פסטיבל קאן 2018 – ״כולם יודעים״, ״יום הדין״, ״קיץ״, ״מלחמה קרה״

אם לצטט את דנטה מ״מוכרים בלבד״ של קווין סמית׳, אז בכלל לא הייתי אמור להיות פה היום. כלומר, השנה. אבל הצטרפות של כמה סוגי נסיבות ברגע האחרון יחד עם ההבנה שהשנה הקולנועית שלי לא תהיה שלמה בלעדיו, התארגנתי בזריזות גם למהדורה ה-71 של אירוע הקולנוע החשוב בתבל, האירוויזיון של התמונות הנעות והמונדיאל של הסרטים – פסטיבל הקולנוע של קאן. זאת הפעם הרביעית ברציפות שלי בריביירה הצרפתית ואל ההכנות המאוחרות יחסית הצטרפה גם התחושה של עמיתיי למקצוע כי הליין-אפ לא מספק. כתבתי על כך ל״הארץ״ – אני לא מבין עיתונאים. כבר שנים הם מתלוננים שהרשימות אוטומטיות ושקאן הוא מועדון סגור מדי, והנה מנסים לרענן ולהעדיף שמות פחות מוכרים – אז התלונות נשארות ורק התוכן שלהן משתנה? אני דווקא הגעתי אופטימי לגבי התוכניה דווקא בגלל היעדר החשודים המידיים, ואולי גם באופן פרטי בשל ההצלחה היחסית שלי במציאה מאוחרת מאוד של טיסה לא יקרה מדי וגם מקום לשהות בו במהלך השבועיים של הפסטיבל.

עניין נוסף שדובר עליו לפני הפסטיבל, גם אם לא מספיק, הוא השינוי בשיטת ההקרנות לעיתונאים. פסטיבל קאן הוא אירוע הקולנוע שהכי מכבד עיתונות בו יצא לי לקחת חלק, שעד השנה אף הקרין לנו את סרטי התחרות הראשית עוד לפני הפרימיירות – מה שאמור לסייע לעיתונות המודפסת לעמוד בקצב של הסרטים. אבל הפעם הוחלט שכדי למנוע טינופים מוקדמים ברשתות החברתיות, חלק מהסרטים יוקרנו לעיתונות במקביל לפרימיירה וחלק רק בבוקר למחרת. יש לכך גם השלכות כמובן אבל ההשפעה המיידית הורגשה בימים הראשונים – לא היה לי על מה לכתוב. את סרט הפתיחה ראיתי רק בערב הפתיחה, לכאורה זה נשמע אלמנטרי אבל בשנים קודמות ניתן היה לראות אותו בבוקר ולהספיק עוד סרט שניים אחרים ממנו בערב. בבוקר של היום השני לפסטיבל הוקרן שוב רק סרט הפתיחה, לטובת מי שלא הספיקו אתמול, אז שוב לא הייתה אלטרנטיבה לצפות בה. זה אומר שרק אחרי יומיים-שלושה התחיל הפסטיבל להיכנס לקצב, והנה הדיווח הראשון שלי ממנו. כרגיל, התמונות הראשונה והאחרונה בכל פוסט הן מהאייפון הפרטי שלי ונועדו להעביר את החוויה והאווירה בריביירה כפי שאני תופס אותה. על העליונה בפוסט זה אסביר מיד בפסקה הבאה.

Everybody Knows / Todos Lo Saben
כולם יודעים – סרט הפתיחה

Image Credit : Memento Films

בגלל החידוש שפירטתי אודותיו בעניין הקרנות העיתונות המתאחרות, נאלצנו לצפות לא רק בסרט הפתיחה לא רק במקביל לפרימיירה שלו אלא גם במשותף עם טקס הפתיחה עצמו, שהתקיים באולם הלומייר הסמוך והוקרן עבורנו על המסך של אולם דבוסי האהוב על העיתונות. חוויה הזויה ביותר, במיוחד משום שהטקס כולו היה בצרפתית ללא תרגום, כיאה לפסטיבל בינלאומי (המתרחש בדרום צרפת). אל תתנו למילה ״טקס״ להטעות – מדובר במשהו כמו שעה של דיבורים באופן כמעט בלעדי, להוציא איזה קליפ או שניים וקטע שירה אחד. המנחה היה השחקן הקומי אדואר בר, שלא הפסיק לברבר, והזכיר שאם יש משהו שאוהבים בפסטיבל הזה יותר מקולנוע – זה לפטפט.

