בגיל שנת 2002 ממחלת הסרטן. ב-61 השנים בהן חי, הספיק להפוך לאחד הגנגסטרים העוצמתיים של ארגון הפשע בניו יורק ולטפס למעלה עד לצמרת לפני שקיבל חמישה מאסרי עולם. והוא לא עשה את זה בשקט, נאמר זאת כך. אחד הדברים שהפכו את גוטי לדמות ידועה בתרבות הפופולרית הוא החיבה שלו לתשומת לב, לבגדים יקרים ולהתבטאויות פומביות. אם מייקל קורליאונה של "הסנדק 2" פשוט ישב בצללים והזיז את לוחות השח עם יד נעלמה, גוטי היה יותר בסגנון של טוני סטארק.
באופן טבעי גוטי הצית את דמיונם של הרבה יוצרים, ולא מעט ניסו להביא את סיפורו למסך. עם זאת, עד השנה הפרויקט הכי גדול על ראש המאפיה היה סרט טלוויזיה שזכה לשבחים רבים ב-1996 (כשגוטי האמיתית היה עוד בחיים), גם הוא בשם הפשוט "גוטי", והעניק לארמנד אסאנטה את פרס האמי.

סרט קולנוע רשמי היה רק עניין של זמן, אבל משהו בפרויקט על עלייתו של ג'ון גוטי לשלטון פשוט לא הצליח להסתדר. התסריט שכתבו השחקן לאו רוסי (שבעצמו גילם לא מעט גנגסטרים איטלקיים במהלך השנים) ולם דובס (תסריטאי שעבד לא מעט סודרברג, וגם חתום על "עיר אפלה") עבר אינספור במאים ורשימת ליהוקים בלתי נגמרת, עד שבסופו של דבר, מותש ודי חבוט, נפל לידיו של קווין קונולי שאמנם ביים כבר שני סרטים לפני, אבל תהילתו הגיעה לו בזכות הופעתו כאריק ב"הפמליה". אני מניח שבשלב הזה היה צריך להגיד שכל ההפקה של "גוטי" מרגישה כמו ארק באחת העונות של הסדרה הזו, אבל מכיוון שראיתי רק עונה אחת ודי השתעממתי, אני אשאיר את ההשוואות למישהו שמבין בזה יותר ממני.

גיהנום הפיתוח שהסרט עבר השאיר צלקות רבות על הסרט גמור. ברשימת המפיקים, המפיקים בפועל והמפיקים האחראים שזכו לקרדיט על הסרט נמנים לא פחות מ-44 אנשים. זאת כמות לא הגיונית, וכפי הנראה שאריות של אנשים שהותירו חותם כזה או אחר בדרך, אבל לא לגמרי ברור מה השפעתם על התוצאה הסופית. כנראה שאף אחד גם לא ייקח את זה על עצמו כי כאשר ההפקה הסתיימה הצרות רק התחילו, והכישלון, כולנו יודעים, יתום.

הפעם הראשונה ש"גוטי" הגיע לכותרות הייתה בדצמבר 2017. ימים ספורים לפני הפצתו, החליטה חברת ההפקה אמט/פורלה/אואזיס פילם לרכוש בחזרה את הסרט מחברת ההפצה ליונסגייט, מכיוון שזו בחרה להפיץ את הסרט במתכונת דיי אנד דייט – כלומר, הפצה מצומצמת במקביל ל-VOD. האנשים מאחורי "גוטי" האמינו שלסרט מגיעה הפצה רחבה בבתי הקולנוע, ובעזרת ורטיקל אנטרטיינמנט שקנתה את זכויות ההפצה החליטו להוציאו ביוני 2018.
בשלב הזה נכנס כוח חדש לאדמת הטרשים של "גוטי", וזו חברת מנוי הקולנוע מוביפאס. וזה כבר עניין בפני עצמו, שהוסיף עוד כמה נקודות לא נעימות לכל הסיפור הרעוע הזה.

