״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה

אנג'לינה ג'ולי הגיעה לביים את סרטה החדש, "בהתחלה הם הרגו את אבא" (First they Killed My Father) בעקבות הקשר העמוק שלה עם קמבודיה. אל המדינה, הממוקמת בדרום-מזרח אסיה, היא נחשפה לראשונה בעת צילומי הסרט "טומב ריידר" (Tomb Raider), והזדעזעה מהמצב שם. מאז, ג'ולי פועלת למען המקום באופן רציף – היא אף אימצה את בנה הראשון, מדוקס, מבית יתומים קמבודי בשנת 2002 ולאחר מכן קיבלה אזרחות של כבוד מהמדינה. ג'ולי ניגשת לביים את סרטה הארוך הרביעי אחרי שני כישלונות מהדהדים ("בארץ של דם ודבש" ו"ליד הים") וסרט אחד שהצליח לנכס לעצמו שלוש מועמדויות לאוסקר ולמצוא קהל רחב ("לא נשבר"). אפשר להגיד ש"בהתחלה הם הרגו את אבא", שהוקרן בפסטיבלים של טורונטו וטלורייד ונבחר לייצג את קמבודיה בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה באוסקר, הוא ההצלחה הגדולה ביותר בקריירת הבימוי של ג'ולי לפחות בתחום אחד – הפעם גם המבקרים נמצאים בצד שלה.

הסרט הוא הפקה של נטפליקס, שם הוא גם זמין לצפייה, ובנה של ג׳ולי שהוזכר לעיל, מדוקס, חתום עליו כאחד המפיקים. מפיק נוסף הוא ריתי פאן, שיצר מספר סרטים על הקמר רוז׳, המפורסם שבהם הוא ״התמונה החסרה״. את התסריט כתבה ג'ולי במשותף עם לונג אונג, בהתבסס על ספר הזיכרונות שלה. הוא מתחיל בשנת 1975 עם עלייתו לשלטון של הקמר רוז', אחרי ניצחונם במלחמת האזרחים במדינה. הקמר רוז', בהנהגתו של פול פוט, הייתה תנועה קומוניסטית שהאמינה בחברה שוויונית ללא מעמדות, שביצעה רצח עם בקמבודיה במהלך שנות שליטתם במדינה. הם הקימו מחנות עבודה ומחנות אימון לילדים ורוקנו את הערים ובתי-הספר. לאחר מכן הם העבירו את תושבי המדינה לאותם מחנות, שם היה עליהם לעבוד את האדמה והשדות ולבנות את בתיהם הצנועים בעצמם. הקמר רוז' הוציא להורג אמנים, אינטלקטואלים, אנשים בעלי קשר למשטר הישן, וייטנאמים ואנשי דת, ומספר הקורבנות שלהם עומד על כמעט שני מיליון בני-אדם, לפי ההערכות.

"בהתחלה הם הרגו את אבא" מספר את סיפור משפחתה של לונג אונג בצל המהפכה בשלטון בקמבודיה, והסרט מוצג לנו דרך נקודת מבטה של אונג הילדה. אביה, העובד בממשל הישן, מסתיר את זהותו על מנת להגן על משפחתו כאשר הקמר רוז' מגיע לעיר מגוריהם אחרי שתפסו את השלטון. המשפחה נלקחת למחנה עבודה ושם לונג הצעירה, האחים והאחיות שלה וגם הוריה, מתוודעים לזוועות השלטון ועליהם לקבל החלטות גורליות על מנת לשרוד.

ג'ולי לא מפחדת לקחת סיכונים כבמאית, אבל בהפקת סרט זה היא מעלה הילוך. היא ליהקה שחקנים קמבודיים בלבד, רובם הגדול לא מקצוענים, והסרט כולו מתנהל בשפה הקמרית, מה שמעניק תחושה חזקה מאוד של אותנטיות וריאליזם. הסרט והכאב של הדמויות מרגישים אמתיים והמון מזה מגיע בעקבות החוסר הבולט של פרצופים מוכרים והיעדר השפה האנגלית. בתחום זה, הניצחון הגדול ביותר של הסרט הוא ליהוקה של סראום סריי מוץ' לתפקיד המפתח של לונג אונג. השחקנית הצעירה והאלמונית לוקחת על עצמה תפקיד לא פשוט ומלא בתלאות ובכאב, והיא משחקת את דמותה במלוא המקצועיות והרגש. הבמאית כמעט ולא עוזבת את פניה של מוץ' לאורך הסרט, ככה שיש לילדה הצעירה המון אחריות על כתפיה הצרות, אבל היא מצליחה להוכיח בגרות עצומה ואיפוק רב. גם קהון סות'סי, המגלמת את אחותה המבוגרת של לונג, מעולה ומצליחה לזרוח למרות הופעתה החזקה של מוץ'. יש לה המון רגעים בסרט בה היא צריכה לגלם יגון רב, והיא עושה את זה מצוין.

