סקירה כפולה: ״אני, דניאל בלייק״ ו״אחת ויחידה״

בפוסט זה שני סרטים אשר נוצרו מתוך תפיסת עולם חברתית והוצגו בפסטיבל קאן. הראשון בהם זכה בפרס הכי יוקרתי בפסטיבל לפני כשנה ויצא השבוע והשני הגיע בחודש שעבר להקרנות מסחריות בארץ אחרי כמעט שנתיים. אחד מהם ביום בידי במאי ותיק ומעוטר והשני הוא סרט ארוך שני בלבד של במאי צעיר. הסרט הראשון מסומן כאירוע קולנועי חשוב והוא בהחלט ראוי לצפייה, אבל שווה לשים לב גם לסרט הפחות ידוע.

אני, דניאל בלייק
I, Daniel Blake

אין במאי שלא היה שמח לזכות בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, כנראה הפרס הכי חשוב בעולם הקולנוע האמנותי. אבל, לפעמים הפרס הזה יכול לעשות לסרט גם נזק לצד התועלת, עקב ציפיות גבוהות מדי שהוא יוצר. דומני כי זהו המצב עם סרטו החדש של קן לואץ', שנקרא ״אני, דניאל בלייק״, הסרט אשר זכה בדקל בשנה שעברה. הזכייה לוותה באופן מיידי בתלונות על כך כי בתחרות היו מספר סרטים יותר חדשניים וטובים. אכן, גם לדעתי סרט זה אינו הסרט הכי טוב שהתחרה בקאן שנה שעברה (או אפילו לא הסרט הכי טוב מן התחרות שעולה להקרנות מסחריות בארץ השבוע) ובנוסף הוא גם לא אחד מן הסרטים הכי גדולים בקריירה של לואץ'. אבל הוא כן סרט טוב בפני עצמו, כנראה הסרט הכי טוב של לואץ' מאז הפעם האחרונה בה זכה בדקל הזהב, בשנת 2006 עם ״כשהרוח נושבת״.

לואץ' הוא הבמאי אשר מובל קודם כל מתוך תחושה של מחוייבות חברתית. גם כאשר הוא מביים סרטים קלילים יותר, הוא שואף להתמקד בדמויות משולי החברה, אנשים אשר בדרך כלל מנוצחים בידי המנגנון החברתי והפוליטי. הוא אחד מן המייצגים הידועים ביותר של תפיסה קולנועית אשר שואפת לבטא את שולי החברה בעזרת קולנוע ריאליסטי, כאשר בסרטיו הגדולים ביותר הריאליזם בא לידי ביטוי לא רק בכך שהוא עסק בצדדים הפחות זוהרים של החיים בבריטניה (או מחוצה לה), אלא בקדימות שהוא נתן לסיקוונסים אשר משהים את התקדמות העלילה לטובת מבט על התנהגות הדמויות.

אולם, בשני העשורים האחרונים, הקולנוע שלו תפס תפנית מסוימת דרך שיתוף הפעול הקבוע עם התסריטאי פול לברטי, עמו הוא עובד דרך קבע מאז שנת 1996. לברטי אמנם מייצג את אותה תפיסה חברתית, אבל הגישה הסיפורית שלו בסופו של דבר קונבנציונלית יותר, מכוונת יותר למהלך לינארי ולמסר חד-משמעי, מגמה שאף הקצינה בשנים האחרונות. לכן, הסרטים של לואץ' הפכו לאחרונה לסוג של שילוב בין המרדנות הפוליטית שנשארה, ואולי אף הפכה קיצונית יותר, לבין סיפורים מעוצבים היטב שיש בהם לדעתי גם משהו מעט לא אמין, שכן רואים את הפונקציונלית של רוב מהלכי העלילה המובאים בהם. הדבר ניכר גם ב״אני, דניאל בלייק״, אולם יש לציין כי הוא מכיל יותר סצנות אשר נראות יפות בתור רגעים בודדים מכמעט כל סרט אחר שכתב לברטי.

דניאל בלייק מכותרת הסרט הוא אלמן הגר בעיר הצפונית ניוקאסל. הוא נגר בעל ניסיון רחב בסוגים שונים של עבודות בנייה, אל שעקב התקף לב הרופאה שלו אוסרת עליו לשוב לעבודה. אולם, נציגת שירותי הרווחה קובעת באופן שרירותי כי הוא כשיר לעבודה ולכן אינו יכול לקבל דמי אובדן כושר עבודה. על מנת לשרוד כלכלית עליו לפחות להעמיד פנים שהוא מחפש עבודה, אף כי הוא מוסיף לדאוג לגבי בריאותו. אתגר נוסף אשר שירותי הרווחה מעמידים בפניו הוא החובה למלא כל טופס באמצעות מחשב, אמצעי אשר הוא לא עשה בו שימוש במשך כל חייו. בלייק רק אחד מתוך הרבה מאוד אנשים אשר זועמים על לשכת האבטלה. בין יתר האנשים הזקוקים נואשת לעזרה, נתקל הגיבור בקייטי, אם חד-הורית לשני ילדים קטנים אשר מערכת הרווחה אילצה אותה לעבור מבית מחסה בלונדון לדירה בניוקאסל, מרחק מספר רב של שעות מכל מכריה. דניאל מנסה לעזור לה להתמודד עם הקשיחות של הממסד וגם לשפץ מספר דברים בדירת הדיור הציבורי אשר קיבלה, וקשר נרקם ובינו ובין ילדיה. זהו קשר בו הוא מתפקד כסוג של דוד אשר מספק תמיכה נפשית למשפחה הצעירה.

