"פרא", סקירה

אם הייתי צריכה לסכם את "פרא" ("Rampage") במשפט אחד בלבד, הייתי אומרת שמדובר בסרט אקשן-מפלצות מהנה מאוד, שלוקח את הקצב שלו ברצינות, ואת המדע שלו הרבה פחות – ולפעמים זה כל מה שצריך מחוויה קולנועית. בהרחבה אפשר להגיד שמדובר בעיבוד מאוד מוצלח למשחק וידאו, מה שידוע כאחד האתגרים הלא מפוצחים של העיבודים הקולנועיים. מצד שני, זו גם התחכמות לקרוא לסרט שביים בראד פייטון לפי תסריט של ריאן אנג'ל, קרלטון קיוז, ריאן ג'יי קונדל ואדם סטיקל "עיבוד", כי המשחק עצמו פשוט מאוד: אפשר לשחק בן אדם שהופך לגורילה, זאב או תנין עצומים, להרוס כמה שיותר בניינים עד שתופסים אותך ואם אתה מת – אתה חוזר להיות בן אדם. זה הכל.

איך זה בא לידי ביטוי בסרט? ספוילר: אף אדם לא הופך לחיה, חי או מת. יש גורילה (לבקן, מה שרק הופך אותו לחמוד יותר, וגם ליקר ערך ובעיקר יקר לליבו של גיבור הסרט דיוויס שדואג לו, אבל נגיע לזה), זאב ותנין – כולם נחשפים לחומר מסוכן מעשה ידי אדם שגורם לעריכה גנטית, שימו לב – לא הנדסה או השבחה, עריכה גנטית. למה זה חשוב? כי בהמשך דר' קייט קולדוול (המועמדת לאוסקר על "אור ירח" נעמי האריס) תגיד לדיוויס (דוויין ג'ונסון) שמטפל בבעלי החיים האלו, שזה חשוב. היא ממש מתעקשת על כך במונולוג אקספוזיציה קטן שנותן לנו רקע פשטני עד כדי גיחוך לאופן שבו העריכה הזו עובדת. החיות נחשפו לחומר שמשפיע על הדי אן איי שלהן ומשנה את כל התאים ביחד, או משהו, מוסיף להן תכונות של כל מיני חיות כדי שהן יהיו עמידות מאוד, נניח מהירות של צ'יטה, קוצים של דורבן וכישורי ריפוי של איזה קיפוד ים. בחיי. אותו חומר גם גורם להן לגדול די מהר לממדי ענק, גם להיות חזקות מאוד וגם לפתח תוקפנות שלא תואמת את המין שלהן. למה? כי הן עברו עריכה גנטית! זה גורם לכל ההסבר הזה להישמע הגיוני יותר? לא? לא נורא, הוא מהווה בסיס טיפשי להערות מעולות בהמשך בכל פעם שאחת מהחיות מפגינה עוד תכונה מאתגרת שמאפשרת לה לחסל מלא אנשים ולהשמיד את שיקגו.

הבסיס הטיפשי הזה מגיע יחסית בתחילת הסרט אבל בסופו של דבר פועל לטובתו. הוא קובע את הטון מראש, ומבהיר לנו שאין מה להתעמק בחוקיות של העולם שמוצג לנו. זה לא סרט מדע בדיוני עם עומק מכוון, זה סרט שעושה שימוש ביצורים גדולים שמחרבים עיר בסגנון לא רחוק מזה של מייקל ביי (כן, סגנון) עם עריכה קצבית טובה יותר ופחות מעוררת התקפי אפילפסיה. מה שנשאר לנו כצופים הוא להתלוות לדיוויס ודר' קולדוול במסע שלהם להצלת העיר.

העובדה שמדובר בחוויה בידורית שלא מתיימרת ליותר מכך מתבררת עוד קודם, האמת, אם לא רק מעצם הליהוק של דוויין ג'ונסון בתור האחראי בשמורת הטבע ש"מעדיף את חברת בעלי החיים על חברת בני האדם", אז ממערכת היחסים מלאת החיבה שלו עם הגורילה, איתו הוא מנהל שיחות שלמות בשפת הסימנים, כולל בדיחות של חברים ששירתו במילואים ביחד. הוא וג'ורג' (זה שמו של הגורילה) מכירים זה את זה שנים, וג'ורג' סומך על בן האנוש עם לב הזהב וכישורי הלחימה יותר מעל כל אחד אחר. כן, ברור שלדיוויס יש רקע ביחידה מיוחדת כלשהי. הוא גם מציל חיות מסחר אכזרי וגם מכסח אנשים, ככה שאנחנו מקבלים גם אלימות (כלפי בני אדם) וגם מסרים חיוביים וביקורתיים על היחס שלנו למי שחולקים איתנו את הכדור.

