פסטיבל ירושלים 2017 – דיווח ראשון (עופר): "חיי אשה", "נפאלם", "יוצא מן הכלל", "מפעל של שום דבר", "אין אלוהים"

פסטיבל ירושלים נפתח אתמול (חמישי) בפעם ה-34 בתולדותיו. אם אתם לא מגיעים לירושלים, או לא יכולים לצפות בכל הסרטים, הפסטיבל מציג גם לצפייה בישראל כמה מסרטי התכנייה דרך האתר "פסטיבל-סקופ", דרכו גם צפיתי בשני סרטים בדיווח זה. הם יגיעו מיד אחרי סרט הפתיחה, שהגיע לירושלים עם הבמאי והכוכב שלו. בפוסט זה יהיו גם חוות דעת באורכים שונים על שני סרטים נוספים בהם צפיתי ביום הראשון של הפסטיבל.

יוצא מן הכלל
Redoubtable

סרטו החדש של מישל הזנוויציוס הוא מחווה מלאת אהבה לסרטים המוקדמים של ז'אן לוק גודאר, ובאותה נשימה סאטירה משפילה על גודאר האדם. הבמאי הנודע מוצג בסרט כסנוב אשר בשל המחויבות הפוליטית שלו לקומוניזם נוסח מאו זונח כל הגיון, ראייה של המציאות סביבו ואת הסרטים אשר פרסמו את שמו בעולם – מקרה של יוצר אשר הורג את עצמו ביודעין. ברובד אחר, בסרט מסתתר גם סיפור אהבה טרגי של הנישואין בין גודאר לבין אן ויאזמסקי, אשתו השנייה אשר חיה עמו בדיוק בתקופה של מאורעות מאי 68', אשר בעקבותם פרצה הסערה הפוליטית שבה החליט גודאר להתרחק עוד יותר מכללי הקולנוע הקונבנציונלי (אותם הוא תמיד נהנה לשבור), תוך שהוא עובר לייצר סרטים בתור קולקטיב ומתוך תחושת הטפה פוליטית. הזנוויציוס אמר במסיבת העיתונאים אחרי הסרט כי מה שמשך אותו ליצירה היא דווקא אותו סיפור אהבה, סיפור אהבה אשר אני מוצא אותו טרגי. זה יותר סרט על התפכחות מאהבה בתוך נישואין כושלים מכל דבר אחר.

ככזה, הסרט גם דן באישה אשר נשלטת לחלוטין בידי הגבר שלה, אשר מצפה ממנה לעקוב אחר באופן עיוור באותו משמיע הצהרות פוליטיות שהופכות ליותר ויותר רדיקליות ולהתייעץ עמו לגבי המשך הקריירה שלה כשחקנית, קריירה שהוא בעצמו הזניק. דרך הדיון שלו בשליטה בזוגיות, הסרט גם נוגע באופן דק באופן שבו במאים לפעמים מנצלים שחקנים, למשל בסצנות עירום, כאשר כוכבי הסרט לואי גארל וסטייסי מרטין הם לא היחידים אשר מופיעים בו בעירום, כולל בסצנה בה הם מבקרים את השימוש בעירום בקולנוע אותו גודאר של הסרט רואה כבדוי. סצנה זו מגיע אחרי שסצנות עירום קודמת בסרט שחזרו כמעט במדויק סצנת סקס מסרטיו של גודאר, ״אישה נשואה״ ו״הבוז״. בסופו של דבר, המשחק הקולנועי בסרט מוביל לאמירות לא רק לגבי האישיות והקולנוע של גודאר, אלא גם לגבי ״יוצא מן הכלל״ כסרט. למשל שאף כי היא הדמות אשר עוברת את השינוי במהלך הסרט אשר מבוסס על כתביה, דמותה של אן ויאזמסקי הופכת לנוכחת אך לא פעילה למשך סצנות רבות, בהם דומה לפרקים כאילו האישיות שלה מצטמצמת לכדי ייצוג של יופי נשי בלבד.

