״על גוף ונפש״, סקירה

כותרת סרטה של אילדיקו אניידי, ״על גוף ונפש״ (On Body and Soul) נראית כמתאימה למאמר תאורטי יותר מאשר לסרט. מעבר למילים גדולות וכלליות כמו גוף ונפש, המילה "על" מצביעה על יומרה פילוסופית, הסרט הזה לא רק מספר סיפור, אלא גם מנסה לגעת בדבר מה גדול יותר, ברמה המוצהרת והראשונית ביחסים בין הקיום הפיזי (הגוף) לבין הקיום הרוחני או המופשט יותר (הנפש) – שני יסודות שניתן לראות כחלק מאותו שלם וגם כסתירה. הסרט בונה היטב במהלכו הן את ההשלמה והן את הסתירה בין הרצון להצלחה או חיבור רוחני לבין קיום פיזי בעולם. אבל הסרט אינו מרגיש כמו הרצאה או הטפה, למרות שאפשר לשאוב ממנו לא מעט מן הזווית הפילוסופית – הדבר מתרחש בגלל שהסרט נוגע גם בנושאים נוספים ולא בצורה מזלזלת ובעיקר בגלל שהעיסוק בנושא הגדול אף פעם לא משתלט על הסיפור האנושי הקטן אך הייחודי ושובה הלב אשר רוקחת הבמאית ההונגרייה. במילים אחרות, הסרט פונה קודם כל לרגש ורק אחר כך לשכל, כי רק דרך הרגש ניתן לחדש ולחוש מחדש דברים כמו מגע פיזי או שאיפה לקיום רוחני.

הדרך בה הסרט פונה לרגש עוברת דרך העלילה שהתיאור של פרטיה היבשים נע בין קומדיה רומנטית למלודרמה עם תפניות מוגזמות. אבל הסרט לא ממש פונה לאף אחד משני הכיוונים הללו, מכיוון שהוא נסוב בעיקר על הסגנון הקולנועי האישי של היוצרת וגם בגלל שאחת מן הדמויות הראשיות שלה היא דמות בעלת ראייה מיוחדת של העולם ושל המגע עם הזולת, וגודל השינוי אשר היא מחליטה לעבור מספק הסבר לגודל התפניות הדרמטיות בחלקו השני של הסרט. זוהי דמות אשר לא מוצאת את עצמה בחברה האנושית הרגילה ומה שעבור רוב בני אדם מרגיש מובן מאליו, עבורה כרוך במהפכה של ממש, בגזרה הפיזית ובעיקר בגזרה הנפשית, מה שיכול להוביל או להתרוממות או לקריסה מוחלטת.

הסרט מבריק עוד לפני שאנו פוגשים בדמות הזו, ואפילו עוד לפני שאנו פוגשים בדמות אנושית של ממש. הדקות הראשונות של הסרט עובדת על יצירת הקשר בעריכה בין מצבים שונים ומקומות מרוחקים, הקשרים אשר עובדים ביותר מרובד אחד, בעיקר בצפייה שנייה. עוד לפני שאנו רואים תמונה, הסרט מתחיל עם שניות רבות של רעשי רקע של טבע על רקע מסך שחור, כאילו אנחנו נכנסים למצב תודעתי אחר. כאשר התמונה נחשפת, אנו חוזים בשני צבאים ביער מושלג, דימוי אשר יחזור מספר פעמים בסרט, אבל הוא משרה תחושה של טבע, חופש ואולי שלווה. ממנו הסרט נחתך לפרות בבית מטבחיים, כלואות וכנראה מצויות שניות לפני שיובלו על מותן. ממבט על הפרות אנו עוברים לשוט של שמש בלבד, מה שיוצר שוב תחושה של חופש, מבט אשר נתפס תחילה כמבט של הבקר.