מוביפאס היא חברה בת כעשר שנים שלאחרונה זכתה להמון יחס תקשורתי בזכות חבילת מנוי קולנועי שסיפקה לצרכניה. במחיר קבוע, ודי משתלם, מוביפאס מאפשרת כניסה "חופשית" לאולמות הקולנוע. עם זאת, די מהר הדברים החלו להתדרדר כאשר תנאי הרכישה של מוביפאס והשימוש במנוי הפכו להיות די קשוחים, החברה הואשמה בכך שהיא בעצם פלטפורמת איסוף מידע על משתמשים, ובעיקר התנהגה באופן ביריוני ולא שירותי בכלל לצרכניה. אורון היה מנוי מוביפאס, וברגע שחשב שמצא את עסקת חייו נחשף להתנהלות הלא מאוד חיובית של החברה.
בזמן שהייתה תחת אש, מוביפאס החליטה גם להשקיע בסרטים. היא עשתה זאת עם שניים בולטים עד כה: הראשון הוא "חיות אמריקאיות" והשני עם "גוטי". הדבר הזה באופן כללי קצת הבהיל את האמריקאים, כי בשונה מבישראל, בארה"ב יש הפרדה מאוד קשיחה בין אלו שיש להם מניות בסרטים לבין בעלי התיאטראות. הסיבות לכך קיבלו תוקף די רציני בכל הסיפור עם מוביפאס ו"גוטי".

"גוטי" הוקרן לראשונה בפסטיבל קאן, וכבר שם היה אפשר לראות לאיזה כיוון המבקרים הולכים. כלומר, כמה שיותר רחוק ממנו. כאשר הסרט יצא לבתי הקולנוע הוא נקטל לחלוטין, וזכה להיכלל ברשימה המצומצמת והמפוקפקת של סרטים שעומדים על ממוצע של 0 אחוז באתר שיקלול הביקורות רוטן טומייטוס. מה שהיה מאוד יוצא דופן הוא שבזמן שממוצע המבקרים עמד, כאמור, על המספר הנמוך ביותר שיש, ממוצע הציון שהצופים נתנו טיפס עד 71%. מוביפאס כמובן השתמשה בנתון כדי להציל את כבודו של הסרט בקופות, ויצאה במסע פרסום על איך המבקרים לא מבינים כלום, הנה, תראו, הקהל התאהב.
עכשיו ידוע שלעיתים המבקרים והצופים לא נמצאים על אותו העמוד, אבל ההפרש הזה גרם ללא מעט אנשים להרמות גבה. אחד מהתוהים היה דן מורל מהאתר סקרין ג'נקיס שהחליט לברר מה פשר הפער הגדול.
מורל בדק מיהם אותם צופים שכל כך התלהבו מ"גוטי" ובחן את חשבונות היוזרים שלהם. הוא גילה, להפתעתו או שלא, שרובם בעצם פתחו חשבון רק לאחרונה, כלומר באיזור החודש, ושחוץ מ"גוטי" הם לא טרחו לנקד גם הרבה סרטים אחרים. אה, סליחה, דווקא היה עוד סרט שהם טרחו להתייחס אליו – "חיות אמריקאיות". די ברור שהמון חשבונות חדשים נפתחו על ידי מוביפאס אך ורק על מנת להרים את הממוצע של הסרט.
וגם זה לא ממש עזר. "גוטי", שהופק בתקציב משוער של 10 מיליון דולר, הרוויח בכל שלושת השבועות הראשונים שלו סכום עצוב במיוחד של 4 מיליון דולר. מדובר בכישלון מהדהד.

כמו הרבה אחרים (אם כי לא מספיק בהתחשב בתוצאות הכלכליות), גם אני הסתקרנתי מהסרט, והחלטתי ביום שבת להקדיש לו כשעה וארבעים (שהפכו לשעתיים וחצי כי נמנמתי באמצע), כי הרי נגמרו כל הסרטים שאני צריך לראות בעולם והפכתי להיות אלוף של ניהול זמן נכון. אבל זה לא קשור לעכשיו.

"גוטי" נפתח בסצנה איומה. ההמשך אמנם יהיה פחות נורא, אבל העובדה שככה נראה הספתח, שער הכניסה שלנו לסרט, נוטעת חשש אמיתי וזלזול עוד לפני שהספקנו להבין מי נגד מי. תמונת הפתיחה של הסרט היא ג'ון טרבולטה, בתפקיד ג'ון גוטי, עומד בגבו אל המצלמה ומשקיף על ניו יורק הפוטוגנית. לאחר כשנייה הוא מסתובב למצלמה ואומר "תנו לי לספר לכם משהו. אין כמו העיר ניו יורק, חייתי בה כל חיי…" הוא אומר עוד כמה משפטים שנשרו מזכרוני, ומסיים ב"יש רק שתי דרכים לסיים את החיים האלו: כלא או מוות. אני יודע – אני עשיתי את שניהם".
אז מעבר לפריים המוזר, הסיבוב הדרמטי למצלמה ושבירת הקיר הרביעי שמעניקים לסרט שזה אך התחיל תחושה של מוצר טלוויזיוני בניינטיז, משפט הסיום של גוטי מעלה כמה סימני שאלה מבחינה רעיונית. כלא או מוות הן האופציות היחידות? "עשיתי את שניהם"? למה אתה פונה אלינו, שאלנו אותך משהו? ובעיקר, עד כמה קריטי היה להתחיל ככה את הסרט?
התשובה בתום הצפייה היא – לחלוטין לא.