רובד אחר של הסרט הוא דיון באירועי מאי 1968 מזווית ראייה מעט מפוקחת, שכן הקהל יודע כי בעוד גודאר עצמו מאמין כי זהו מהפך של ממש, בסוף לא יצא יותר מדי שינוי פוליטי מן האירועים, מה גם שהם לא החלו מן המנוצלים אלא מסטודנטים שהובילו מאבק שהיה בסופו של דבר סוג של תרגיל אינטלקטואלי אשר הפך למחאה אלימה. הבמאי טען במסיבת העיתונאים כי הוא לא מכיר סרטים עלילתיים  אשר שיחזרו את ההפגנות (השחקן שלו, לואי גארל, ציין את ״החולמים״ ו״מאהבים קבועים״, שני סרטים בכיכובו שהתרחשו על רקע האירועים) והסרט שלו אכן מרשים מבחינת הדרך בה ההפגנות משוחזרות עם ניצבים רבים. אם כי השימוש בפן הפוליטי בסרט מרגיש ככזה אשר בא בעיקר על מנת להצביע על המשבר הפוליטי של שני הגיבורים: הבמאי אשר רואה בעצמו מהפכן נלהב ומטיף לקיצוניות מבלי לחשוב על התוצאות, והאישה אשר אוהבת אותו אשר מוצאת את עצמה נרתעת יותר ויותר מן הקיצוניות שלו.

הדיון בסיפור האהבה ובמאבק הפוליטי הוא הפן היותר מעניין בסרט מבחינת הדיון, אבל אני חש כי הטיפול בו בסופו של דבר מעט לוקה בחסר. הסרט מחפה על כך באמצעים אחרים, בעיקר ההומור של הבמאי והחופש אשר מעניקה לו ההשראה מגודאר. כמו גדואר, גם הזנוויצויס בסרטיו הטובים ניזון ממשחק עם הצורה הקולנועית ובסרט הזה הוא מפרק מחדש את פירוק השפה הקולנועית אשר ביצע גודאר בסרטיו עד 1968. הפירוק-של-הפירוק הזה ישעשע את מי שמכיר את הסרטים ועשוי להיראות כתגלית למי ששמע את שמו של גודאר אבל טרם צפה בפועל בסרטיו. הקישור בין הסגנון הקולנועי של גודאר לעיסוק הרציני שלו בפוליטיקה, מאפשר להזנוויציוס לחזור לקסם הקומי של סרטי ״OSS 117״ מתחילת הקריירה שלו, אבל גם לגעת בנושאים מורכבים ופוליטיים בצורה ישירה, סוג של דרך ביניים שגודאר עצמו לא מצא.

במסיבת העיתונאים היה זה דווקא גארל אשר אמר כי הוא סבור כי הסרט כולל גם מימד אוטוביוגרפי, שכן כמו שלגודאר בסרט נמאס מלשמוע על סרטיו המוקדמים, גם להזנוויציוס כבר לא נוח כאשר מדברים בעיקר על הצלחות הסרטים שעשה בעבר, וברגע מסוים סרט בו נשמעת האמירה "מתי תעשה שוב סרטים מצחיקים" יכולה להיות מכוונת לכל אחד משני הבמאים. החדשות הטובות מן הבחינה הזו היא ש״יוצא מן הכלל״ הוא סרט מצחיק מאוד שירצה את חובבי הזנוויציוס המוקדם, גם אם הוא עדיין לא צלח לחלוטין את הקפיצה לקולנוע שאפתני יותר.

הקרנה נוספת:
שישי 14.07.17 | 14:30 | סינמטק 1

חיי אשה
Une Vie

הבמאי הצרפתי סטפן בריזה ("ערכו של אדם") מעבד רומן ידוע של גי דה-מופאסאן שכבר עובד לקולנוע בידי אלכסנדר אוסטרוק. העלילה מתפרשת על פני כ-30 שנה או יותר והיא כוללת לא מעט סערות רגשיות ואכזבות אשר עוברים על הגיבורה שלו, אישה בשם ז'אן, אשר בתחילת הסרט שבה לעבדו באחת מן החוות של משפחתה העשירה לאחר שנים של חינוך במנזר. תיאור של האירועים אשר פוקדים אותה במהלך הזמן יכול להצביע על סרט מלודרמטי או אפי, אך הסגנון הקולנועי אשר בוחר בריזה בסרט זה לוקח אותו למחזות שונים לגמרי – הוא נותן לקהל להשלים בעצמו את המידע לגבי חלק מן התפניות הגדולות בעלילה או מעביר החלטות גורליות בעזרת דימויים פשוטים, ללא מילים, או בעזרת שימוש בקטעי מכתבים. חלק ניכר מהסיקוונסים מתחילים או נגמרים "באמצע", כלומר אנו מקבלים הצצה רק לחלק קטן מן הדרמה או המתח בין הדמויות. רוב הסצנות בסרט קצרות מאוד, מה שאפשר לבמאי להעביר רומן עמוס בפחות משעתיים, אולם דווקא דרך סצנות אלה מצליח הבמאי לייצר קולנוע פיוטי ואף לירי לפעמים, כאשר רגעי שברון הלב (הרבים) שבסרט מהדהדים תמידית את רגעי העושר אשר חוותה הגיבורה.