אחריו הגיע דברן לא קטן נוסף, מנהלו האמנותי של הפסטיבל תיירי פרמו, שהציג את התחרות הראשית וכן את חבר השופטים, בראשות האירוע הקוסמי המתקרא קייט בלאנשט. אם היה חסר קצת אבק כוכבים בפסטיבל השנה, לשחקנית האוסטרלית יש גלקסיות שלמות ממנו וכל הריביירה פשוט מאוהבת בנוכחות שלה כאן. הרגע המעניין בטקס הפתיחה, מלבד מחווה ל״פיירו המשוגע״ של גודאר שתמונה מתוכו הפכה לפוסטר הרשמי של הפסטיבל לשנה זו, היה קליפ שמאגד יחד כמה שניות מכל סרטי הבחירה הרשמית. מי שירצו הוכחה או קריטריון לאליפות העולם בקולנוע, הצעתי היא מקצה מעין זה – מבין כל הקטעים שהוקרנו, היחיד שעשה רושם, יצר תגובה אצל הקהל ונחקק בזיכרון, לקוח מסרטו של נורי בילגה ג׳יילן. כי ככה זה כשמאסטרים.

מאסטר נוסף הוא זה שפתח את החגיגות – הקולנוען האיראני אסגר פרהאדי (״פרידה״, ״הסוכן״). בדרך כלל לפסטיבל יש נטייה לפתוח עם סרטים שנעים בין הבינוני לנוראי, עם תבנית די קבועה של בחירה בסרט אמריקאי (עם נטייה לוודי אלן) לבין סרט צרפתי (עם נטייה לזוועות עולם). הפעם הם בחרו בסרט מן התחרות, כבר סימן טוב ואירוע נדיר למדי בפני עצמו, ועוד סרט הוא גם הפקה דוברת ספרדית ומעוטרת בשני כוכבי-על ומאת יוצר איראני מוערך ומבריק – שנקרא ״כולם יודעים״. עכשיו כשהשיר באותו שם בביצוע של לאונרד כהן זצוק״ל מתנגן בראשכם ובראשכן, אפשר לספר שבקרב בין הבינוניות של סרטי פתיחה בקאן לבין היצירות המעולות בדרך כלל של פרהאדי – הכריעה קללת סרטי הפתיחה.

זה דווקא מתחיל טוב, עם סיקוונס פתיחה סימבולי שלוקח את הזמן בתיאור מנגנון של שעון כנסייה עתיק ועצום. פרהאדי רומז בכך על כך שגם סרטו הזה יהיה בחינה פנימית יסודית של מנגנונים משפחתיים בין כתלי הבית הפיזי והרוחני, כשם שהכנסיה היא ביתה של הקהילה סביבה. הסרט מתרחש בימינו אנו בעיירונת ספרדית עטופת כרמים, בה כולם מכירים את כולם, ולכן המקום כולו רוגש מהגעתם של אורחים שהיו פעם בני בית. לאורה (פנלופה קרוז) שבה אל עיר הולדתה יחד עם המשפחה שהקימה בארגנטינה, מינוס הבעל (ריקרדו דארין) שנתקע בעבודה. הסיבה לבואם היא חתונה משפחתית אבל ניכר שמי שלאורה הכי מעוניינת לראות הוא פאקו (חבייר בארדם), יינן מקומי שהשתלט על הכרם של משפחתה וגם מאהב לשעבר. בתה הבכורה אירנה (קרלה קמפרה) מוצאת עניין בבחורצ׳יק מקומי, שהוא במקרה (או שלא) גם האחיין של פאקו, ומנסה להרשימו במספר דרכים. יכול להיות שהיא התישה עצמה כי בחתונה עצמה היא חשה ברע ועולה לחדרה כדי להתאושש. כשהשמחה מסתיימת מתגלה כי אירנה נחטפה – והחוטפים מסמסים את דרישות הכופר ישירות אל האם ההמומה.