אבל האמת שהיא שהדקות הבאות קצת מטשטשות את התדהמה אבל זה מחזיק זמן די מועט, עד שמבינים איזה בלאגן קורה פה. אז בעצם לסרט עצמו יש שתי כריכות, פותחת וסוגרת, בהן גטי בעצם מספר לנו את השתלשלות חייו עד מותו, ואם זו הפותחת נראית מוזר, הסוגרת בכלל לא הגיונית. לא ברור מי חשב שזה יהיה רעיון טוב. אבל מעבר למסגרת הזו, הסרט, יחד עם הליווי הקולי הלא אחיד של גוטי, מתנהל על שתי נקודות זמן. האחת היא באמת הסיפור הכרונולוגי של עלייתו לתהילה של גוטי, והשנייה היא שיחה בין גוטי האב לגוטי הבן בבית הכלא, כאשר הג'וניור מגיע להודיע לאביו האסיר שהוא החליט לחתום על עסקת טיעון. הסרט רץ רוב הזמן בין שתיהן. לפחות כשהעורך נזכר בזה.
גם פה יש רצף של בחירות תמוהות כי לא ברור למה אנחנו צריכים להעמיס ככה על הטיים-ליין, אבל מה שעובד היטב בסצנות השיחה בכלא היא שהאיפור של ג'ון טרבולטה כגוטי לאחר ניתוחי הגרון שעבר נראה מעולה, ויש שם כמה חילופי דיאלוגים לא רעים ("אתה מכיר אותי. אם יאשימו אותי בגניבת כנסיה אני אכחיש גם אם הצריח יציץ לי מהתחת"). והנה עוד עניין – ג'ון טרבולטה לא רע בתפקיד.
בואו נדבר רגע על טרבולטה.

אחד הסיינטולוגים המפורסמים בעולם, טרבולטה הוא סוג של אגדה קולנועית שכוכבה דעך בצורה די קיצונית בשנים האחרונות, אבל הוא עדיין לא אמר נואש. טרבולטה היה ענק בשנות השבעים אחרי תהילת "שגעון המוזיקה", אך בשנות השמונים לא הצליח לשחזר את הצלחותיו הראשונות עד שטרנטינו החזיר אותו למרכז הבמה עם "ספרות זולה", והקריירה שלו קיבלה הזדמנות שנייה. בשנים האחרונות, בעקבות ענייני הסיינטולוגיה, הכישלון של "הקרב על כדור הארץ" והבחירה המשונה שלו בפאות, טרבולטה נכנס קצת למשבצת ניקולס קייג'ית, שקיבלה תפנית עם המועמדות שלו לאמי לפני שנתיים על "אמריקה נגד או.ג'יי. סימפסון" שם גילם את הפרקליט רוברט שאפירו. כנראה שטרבולטה חשב שהשבחים להם זכה לאחרונה ימנפו את "גוטי" עד לאוסקר, ולכן בוודאי התאכזב כשהסרט עבר ממשבצת ספטמבר היוקרתית ליוני.