אלא שהשוט הבא חושף כי המבט הוא של מנקה קשישה במה שיתברר במהלך הסרט כאותו בית מטבחיים וכאשר היא תשוב להביט לעבר השמש, זה יהיה מבעד לחלון, אשר יחלק את הפריים ויכניס גם את השמש לסוג של מסגרת. כל אחד מן הפריימים ברצף הזה יפה בפני עצמו, כולל כמה שוטים אשר דילגתי עליהם, אשר מתארים דבר אכזרי. היופי הזה ימשיך לאורך כל הסרט, כאשר הבמאית משחקת כל הזמן עם נקודות המבט השונות של הדמויות והקהל דרך העריכה ובו בזמן מצלמת בזוויות לא שגרתיות, תוך שימוש רחב בקלוז-אפ על פרטים שלרוב לא נהוג להראות כל כך מקרוב. המבע הקולנועי הזה מדגיש הן את הקיום הפיזי של הגופים השונים והן את השאיפה למקום רוחני מופשט יותר דרך ההקשר בין הדברים, בין אם מדובר בהקשרים שיוצרות הדמויות או בכאלו אשר יוצרת הבמאית עבור הקהל בלבד.

לאחר הרגע בו המנקה מביטה בשמש, אנו חוזים באנדרי (גזה מורצ'אניי, שחקן לא מקוצעי אשר מרגיש טבעי מאוד מול המצלמה), חשב בהנהלת בית המטבחיים. גם הוא מביט מבעד לחלון וכמו המנקה, גם הוא לוטש את עיניו לעבר דבר אשר נראה שאינו בר השגה – רק שעבורו לא מדובר באיתני הטבע, אלא בפועלים הפשוטים במפעל או בכלל בזולת. דומה כי הוא כבר אינו מסוגל לתקשר עם הסביבה שלא כמנהל והוא רוצה קשר שלא יהיה מבוסס על כבוד, אלא על משהו אחר. בשלב הרבה יותר מאוחר בסרט, נבין כי גם עם בתו הבוגרת, אנדרי לא ממש מסוגל לתקשר כשווה. הוא מתוסכל מן הבדידות שלו גם מפני שאנו מבינים כי בעבר הוא היה הרבה פחות בודד – הן בקרב היכולת לדבר עם העובדים והן במגע עם המין הנשי. עדיין יש לו משפחה, כבוד מצד עמיתיו, בן שיחה בעבודה בדמות מנהל כוח האדם וגם יכולת להשיג מין, אבל דומה כי הוא מרגיש לא שייך לכל הקשרים האפשריים עבורו. אולי זה מפני שהוא כבר מרגיש זמן מדי והגוף שלו לא מתפקד בצורה שלמה – אחת מידיו סובלת ממה שנראה כמו שיתוק.

אנדרי הוא אחד משני הגיבורים של הסרט,  ביחד עם הגיבורה המופלאה אף יותר, מאריה, דוקטור שהיא מבקרת איכות אשר הוצבה במפעל. מאריה היא בעל זיכרון בלתי מוגבל, יכולת לראות ולנתח כל מצב במהירות ולפי כללים המוכרים לה, מה שמייצר בעיות במפעל בגלל קפדנות יתר ובגלל מה שיתר העובדים תופסים כיחס מתנשא ויהיר. אף אחד מן העובדים לא מסוגל לראות דברים מנקודת המבט שלה, או להבין את מה שכל הצופים בסרט מסוגלים לקלוט – מאריה היא אוטיסטית. גם אנדרי, אשר חש כלפיה משיכה שהיא רוחנית כשם שהיא גופנית מן הרגע הראשון, לא בדיוק מבין זאת. רק כאשר היא נמצאת לבדה בביתה, משחקת מחדש את אירועי היום, מבינים כי גם מאריה מרגישה צורך להתקרב לאנדרי. כי היא רוצה להיות מסוגלת לדבר עמו, או בכלל עם בני אדם. אבל תקשורת מילולית לא יכולה להיות מנוהלת לפי הכללים אשר למדה.