זה אולי נשמע כמו טוויסט אבל קורה בשלב מוקדם מאוד בעלילה, כשפרהאדי מסיים את השלב הראשון של פרישת הדמויות לפנינו ונוטע את ההבנה שהחתונה לא הייתה העיקר אלא התפאורה לשילוב בין מותחן חטיפה לדרמה משפחתית, הנוטה אל הטלנובלה – ולא רק בגלל השפה הספרדית. אין בכך כל רע כמובן והבמאי הוכיח בהצלחה את כשרונו כמספר סיפורי מתח בכל סרט שלו בו צפיתי אם חושבים על זה, לצד עיסוקו בסודות משפחה. אבל כפי שקרה בפעם הקודמת בה יצא ממולדתו, עם ״העבר״ הצרפתי, גם את ״כולם יודעים״ אי אפשר לרשימת יצירות המופת של הבמאי שנמצא במיטבו בשפת אימו ובעלילות סבוכות המתרחשות במולדתו. הסטוריטלינג הוא עדיין ברמה מן הגבוהות שקיימות בימינו, כפי שאני מקווה שעובר בתיאור שלי את סיקוונס הפתיחה, דוגמה אחת מיני רבות ליכולת של פרהאדי לשזור יחד קול ותמונה באופן שמספר סיפור צלול. החולשה היחסית הפעם היא דווקא התפתחות הדמויות וחלקים מסויימים בתסריט שנדמים לא שייכים לרמה של היצירה כולה.

בניגוד לעמיתיי שהחלו לנשוף ולנחור בבוז כבר אחרי המערכה הראשונה, אני לגמרי הייתי עם הסרט ועם האובר-דרמתיות שלו עד לנקודה מסויימת. עד שסצנה אחת פשוט חירבה הכל. גם במהלכה לא הגבתי כמו סביבתי, שפשוט ציחקקה (האמת שבצדק) נוכח גילוי דרמטי, אבל התנתקתי רגשית מרגע זה ואילך. זו לא הייתה המופרכות או התגובה של הדמויות המעורבות לסיטואציה, אלא הכתיבה – האלמנט הבולט בקולנוע של הבמאי על פי רוב. ברגע מכריע שאני מבטיח לא לספיילר, מתרחש משהו שנדיר למצוא אפילו בסרטים של טירונים – דמות אחת פשוט פורשת פיסות אקספוזיציה בפני דמות אחרת, כולל פירוט אירועים בהם המאזין נכח בעצמו. ההבדלים ברמה מיתר הסרט עד לנקודה זו, וגם משאר היצירות של פרהאדי, פשוט תלשו אותי מן הנעשה על המסך והשליכו אותי חזרה לכיסא באולם דבוסי, עדיין תשוש מהטיסה הטרנסאטלנטית ותחת ג׳ט-לג קל. לכן בהמשך הייתי מעט ציני יותר כלפי העלילה שהולכת ונעשית ברורה מדי או מסועפת שלא לצורך, לסירוגין, וכך מצאתי עצמי בסיום בין יתר המאוכזבים, על אף המעלות הרבות של היצירה.