בסופו של דבר התחושה של הסרט אינה רק של טרגדיה, שכן החיים אף פעם לא שמחים או עצובים כפי שנדמה. הסרט מצליח לייצר איזון זה דרך מבט מקרוב על חיים של גיבורה בת מעמד האצולה במאה ה-19, אשר החיים שחשבה שיהיו לה עוברים שורה של טלטלות כתוצאה מבחירות של האנשים אשר סובבים אותה, בעיקר גברים כגון בעלה, בנה וכמרים אשר מהווים סמכות גבוהה ודוגמתית. הבמאי מקנה לסצנות האושר מראה אימפרסיוניסטי, מה שטוען אותן בתחושת אובדן גם כאשר הם לא מתארות זיכרונות מן העבר. חלק מן הסצנות בהן הגיבורה נדרשת להכרעות (או בעיקר לומדות על החלטות שנלקחו עבורה) מצולמות בתאורה חשוכה יותר, אשר מעבירה את הכאב.

סגולה נוספת של הסרט היא השחקנית ג'ודית שמלה בתפקיד הראשי – פעמים רבות במהלך הסרט הבמאי בוחר להתמקד בפנים שלה כאמצעי להעברת הסיפור. זה קורה למשל בסצנת איבוד הבתולין (נטולת העירום) אשר במהלכה היא מביעה תקווה, חשש ובסופו של דבר בעיקר כאב ומצוקה, כאשר המצלמה ניצבת קרוב מאוד לפניה. הסרט לא מרגיש כמו אפוס היסטורי או עיבוד לרומן חשוב, אלא יותר כניסיון לתאר חיים שיש בהם אומנם הרבה מאוד אכזבות ואכזריות, אבל גם לא מעט יופי.

הקרנות נוספות:
שבת 15.07.17 | 16:15 | סינמטק 1
שלישי 18.07.17 | 17:30 | יס פלאנט 8
חמישי 20.07.17 | 13:45 | לב סמדר

נפאלם
Napalm

קלוד לנצמן מצטרף לרשימה המצומצמת (אשר גדלה מעט בשנים האחרונות) של במאים מערביים אשר מקבלים אישור לצלם סרט בצפון קוריאה. לנצמן אינו מעוניין להתמקד בביקורת על הדיקטטורה השוררת במדינה, אף על פי שבחלקו הראשון של הסרט יש לא מעט סצנות אשר מתארות את הפן המליטריסטי של המדינה. המטרה של לנצמן היא קודם כל להבין את האחר, לספר את הצד האחר של הסיפור. דומה כי המבט שלו על צפון קוריאה בימינו בא בעיקר על מנת להעביר את הכאב שחווה המקום דרך זוועות המלחמה אשר התרחשה בראשית שנות החמישים, זוועות אותם ניסה לנצמן להבין במהלך שלושת הביקורים שלו במדינה במהלך חייו. אולם, בחלקו השני והארוך יותר של הסרט, הבמאי מתפנה לספר את סיפורו האישי, רוב הזמן בתור עדות הנמסרת בחדר מלון, כאשר הוא מדבר קרוב למצלמה אשר ניצבת לפניו.