השם מאריה קשור לבתולים וכל הייצוג של דמותה בסרט נראה תמיד לבן וסימטרי, דבר אשר מחוזק בידי הליהוק של השחקנית הסלובקית אלכסנדרה בורבלי, אשר המראה שלה מתואר בצורה המדויקת ביותר במהלך הסרט כ"שלגייה". לעומת אנדרי שהסביבה שלו תמיד עמוסה בפרטים, מאריה נראית בפריימים נקיים וסימטריים, כמו מישהי אשר מביטה על העולם ומתפקדת בו אבל לא ממש חייה אותו. היא רוצה לחיות חיים של קיום פיזי ומגע נפשי, אבל בפועל לא רק שאינה מסוגלת להבין את הזולת או לתקשר עמו, היא סובלת מרתיעה מובנת מכל מגע פיזי עם אדם אחר. התחושה הזו מועברת דרך הנטייה של הבמאית לבטא את נקודת המבט של מאריה במגוון דרכים וגם דרך משחק נחוש ותמים בו זמנית של בורבלי.

הקיום הפיזי נוכח בסרט לא רק דרך המגע עם בני האדם, אלא גם מיקום העלילה בבית מטבחיים. הבמאית לא מייפה את המציאות האכזרית והמדממת במקום וחלקים בסרט מתפקדים כמו סרט תיעודי קר על הנעשה שם, דבר אשר כרוך בסיפור אהבה שיש בו מימד של רוך וחיבור רוחני. הניגוד הזה, בין הרג לצורכי מאכל (בסרט בו אוכל הוא מוטיב חוזר) לבין סיפור אהבה העומד כנגד כל הסיכויים, מעשיר את הדיון בסוגים שונים של מגע פיזי וקשר בין החי לאדם ובנוסף מונע מן הסרט להפוך לסנטימנטלי מדי. הוא כן משהו שיש להזהיר מפניו צופים רגישים, בלי קשר למידת הצמחונות שלהם. כפי שנאמר בסרט, לא להרגיש חמלה כלפי החיות הנשחטות זו בעיה של ממש.

אבל דרך הקשר הנוצר בין שתי הדמויות, הסרט עולה לרמה רוחנית יותר ומעלה את השאלה לגבי האפשרות לקיומה של נפש תאומה, למשל דרך חלימה משותפת או מקבילה. אבל גם כאשר הדמויות חשות ללא ספק בחיבור, הן עדיין בעלות רקע שונה מאוד וגם דרך שונה של מבט על העולם. כאשר הם מתארים את אותו המצב בדיוק, כל אחד מהם בוחר להגדיש דברים שונים לחלוטין וגם בסופו של דבר מתאר את החוויה כמשהו שונה – מה שמסעיר עבורה מתואר עבורו כ"לא קרה הרבה". בנוסף, הסרט מראה שגם כאשר מוצאים את אותו חיבור רגשי נדיר, הדרך מכילה מכשולים רבים ולפעמים בעוד הנפש מכסה על הפערים, הגוף עדיין לא מוכן. חצי השעה האחרונה של הסרט היא רצף מרתק של סצנות על הנושא הזה, בהן הדמויות פוגעת בלי משים אחת בשנייה באכזריות ובמידה אחרת מנסות לחוות מחדש את הדרך בה הן חוות את העולם הפיזי.

לא מדובר בסרט אשר בונה שתי דמויות בלבד. למעשה, יש גלריה שלמה של דמויות אשר מקרינות על שני הגיבורים, בעיקר על הזרות של מאריה, שכן מול הבתוליות שלה, מין נתפס כדבר טבעי ונושא לשיחה קלילה עבור כמעט כל האחרים, כולל פשע אשר מקדם את העלילה אשר קשור גם הוא בתחום המיני, כלומר הגופני בלי החיבור הנפשי. אניידי לא מזללת בהנאה הפיזית ונותנת רגעי חסד והבנה גם לדמויות אשר נראות לפרקים כוולגריות או אכזריות ביותר. בצפייה הראשונה בסרט הייתי תחת הכישוף של המכה הרגשית, בצפייה השנייה נדהמתי מן הדיוק בעשייה ובבניית הדמויות. לא סתם בחרתי בסרט זה כסרט השנה שלי – הוא מעמיק ומטלטל בכל סצנה ויש לי עוד דברים שיכולתי להגיד עליו, אבל דומה כי גם הסרט מעדיף את החיבור המופשט יותר, זה אשר קיים מעבר למילים, אולי רק בחלומות.