Yomeddine
יום הדין

Image Credit: Desert Highway Pictures

אחד הסרטים המדוברים השנה בתחרות לפני הפסטיבל היה הסרט המצרי הזה, ולו רק מהסיבה הפשוטה שמדובר ביצירת ביכורים. בפעם הקודמת שסרט ראשון באורך מלא נכנס לתחרות היה זה ״הבן של שאול״ המופתי, והתקווה היא שמנהלי התוכניה של קאן ראו משהו דומה בסרטו של אבו באחר שוואקי, או איי. בי. שוואקי כפי שהוא מתקרא. היה לי נחמד להיות דובר השפה השמית היחיד בתור בו עמדתי כדי להסביר שכותרת הסרט המקורית, ״Yomeddine״, שלא תורגמה בפסטיבל לשום שפה, היא למעשה ״יום הדין״ (בהמשך הפסטיבל הסבירו זאת גם היוצר וערכת העיתונות). אבל עדיין, נדרשה צפייה בסרט כדי להבין שהארמגדון וקץ הימים לא עומדים להכות במצריים משל היו המכה ה-11, אלא שהכוונה היא היא ליום הדין הפרטי של כל אדם העומד בפני אלוהיו לאחר מותו, וגורלו נחרץ לגן עדן או לגיהנום. ישנם מספר דיונים בסרט על מי זכאי להימנע מיום הדין, למשל שהלוקים בנפשם הולכים ישר לגן עדן וזאת בשל ההתרחשות שפותחת את העלילה.

התמונה הראשונה בסרט חושפת הר של זבל, בו מחטט עבור מציאות מי שיהיה גיבור הסרט, בשאיי (ראדי ג׳מאל). לאחר שאסף את השלל היומי הוא מעמיסו על עגלת האלטעזאכן שלו, הרתומה לחמור בשם חארבי, ושב אל מושבת המצורעים בה הוא מתגורר. אם תרצו לדמיין את בשאיי, השיר ״אולה בבו״ של מאיר אריאל עושה עבודה די טובה בתיאורו, ואם לא אז פשוט קחו את המילה שלי שמדובר בגיבור קולנועי כה מכמיר לב מעצם מראהו, עד שהצפייה בסרט הופכת לקשה מנשוא. אם זה לא מספיק, המשך היום של בשאיי כולל ביקור אצל אשתו המאושפזת בבית משוגעים, שאינה מגיבה אליו כלל ועומדת לעזוב את העולם הזה. בדרך תופס את בשאיי היתום החביב עליו (אחמד עבדלחפיץ), המכונה ״אובמה״ בשל צבע עורו וזהותו הנובית (כלומר מוצאו כנראה מדרום מצריים או אפילו סודאן). לאחר מות אשתו, מבין בשאיי שאין לו איש בעולם ומבקש לצאת למסע רכוב על חמורו ומלווה באובמה הקטן, במטרה לתור את מצריים ולהתאחד עם המשפחה שנטשה אותו בבית המצורעים, כשהבינה בילדותו שהוא נגוע במחלה. או בקיצור, זו גרסת האקסטרים המאוד משונה לסדרת הילדים המיתולוגית ״הלב״.

האמת שההקבלות העלילתיות לקורותיו המצויירות של מרקו רוסי הלכו והדהימו אותי ככל שהסרט התקדם, אבל מה שתיארתי הוא פחות מעשר הדקות הראשונות, להערכתי. זה אומר ששרירי הלב שלי נאטמו לחלוטין מול ריכוז כה מוגבר של סבל אנושי, ואת השעתיים הנותרות של הסרט ביליתי בניסיון להבין מה הוא עושה בתחרות. זה לא שהוא רע חלילה, אבל הדבר האחרון שציפיתי מסרט על מצורע הנודד לאורך הנילוס בלווית יתום וחמור – זה שיהיה סרט מסע בנאלי ונוסחתי. אולי זה המקום להזכיר שהסרט אמנם נחשב מצרי, ובפסטיבל קאן לעיתים מבכרים אקזוטיקה על פני פרמטרים אחרים כמו איכות, אבל הוא הופק ויופץ בסיוע חברות אמריקאיות וצרפתיות ואף פותח במעבדת הקולנוע של אוניברסיטת ניו יורק. ככזה בהחלט יש משהו כמעט-אמריקאי באופן פרישת הסיפור והתחנות שאליהן מגיעים הגיבורים, ולמעט חריגות קלות מן המובנה המוכר של מסע מעין זה היה קל מדי לנחש את הסצנה הבאה.