לנצמן מספר על סיפור אהבה קצרצר בינו ובין אישה מקומית, סיפור אהבה אשר התרחש כאשר הוא היה חבר במשלחת דיפלומטית לצפון קוריאה ב-1958. סיפור אהבה הזה התקיים כאשר השניים לא דוברים אף שפה משותפת וכאשר ללנצמן יש מידע חלקי לגבי הסיכון אשר אהובתו (אם ניתן לקרוא לה כך) לוקחת על עצמה. כותרת הסרט היא המילה היחידה אשר שניהם הבינו, מילה אשר סיפרה משהו מן הטראומה אשר הבחורה נשאה עימה בשעת המפגש – נשק והשמדה כולם מבינים. יש משהו בטבעו של סיפור האהבה האמיתי הזה שהוא הדהוד לסיפור האהבה (הבדוי) בסרט ״הירושימה אהובתי״ אשר תיאר קשר בין תרבויות וסבל מן המלחמה, דרך רומן רגעי אשר מייצר נחמה אך לא הבנה שלמה. הדרך בה לנצמן מעביר את סיפורו, מילים על העבר ותמונות של המקום בהווה, מזכירה גם את סרטו הנודע ״שואה״, וגם הבמאי עושה את ההקבלה הזו בעצמו בנקודה מסוימת. אף כי מדובר בסוג שונה למדי של כאב ושל עדות, אפשר לראות בסרט זה המשך והבהרה של הסגנון הקולנועי של לנצמן ואף אולי להבין מדוע השפה בה נאמרים הדברים הייתה חשובה לו לאורך שנות היצירה.

הקרנות נוספות:
שני 17.07.17 | 17:30 | סינמטק 1 (במעמד היוצרים)
רביעי 19.07.17 | 10:00 | סינמטק 1

מפעל של שום דבר
The Nothing Factory

רוחו של ז'אן לוק גודאר שורה גם מעל סרטו של פדרו פיניו, בעיקר בכל הקשור לדיון פוליטי-תיאורטי בתוך הסרט עצמו, כולל בסוגיה של סוג הקולנוע שיש לעשות בעידן של משבר (כללי במקרה של המציאות בפורטוגל בימינו). זה נכון גם כאשר הסרט מייצג לכאורה את הפועל הפשוט, אך נותר מנותק ממנו. לא לכל אורכו, אבל בכמה רגעים גם מאוד בולטים, הסרט שובר את הציפיות של הקהל ודן בשבירת השפה הקולנועית עצמה בדומה לגודאר. אם כי יהיה זה עוול לפיניו להשוות את היצירה שלו לזו של יוצר ספציפי אחר מן העבר, שכן היא נטועה מאוד בהווה ויש לה ייחוד משל עצמה, גם אם קשורה לכמה כיוונים בקולנוע הפורטוגזי העכשווי.

העלילה מספרת על קבוצה של פועלים המבינים כי המפעל שלהם מצוי בקשיים שעלולים להוביל לפיטוריהם. הם נאבקים למניעת מכירת המכונות של המפעל, מה שמתפתח לשביתה ומהר מאוד הפועלים מוצאים את עצמם עדיין עובדים באופן רשמי, אך במפעל ללא הנהלה וללא הזמנות עבודה. לכאורה, הסרט דן בפועלים כקולקטיב ותוהה האם יש דרך לייצר איזון בין השיטה הקפיטליסטית לשיתוף פעולה סוציאליסטי. באופן דומה, הבמאי מעמת בדרך הסיפור בין המכלול של המפעל כולו לבין התמקדות בסיפורים האישיים של הפועלים, באופן בו מובהר כי לעתים המאבק למען הכלל פוגע בייחוד של הפרט. הניגוד הזה מועבר עוד לפני שאנו מכירים את הדמויות, כלומר במהלך כותרת הפתיחה – לאחר כמה שוטים של תיאור העבודה במפעל, אנו עוברים לסצנת מין אשר נקטעת כאשר הגבר עונה לטלפון המכריח אותו לבוא בדחיפות למפעל, על מנת שימנע בגופו הובלה של מכונות החוצה. ברגע הזה המצלמה מתמקדת בפני האישה אשר נותרת ללא מידע לגבי טיב הקריאה, ללא סיפוק, ובדרכה להיות מוזנחת בחייה האישיים גם במהלך המשך הסרט, אף כי בעלה ינסה להקדיש חיבה לה ולבנם המשותף.