כשאני כותבת אלימות כלפי בני אדם, אני מתכוונת לאכילה וביתור שלהם במגוון דרכים חינניות, כולל שימוש יעיל במבע מתחום האימה ברגעים אלו. כבר ברגעים הראשונים של הסרט, כשאנחנו עדים לניסוי שהשתבש והניע את כל העלילה, לא חסים על חיי אדם. בהמשך גם יחידת חיסול בפיקודו של ג'ו מנגנ'יילו לא נשארת שלמה כל כך. הוא נשלח על ידי הנבלים של הסרט, האח והאחות ויידן (ג'ייק לייסי ומאלין אקרמן) שעומדים בראש החברה שביצעה את הניסויים. הם גם העסיקו את ד"ר קולדוול, ואפשר לומר, בעדינות, שיש ביניהם הרבה דם רע. הצמד אמורים להיות ייצוגי רוע אנושי בסגנון נבלי ג'יימס בונד או קומיקס – תחמנים, עשירים ומוגזמים, אבל הם אחת הנקודות הכי חלשות בסרט. הם משתמשים במסכי ענק ומצלמות כדי לראות את יחידת החיסול בשטח, מה שמאפשר לסצנות קצרות של שחיטה בסגנון פאונד פוטאג', אבל זו הפונקציה הכי טובה שלהם. שום דבר שהם אומרים לא מעניין, והדיאלוגים שלהם לא שנונים מספיק אלא רק מסבירים לנו מה הולך לקרות. למשל, שהם הולכים לזמן את החיות אליהם לשיקגו בעזרת תדר קולי כלשהו, וככה הם יוכלו להשיג דגימת די אן איי כדי להמשיך במחקר, וגם להשמיד ראיות. אולי, אני לא בטוחה. אני גם לא בטוחה שזה משנה, העיקר שיש סכנה שכל העיר תיחרב בדרך ועכשיו יש לנו שעון מתקתק ולגיבורים עיר שלמה וגורילה להציל. לא אכפת להם מהזאב והתנין, אגב, כי לא ביססו לנו מערכת יחסים איתם בתחילת הסרט, וגם כי כשהם משתנים הם הופכים ליצורים מפלצתיים עם יותר מדי זיזים ושיניים, בזמן שג'ורג' נשאר מזוהה, רק ענק וכועס. הדמויות של דיוויס וד"ר קולדוול משתדלות לנהל שיחות קצת יותר מעניינות או לפחות מבדרות, לפעמים זה עובד, אבל רוב צווחות החדווה שהשמעתי במהלך הצפייה היו מסצנות האקשן על המופרכות שבהן.

הבונוס בסרט הוא ג'פרי דין מורגן בתור הארווי ראסל, מעין קאובוי מודרני שמשרת ביחידה ממשלתית סודית. מורגן, ששיחק עם אקרמן ב"השומרים" הרבה לפני שהחל להטיל אימה ב"המתים המהלכים", מפעיל גם כאן את הכריזמה שלו ומייצר דמות מסקרנת שמגבה את שאר הצוות. הדמיון לקאובוי אינו מרומז, הוא מעיד על עצמו ככזה, יותר מפעם אחת. זה לכשעצמו קצת מטרחן, אבל עצם העובדה שלוקח זמן להבין אם הדמות שלו תהיה כזו שעובדת לטובת הגיבורים הברורים או לטובת הממשל, מרעננת ולא מובנת מאליה בסרט קליל שכזה.

בכלל, למרות שהוא מטופש מאוד, די צפוי ורצוף קלישאות, המבנה שלו מהודק כהלכה, האורך שלו מספק (שעה ו-45, לא שעתיים!), התלת ממד לפחות לא עושה כאב ראש, היחסים בין הדמויות נבנים בצורה משכנעת וחלוקת התפקידים ביניהן ואפילו הייצוגים המגדריים והאתניים בו מגוונים ועובדים יחד מצוין. ד"ר קולדוול נמצאת עם דיוויס בשטח כל הזמן ורחוקה מלהיות מדענית במצוקה, וזה ממש לא סרט על אדם לבן שמציל את היום, מקסימום גורילה לבנה.