בכל זאת, יתרונותיו של הסרט ברורים. המבט שלו על מצריים, שמוצגת בו בשיא כיעורה, מאוזן בזכות האנושיות הזוהרת שמקרינים גיבוריו הדחויים אפילו בידי השוליים. ג׳מאל, שאינו שחקן קולנוע אלא מצורע שחי כל חייו במושבה המיועדת לשכמותו, מגלם באופן אותנטי גיבור קולנועי לא שגרתי שמעורר לצד רתיעה או התפעלות גם הרבה ביקורת עצמית (לפחות אצלי) בנוגע לאופן בו מראה חיצוני משפיע על כושר השיפוט. רוב דמויות המשנה עוברות תהליך דומה בפגישות עם בשאיי, והחביבות עליי היו חבורת ה״פריקים״ (להגדרתם) שמבקשת לאמץ אותו, בעוד מערכת היחסים המרכזית של תחליפי האב-בן בינו ובין אובמה הייתה מעט מייגעת ומאולצת. דוגמה נוספת להמחשת הרגעים הפיוטיים יותר של הסרט המתעלים מעל לתלאות החיים ועליבות הקיום היא סצנת לילה על הנילוס. בשאיי מביט בספינה המשמיעה מוזיקה ומנצנצת באורות צבעוניים, החולפת על פניו ויודע שלעולם לא יהיה חלק ממנה. אלא שאם הבנתי נכון מדובר במסיבה של גייז, שהידע שלי לגבי אי-קבלתם בחברה המצרית (בצירוף חידוד מסייע לאחר שיחה עם איש ידיעות אחרונות אמיר קמינר) מצביע על כך שהשאיפה של בשאיי היא למעשה להיות חריג בתוך הזרם המרכזי. הכל רק לא להשקיף על החיים מן הגדה ולהיות כל-כך נחות עד כי החברה אפילו לא טורחת להכיר בקיומו.

Leto / Summer
קיץ

באופן ניסי למדי, בטיסה עימה הגעתי לצרפת אחד הסרטים שהיו זמינים לצפייה היה ״הסטודנט״ (או ״התלמיד״) של קיריל סרברניקוב, שהיה שיחת הריביירה לפני שנתיים כשהתמודד במסגרת השנייה בחשיבותה בקאן, ״מבט מסויים״. כבר שנתיים אני אומר לעצמי להשלים את הסרט הזה וזו הייתה ההזדמנות האחרי-אחרונה שלי אם רציתי לעשות זאת לפני צפייה בסרטו הנוכחי, שכבר שודרג לתחרות הראשית – ״קיץ״. גם על מסך זעיר של מטוס ובמצב טיסה (בו אני לא במיטבי מבחינת תפקוד) לא היה קשה לזהות שני דברים במהלך הצפייה ב״הסטודנט״ של סרברניקוב – יש כאן במאי עם עוצמה קולנועית בלתי ניתנת לערעור, והוא במיטבו ברגע השיא של הסרט המשלב היטב בין מוזיקה לבין המתרחש על המסך. לכן שמחתי לגלות שסרטו החדש עוסק כל כולו במוזיקה, ליתר דיוק בסצנת הרוקנרול של לנינגרד בין סוף שנות ה-70 ותחילת ה-80. עם זאת, שום דבר לא הכין אותי להפגזה החושית והקולנועית הכה משלהבת של הסרט הנפלא הראשון שהוקרן בקאן השנה.

הפתיחה מתארת בפירוט את סיפור היכרותם של מייק (רומאן ביליק) ונטשה (אירנה סטארשנבאום), שעל ספר זכרונותיה מבוסס הסרט. הוא היה מוזיקאי רוק שהעריץ את המערב אך נדרש להיות מבויית בהופעות שלו מול קהל רוסי, והיא התחילה בתור מעריצה שהתגנבה להופעות הללו לפני שהפכה לזוגתו ולכח מניע בחייו. אחרי שתספיקו להתרגל אליהם ואל שלל הדמויות המקיפות אותם, מגיע הגיבור האמיתי של הסרט – ויקטור צוי (טיאו יוּ), אליל רוק ברוסיה של שנות ה-80 שבזמן בו מתרחש הסרט רק עשה את צעדיו הראשונים בעולם המוזיקה. גם הוא מתחיל כמעריץ של מייק אבל במהרה עיניו עוברות להאדיר את נטשה, מה שמצית משולש אוהבים. כל זאת בזמן שמבחינה מוזיקלית, ההשפעות המערביות איימו לשחרר את הרוקנרול הרוסי מכבליו ולתת גם לו להתפרע קצת כמו אצל דייויד בואי, הסקס פיסטולס ועוד להקות ואמנים שנערצים על ידי הגיבורים.