לזכותו של פיניו יש לציין כי השילוב בין האישי למכלול עובד טוב מן הבחינה הנרטיבית, כמו גם השילוב בסרט של סצנות ארוכות המתארות סוג של שגרה בחיי הדמויות, לצד סצנות של שגרה חדשה במפעל ללא עבודה. לצד סצנות אלו, משולבים בסרט הרבה מאוד סצנות ארוכות של דיונים לגבי אופן הפעולה הראוי מול הממשל/ההנהלה/המשבר הכלכלי, כאשר יש בהם משהו מעט מתיש וחוזר על עצמו, דבר אשר בוחן באופן תמידי את סבלנות הקהל בסרט שאורכו קרוב לשלוש שעות. סביר להניח כי הבמאי היה מודע לאפקט זה וכיוון אליו מבחינה מסוימת, שכן לפעמים בתוך דיון צפוי מגיעה טענה מפתיעה ועתים אחרי שדומה כי הסרט מיצה את עצמו מופיע רקע קולנועי מפתיע מאוד או יפהפה. והסרט בהחלט יודע להפתיע, כולל בשבירה מוחלטת של הז'אנר בו מתקיימת היצירה. כמו לא מעט מן הסרטים בקולנוע הפורטוגזי העכשווי, הסרט הזה דן גם בחוויה הקולנועית וביצירה כאמצעי לדיון של הבמאי עם עצמו ועם הקהל. זוהי יצירה מאתגרת אשר שואלת שאלות ומביעה התנגדות לעצמה, לעתים במחיר של שמירה על רמה אחידה של עשייה קולנועית או יכולת לעניין את כל הקהל. זהו גם סרט אשר איני יכול לסכם בשורה תחתונה.

הקרנות נוספות:
שבת 15.07.17 | 12:00 | סינמטק 2
שבת 22.07.17 | 21:30 | סינמטק 2

אין אלוהים
Godless

לא רק אלוהים חסר בעולמה של גאנה, גיבורת סרטה הראשון של הבמאית הבולגריה ראליצה פטרובה. דומה כי כל סוג של קשר רגשי אמתי נעדר מחייה, אשר מתנהלים בקור אשר נובע לא רק מן האקלים בו היא חיה. לכאורה, בתור מטפלת בקשישים גאנה אמורה להעניק חום אנושי וחמלה, אך לא רק שהיא נותרת אדישה לצרות של המטופלים שלה (כמו גם לאמה המזדקנת), היא גם גונבת מהם את תעודת הזהות על מנת שבן הזוג שלה ימכור אותן לשותפים שלו מארגון פשע, אשר כבר בסצנת הפתיחה אנו מבינים עד כמה לא כדאי להתעסק עמו. הטון הקריר מאפיין לא רק את חייה של הגיבורה, אלא גם את הסגנון של הסרט, כאשר הבמאית מנסה קודם כל לייצר תחושה של חוסר נחת בקרב הקהל.

רק לאחר מכן, מטופל חדש יעורר בגאנה קשר רגשי, או לפחות רצון להיפתח ולהשתפר בהיבטים אחרים של חייה. המפגש איתו הופך למהותי כי במקביל המצפון שלה מתחיל לייסר אותה כאשר היא מבינה שהמטופלים הם לא רק אנשים שלא יתלוננו, אלא קורבנות של ממש לפשעים בהם היא מעורבת. אולם, גם לאחר המפגש עמו, הבמאית לא נוטשת את הסגנון המאתגר שלה והמבנה הנרטיבי של הסרט מוסיף להכיל סצנות אשר בונות את העולם האפל בו הסרט מתרחש יותר מאשר מניעות קדימה את העלילה. הבחירה הזו מגבירה את תחושת המצוקה אשר מצטברת לכדי חרדה לגורל הדמויות ולצורך שלהם באמונה – אם לא באל אז בעצמם ואם לא בעצמם אז בזולת. סיום הסרט מהווה שבירה של המבנה הנרטיבי ושל הסגנון והוא מעמיד בספק גם את שאלת חוסר המשמעות של הקיום כפי שהיא עולה בסרט – עדיין יש אובדן והעדר יכולת למצוא את המשמעות, אבל יש מעט יותר כבוד הדדי ואולי גם מערכת של שכר ועונש, עם או בלי אל.

הקרנות נוספות:
שלישי 18.07.17 | 15:00 | סינמטק 3
רביעי 19.07.17 | 13:00 | לב סמדר