לאחרונה ראינו את טרבולטה בשארית המחוממת "מתח גבוה" וכשגנב את ההצגה ב"בעמק האלימות". טרבולטה, אין מה לעשות, מביא הרבה מהמטען שהוא סוחב ב-40 שנות קריירה, ונראה שלא באמת נהנים לפרגן לו, אפילו בהופעות מוצלחות כמו "היירספריי". אבל אם מצליחים לשים את כל זה בצד, בעיני טרבולטה הוא אחד הדברים היותר מניחים את הדעת ב"גוטי". או במילים אחרות, הכישלון של "גוטי" כסרט לא נעוץ בטרבולטה. הוא מביא אתו את הכריזמה שלו, נוכחות מרשימה, הוא מיטיב לגלם את הדמות בגילאים שונים, והוא יודע איך להתנהל עם הדיאלוגים.
באופן כללי הקאסט של "גוטי" לא רע בכלל. טרבולטה הביא לסרט גם את אשתו, השחקנית קלי פרסטון, שהיא בעיני אחת הדמויות המרתקות בהוליווד, שאף אחד כבר לא סופר. היא מעולם לא ממש פרצה את מסגרת שחקניות המשנה שמעטרות את הפריים למרות שהיא בהחלט שחקנית עם יכולות. אני רוצה לומר שהזוגיות הארוכה של עם טרבולטה גרמה להרבה אנשים לזלזל בה, אבל אין לי עובדות לגבות את זה. מה שכן, היא הייתה מועמדת שלוש פעמים לראזי, פטל הזהב, בקטגורית שחקנית המשנה הגרועה של השנה, פעמיים מתוכן בהופעות לצד בעלה.
מצטיין הקאסט הוא שחקן האופי הנהדר סטייסי קיץ', שאם הדברים היו משחקים אחרת היה כנראה מקבל קמפיין אוסקר. עוד שחקן בולט הוא ספנסר רוקו לופראנקו בתפקיד גטי ג'וניור, אבל דווקא נראה שהוא פחות התמודד היטב עם החומר שניתן לו.

פה פחות או יותר מסתיימות החדשות הטובות של "גוטי", כי הסרט הזה פשוט מוזר. אז מעבר למבנה העמוס שלא לצורך, על כל דיאלוג טוב יש מתקפת קלישאות שמעוררת צמרמורת. יש למשל סצנה מוזרה שבה גטי עומד מעל קבר של מישהו שהוא פיטר מעמדת הכוח חודשיים לפני. "הוא מת מסרטן", מסביר לנו קול העל של גוטי, "אבל אם אתם שואלים אותי, הוא מת מלב שבור".
באופן כללי יש משהו נורא מזיע בסרט, שמחקה בצורה קיצונית סרטי פשע אחרים, וזה גורם לו להרגיש גם חסר השראה וגם עילג במיוחד. כאילו הסצנות הן שיחזור חסר מעוף של קלישאות גנגסטרים שמתחילות כמה פריימים לפני שהן היו אמורות, ועל אף כמה שוטים באמת לא רעים (על המצלמה אמון צלם הקומדיות מייקל בארט) יש הרגשה של סירבול נוראי.

אבל הדבר הכי מוזר בכל הסרט הזה, הוא שבשום שלב לא הצלחתי להבין למה ג'ון גוטי הפך להיות כזה גיבור תרבותי. "גוטי" מוציא את הדמות הראשית שלו בתור הגנגסטר הכי גנרי שיש, בחור כריזמטי שרצה להיות כמו אלה מ"החבר'ה הטובים" אבל הפך לדמות מ-SNL. בכל היקר לי, דף הוויקיפדיה של גטי האמיתי מסעיר יותר מהסרט שעשו עליו. לכל דמות אורחת ב"הסופרנוס" יש יותר אישיות ואיפיונים מאשר אחד המאפיונרים הגדולים בתולדות הפשע המאורגן בסרט שנעשה על חייו.
בנוסף נראה שיש איזושהי ביקורת על רשויות החוק האמריקאיות, שממשיכות לרדת לחייו של גוטי, בנו ומשפחתו. וזה גם די מוזר. מתי הסרט שכח שמדובר ברוצח שקטל את דרכו לצמרת? על פי "גוטי" מדובר באיש משפחה אוהב וחבר קהילה נאמן, שהיה צריך לירות לכמה אנשים בראש בסך הכל. לא ברור למה האף.בי.איי מתקטנן אתו על הדברים האלה. לא יודע, לי זה היה קצת לא נעים.

בסוף הסרט, כשרואים את צילומי הארכיון מתהלוכות האבל שעשו לגוטי האמיתי, והחיבה שלה זכה ברחוב, לא בטוח האם פשוט כל האנשים בברונקס נפלו על הראש, או שהדמות שראינו ממנה עכשיו מעל לשעה וחצי לא הייתה רבע ממה שהדמות האמיתית הייתה. בעיני זה בעצם הדבר שהופך את "גטי" לכישלון. זה וסצנת הסיום שלו, כאמור (זה לא ספויילר, אלא סגירת קצוות מסצנת הפתיחה). שוב גוטי עם הגב למצלמה מביט על ניו יורק, ואז מסתובב ואומר לנו ישירות: "אני אומר לכם, גם את תחיו 500 שנה לא תכירו אף אחד כמוני".
אה, וואו, טרבולטה. עכשיו השתכנענו.