אחד הדברים שלא הפסיקו להדהים אותי בסרט הוא עד כמה המוזיקאים והקהל הרוסים מצד אחד מושפעים מן המערב ומצד אחר נדרשים לאיפוק בהופעות, באופן שמזכיר קונצרטים של הפילהרמונית. התקופה היא כזו בה פקידי ממשל פיקחו על התרבות והבידור ולכן טקסטים מקוריים היו צריכים להיות זהירים או מתוחכמים במסרים שלהם, בזמן שבמקום לשמוע מוזיקה מערבית הדמויות בסרט הרבה פעמים מסתפקות בלהעביר ביניהן תרגומים למילות השירים בלבד. בשל כך, יש כאן דיון מרתק בשאלה איזהו גיבור-גיטרה, או שמא קווים לדמותו של הרוקסטאר וגם של הרוקנרול כמוזיקה יצרית ומחתרתית במהותה ושורשיה. מייק, לדוגמה, הוא הכי רוקר שיש מבחינת התשוקה שלו למוזיקה לצד הקוּליות שלו בכל תחום אחר בחיים, אבל אינו קלישאה רודפת נשים – להיפך, הוא מתעניין רק בזוגתו בעוד היא זו שמתחילה להשתעמם מן החיים עם כוכב ותיק ומתעניינת בצעיר. הכל נעשה גם בתחום הזה בנימוס, ממש כמו אותן הופעות רוק רגועות ושלוות מדי. אז איך בכל זאת רוקדים כמו מטורפים לצלילי מוזיקה מערבית בלנינגרד של האייטיז? כאן מתחילות ההברקות הסגנוניות של הסרט, שהפכו אותו לכה מעולה בעיניי.

ראשית, ״קיץ״ אמנם מצולם בשחור-לבן המנוגד לצבעוניות הסבנטיזית בה כולנו מורגלים מסרטים אחרים, אבל מכיל גם הבלחות של צבע בסגנון תמונות פולארויד. יתרה מזאת וחשוב מכך, הוא גם כולל מגוון של השתעשעויות עם המדיום הקולנועי, בעיקר דרך דמות חוזרת של מעין מספר, או אולי ההתגלמות האנושית של רוח הפאנק-רוק המערבית. בפעם הראשונה שהבחנתי בו היה זה כי הוא פשוט פנה למצלמה ואמר ״הם בכלל לא דומים״, בסצנה בה הגיעו ויקטור צוי וידידו לפגוש את מייק וחבורתו על החוף. שבירת הקיר הרביעי בתוספת ביקורת על הסרט מצד אחת הדמויות בו, היו רק ההתחלה עבור הדמות הזו שבכל פעם שהופיעה על המסך – הפך הסרט למיוזיקל משוגע. זה אומר שממש כמו במיטב הסרטים המוזיקליים, הנאמברים חיצוניים לעלילה ומבטאים את רחשי הלב של הדמויות, היוצאות מן הסיטואציה המצולמת לקטע שירה וריקוד או השתללות. ברגעים האלה המסך גם נצבע באנימציה של סמלים ושירבוטים, בסגנון הקליפ המיתולוגי של להקת a-ha לשירם ״Take On Me״ או שמא אעז לכתוב – ״סקוט פילגרים״ בשחור-לבן סקצ׳י. הביצועים הם באנגלית במבטא רוסי בולט וכוללים את הגרסה והקליפ הכי כיפיים שראיתי ושמעתי לשיר ״Psycho Killer״, שהוא אחד השיאים המוקדמים של הסרט וגם גרסת פנטזיה להופעת רוק סובייטית.