אל "בהתחלה הם הרגו את אבא" גייסה ג'ולי את אחד הצלמים הטובים והעסוקים בהוליווד, זוכה האוסקר אנתוני דוד מנטל. מי שעבד עם דני בויל, לארס פון טרייר, רון האוורד ואוליבר סטון, מגיע לקמבודיה ועושה ללא ספק את אחת מעבודות הצילום הטובות בקריירה שלו. הסרט מצולם כמעט כולו קרוב אל לונג אונג הצעירה והמון מהשוטים הם מנקודת מבטה הנמוכה – אנחנו רואים את העולם דרך עיניה ובגובה שלה. למרות שהבמאית והצלם לא נשארים נאמנים לשפה הקולנועית שהם בחרו לכל אורך הסרט, הם מצליחים לייצר תחושה של ריאליזם מפחיד כמעט. את רוב הזוועות ג'ולי משאירה בחוץ – אנחנו רואים וחווים רק את האירועים שחוותה אונג בתור ילדה, אבל זה מספיק כדי לגרום למתח תמידי. במחנה העבודה מובהר לנו כי כל מעידה תוביל לעונש, וכל עונש יכול להיות חינוך אלים מחדש או אפילו מוות. כך, עם כל אירוע שמתרחש ואינו במקום, אנחנו עם אונג, מסתכלים על שקרה ומצפים לגרוע ביותר. זה אפקטיבי מאוד, לפחות בהתחלה.

הבעיה היא שהסרט לא מצליח לשמור על אפקטיביות לאורך זמן, ובשלב מסוים נהייה מעייף מאוד. ג'ולי מנסה לשמור על הצופה מעוניין בעזרת עשייה קולנועית נהדרת ואימג'ים פסטורליים העשויים מעולה, אבל הסיפור רוב הזמן נשאר תקוע ולא מצליח למצוא את הדרך הנכונה ללכת בה. במשך השעה ורבע הראשונות, הסרט איטי מדי ונשאר במקום אחד זמן רב, בו ההצלחה שלו היא ברגעים קטנים של משפחתיות, אבל רוב הזמן לא קורה הרבה. לעומת זאת, בשעה האחרונה הוא מתקדם מהר מדי עד כדי כך שהאירועים וציר הזמן לא ממש ברורים. הבמאית-תסריטאית לא מצליחה למצוא טון אחיד לסרטה וחוסר היכולת שלה להתמסר לדרך קולנועית אחת או אחרת בסופו של דבר מפילה את היצירה.

צד נוסף בו הסרט נכשל הוא הפסקול מאת מרקו בלטרמי. מי שהיה מועמד פעמיים לאוסקר עבור עבודותיו ב"מטען הכאב" (The Hurt Locker) וב"3:10 ליומה", מייצר ב"בהתחלה הם הרגו את אבא" נעימות גנריות שלא תורמות מאומה ליצירה חוץ מהרגשה חזקה של קלישאתיות. במקום פסקול שירומם את מסעה של לונג אונג ויצבע אותו בצבעים אחרים, בלטרמי מלחין כאן מוזיקה שנדמית מועתקת ומודבקת, ובעיקר משעממת.

למרות ש"בהתחלה הם הרגו את אבא" טומן בחובו המון רגעים חזקים של קולנוע ומספר סיפור שחשוב לספר, הוא מחטיא בניסיון שלו להיות סרט גדול. אנג'לינה ג'ולי מוכיחה יד כשרונית כבמאית, אבל החזון שלה לא מאוד ברור – היא מספרת את סיפורה האישי של לונג אונג, אך דרך זה מנסה לספר את סיפורה של קמבודיה כולה, ולא ממש מצליחה בכך. יש הרגשה של חוסר ביטחון באיזה סוג סרט לבחור, והתוצאה לא רעה אמנם אבל מפוזרת מבחינת הרעיונות הקולנועיים שלה. הסרט לא מצליח לברוח מדרכים קונבנציונליות ואין בו מספיק אומץ, למרות הכוונות הטובות של היוצרת וההפקה המרשימה. הוא לא מצליח להתרומם ולהישאר אחיד ברמתו ונשאר עוד סרט במסעה של ג'ולי למציאת קולה כבמאית. עם זאת, אפשר להסתכל עליו כעל עוד הוכחה שאם וכאשר תמצא היוצרת את הקול הזה ותתמסר לו, היא תוכל להפוך לאחת היוצרות המרתקות בקולנוע.