לצד ההתפרעויות הקולנועיות הללו, מרבית הסרט מתנהל כמו דרמה אירופאית מדוייקת ומחושבת היטב, שמזכיר יותר את סרטו הקודם של הבמאי. זה אומר שהרבה מהשוטים אינם קצרים אבל המצלמה לא נחה בהתאם לסצנה, ממשיכה את האנרגיה והדינמיות, ונותרת סטטית לפרקי זמן ממושכים רק כשהנעשה על המסך דרמטי ומסעיר מכדי להוסיף עליו. גם מבחינה נראטיבית יש פה הברקות אינספור, את רובן יהיו חבל להסביר מבחינת רמת הפירוט שאצטרך להיכנס אליה, אז אסיים בלייחל שהסרט הזה יוקרן גם בישראל ובקרוב. זה בטח לא יקרה בבתי הקולנוע, אבל ״הסטודנט״ הוצג בפסטיבל חיפה ואין סיבה שהמסורת לא תימשך וכך קהל הפסטיבלים של ישראל ימשיך להתוודע ליכולות של אחד הבמאים המצויינים של הקולנוע הרוסי העכשווי – קיריל סרברניקוב. חבל שהוא יכול רק לקרוא על התשואות שקיבל בכל הקרנה, משום שהוא מצוי במעצר בית במולדתו (שנחשב לרדיפה על רקע פוליטי מצד הממשל). כמובן שפרס כלשהו בתחרות הראשית של קאן יכול לשפר את סיכוייו של הסרט להגיע ארצה, אבל עוד קצת מוקדם להמר.

Zimna Wojna / Cold War
מלחמה קרה

כשהחלה ההקרנה בלומייר והמסך נפתח רק בחלקו והותיר פריים מרובע, היה כבר ברור שפאבל פאבליקובסקי, זוכה האוסקר על ״אידה״, ממשיך באותו הסגנון הוויזואלי שאפיין אותו בסרט הקודם, גם אותו צילם לוקאס זאל. הפריים הראשון שהוקרן אכן היה בשחור ולבן, ובהמשך הגיע סימן ההיכר של ״אידה״ ומעתה גם של הבמאי – Headroom מוגבר, כלומר לא מעט שוטים בהם המרחק בין החלק העליון של התמונה לראשים של הדמויות גדול מן הנדרש ומותיר חלל הדוחק אותם מטה. ב״אידה״ זה היה כדי להשאיר מקום לשכינה (או היעדרו של האל) במעשייה הדתית, אבל ב״מלחמה קרה״ זה קורה בעיקר כאשר הדמויות מרגישות שכובד העולם מועך אותם אל הרצפה.

הסרט מתחיל בפולין של ראשית הקומוניזם, סוף שנות הארבעים ליתר דיוק, עם סיקוונס פתיחה שכולו מטפורה פשוט מבריקה – צוות של אנשים בחליפות הדורות יחסית מטייל בין הפולנים הכפריים ומקליט שירים ומנגינות שונות. לאחר מכן מתברר כי הם לא התעניינו באותנטיות אלא רק בחומרים, שכן הם מעבדים אותם ומייצרים מופע מכובס ומנומס משירי העם – להנאת קהל של קונצרטים. מקרה קלאסי של אמנים המנצלים את העממיות לטובת להנאה בורגנית יותר, אבל הסרט לא באמת על זה. למעשה זה היה עבורי בעיקר קישור חביב אל הסרט הקודם בסקירה זו, ״קיץ״, שניהם סרטים על ועם מוזיקה בעידן הקומוניזם ובשחור לבן. מה הסיכוי שיש שניים כאלה בתחרות הראשית בקאן? ועוד יותר נדיר – שהם יהיו המצטיינים עד כה?

המבצעים החדשים של שירי העם הם צעירים מבית ספר חדש למוזיקה, שעוברים אודישנים ומלוהקים בהתאם למאפיינים שונים שאינם בהכרח כישורי השירה שלהם. כך נפגשים לראשונה ויקטור (תומאס קוט) וזוּלה (יואנה קוליג), הוא המלחין והמנצח של הלהקה והיא התלמידה החדשה ש״יש בה משהו״, כפי שטורח להסביר כל מי שמדבר עליה במהלך הסרט. מרגע הפגישה שלהם העלילה עוברת להתמקד בסיפור האהבה מהיפים שראיתי בקולנוע לאחרונה. הנעשה באירופה הוא רק התפאורה למחול הלבבות בין שני אנשים שכל-כך אוהבים זה את זו עד שברור כי אינם יכולים להסתדר בתור זוג מבלי לקרוע אחד את השנייה לגזרים.

כדי לנסות לתאר מה עבר על הלב שלי במהלך ההקרנה, אצמד למוטיבים המוזיקליים של היצירה עצמה. אז ממש כמו הדמויות, גם המסע הרגשי של ״מלחמה קרה״ נע בין ריקודים סוערים עם השפעות ג׳אזיות משוחררות, לבין בלדות עצובות כמו החיים. כמו בכל הרגעים של הניכוס התרבותי בסרט, ליבתו מבקשת לקחת דבר פשוט וטהור כמו סיפור אהבה בין שתי נפשות שונות בתכלית ולהדגים כיצד הבלים מעשי ידי אדם, כמו אידאולוגיה או מעמדות למשל, הם שמסבכים הכל – ולא האהבה. בין שני הגיבורים הולכת ונפערת תהום שמעמיקה ומתרחבת יותר יותר. תחילה זו העובדה ששניהם מגיעים ממעמד שונה ודור אחר, ובהמשך נדמה שהקומוניזם עצמו מתפשט באופן שמפריד ביניהם, אבל זה רק גורם לשניהם לעשות מעשים שמוכיחים מה זאת אהבה ומה כוחה.

את הרומנטיקה שוודאי תהיה קיטשית מדי לצופים מסויימים, כפי שנתקלתי כבר עכשיו בריביירה, עוטף פאבליקובסקי בעשייה קולנועית שנעה בין ליטוש מודגש לבין הבלטת פגמים מסויימים. לכן, אין מחלקה שלא מצטיינת בסרט הזה בעיניי, החל מן המוזיקה שבעזרת עיבודים שונים מדגימה תפיסות עולם שונות (כולל גרסאות מקור ל״שירי ארץ ישראל״ שהזכירו לי מעין באו) המשך בדיאלוגים פשוט קטלניים שרובן שייכים לגיבורה, וכלה באמצעי המבע הוויזואליים. על כוחה של התמונה אני יכול להתפייט עד הדיווח הבא שלי, אבל כבר הזכרתי אותו לעיל, אז רק אוסיף שהקאטים לשחור בסוף כל סיקוונס או מערכה הם חיתוכים במלוא מובן המילה, ברמה של כאב פיזי. מי שקרא את התסריט ודאי את התסריט ודאי סיים אותו עם פייפרקאטס, או לפחות זו התחושה שמעבירה העריכה.

עוד אלמנט דוקרני הוא כאמור הדמות הנשית שמגלמת קוליג, שמתחילה את הסרט כנערה כפרית והופכת במהלכו לסוג של ג׳ניפר לורנס (כולל מחווה ספק-מודעת למעידות של הגיבורה) – זה בולט מעט במראה החיצוני אבל בעיקר בפה הגדול, בדעות מוצקות ובחוצפה הסקסית. מי שמשלים ומאזן אותה היטב הוא קוט בתפקיד הגברי המיוסר, עם פרצוף של כוכב קולנוע אובר-גברי מהתקופה בה מתרחש הסרט אבל דמות כמעט-שברירית ברגעים רבים. הוא המעשי מבין שניהם בעוד תשובות המחץ של הגיבורה משניות רק לשאלות ולשריפות המילוליות שהיא מציתה ראשונה, מה שמשתלב יפה הם המוטיב המרכזי של היצירה – אהבה שבוערת כל-כך חזק עד כי היא כאילו נידונה להישרף מהר, לפחות עד ההתלקחות הבאה.

התור לסרט הפתיחה, והמטריות שהפכו לשמשיות כי הגשם שהובטח לא הגיע