אחד מן היתרונות הגדולים של הסרט הוא הליהוק של שני השחקנים הראשיים. לתפקיד דניאל בלייק להיק לואץ' את דייב ג'ונס, סטנדאפיסט עם מעט מאוד ניסיון בתפקידי משחק. הוא מביא לתפקיד גוון קומי אשר נוכח בעיקר במפגשים מול מחשבים, אבל גם לא מעט נוכחות דרמטית אשר נובעת ממשחק מצומצם וצנוע, לרוב מבלי לשנות יותר מדי את הבעת הפנים. בלייק הוא אדם אשר נאבק על כבודו ועל מחייתו, אבל הוא מנסה תמיד גם לשמור על ענווה, ובעיקר מנסה לעשות את מה שטוב לזולת ולסביבה, מאמין בסוג מיושן כמעט של עזרה הדדית. הדינמיקה שלו עם היילי סקוויירס המגלמת את קייטי טובה בכך ששניהם משדרים לאורך זמן רצון להתקרב אך גם סוג של מבוכה הדדית, מבלי שהדבר נצבע בגוונים מיניים. הסצנות הטובות בסרט מכילות את שני השחקנים הללו, לרוב בחברת שני ילדיה של קייטי, כאשר שיא הסרט הוא לדעתי הרגע בו דניאל נפתח מעט ומספר על אשתו המתה.

מצד שני, לפרקים עולה תחושה כי יש משהו מעט תמים בקולנוע של לואץ' – הגיבורים החיוביים שלו הם צדיקים שסובלים ועובדי שירותי הרווחה מתחלקים לאלו אשר מתנהלים תמיד בצורה שקולה ואדיבה לבין הרוב אשר מתנהל תמיד בגסות רוח תוך נאמנות לפרוטוקול על פני ההיגיון. חלוקה זו לטוב מול רע גורמת לפעמים למסר של הסרט להרגיש ישיר מדי ולכן להיות דווקא פחות אמין ואפילו מעט מלאכותי. מכיוון שמדובר ביוצר אשר המסר חשוב לו, יש תחושה של הדגשת יתר של סצנות בהם הממסד מתגלה באטימתו, מה שבסופו של דבר מחליש מעט את הרגעים האנושיים היפים שבהחלט יש בסרט.

אחת ויחידה
The Chosen Ones

גם סרטו של הבמאי המקסיקני דויד פבלוס נובע קודם כל מרצון לחשוף מציאות חברתית קשה אשר לא נוכחת מספיק בעמודי החדשות. אך במקרה שלו המבט על שולי החברה מלווה גם בשפה קולנועית מוקפדת ואישית, אשר נכנסת לפעמים לתוך התודעה של הדמויות ויוצרת דימויים פיוטיים, מבלי לוותר על סיפור נהיר. זהו סרט קשה לצפייה מבחינת התכנים, מכיוון שהוא נוגע בחטיפת נערות לזנות, אבל לתחושתי הבמאי ביצע בחירה ערכית להותיר את האלימות וכמעט את כל סצנות המין מחוץ לפריים, כך שהם מטרידות בעיקר דרך הפסקול.

״אחת ויחידה״ מגיע לארץ כמעט שנתיים לאחר בכורתו בפסטיבל קאן של שנת 2015. הוא מתחיל עם סיפורה של סופיה, נערה בת 14 אשר בתחילת הסרט חווה אהבה ראשונה עם נער מעט מבוגר ומנוסה יותר בשם יוליסס. סצנות הפתיחה של הסרט, אשר בהם היא רוצה לאבד עימו את בתוליה אך גם חוששת מן הסיטואציה, מעבירות היטב את תחושת הבלבול והכמיהה של גיל ההתבגרות. יוליסס מתנהג כלפיה באדיבות, גורם לה להרגיש שהיא אכן אחת ויחידה. אולם מבט על הכותרת הלועזית של הסרט חושף כי המציאות היא מורכבת יותר, שכן היא אומנם נערה ייחודית ויוצאת דופן, אבל גם רק סיפור אחד מתוך רבים. למעשה, יוליסס הוא בנו של סרסור אשר משיג את הזונות שלו דרך מקרים של נערות אשר מתאהבות בבניו, כך שהוא יוכל לחטוף אותן מתוך היכרות מוקדמות.

אולם, עד סופיה, רק אחיו הגדול של יוליסס ביצע את משימת הפיתוי. סופיה מיוחדת גם כי היא הראשונה שלו. משהו בה נגע ביוליסס והוא נותר מאוהב בה, גם אחרי שהפכה בלי ברירה לזונה החיה באיום תמידי, שכן עקב מערכת היחסים עמו המשפחה גם יכולה לאיים על סופיה כי היא יודעת היכן מתגוררת אמה. יוליסס אכול חרטה ורוצה להחזיר את הגלגל לאחור, אך נאמר לו כי הוא יכול לגאול את סופיה רק לאחר שיספק נערה חלופית. כך קורה שאופציית הגאולה של הגיבורה תהיה כרוחה בחריצת הדין עבור נערה אחרת, וזהו סיפור שלא יכול להיות לו סוף טוב. סיפור שמובן כי הוא מייצג רק תמונה חלקית של מציאות אשר אולי לא מבוססת על סיפור אמיתי בודד, אבל כן על הרבה מאוד מקרים דומים, במקסיקו ומחוצה לה.

יש משהו מעט מרתיע בכך שפבלוס מצלם את סרטו בעזרת שימוש נרחב בכלים קולנועיים – תנועות מצלמה איטיות אשר מביאות נקודת מבט או יוצרת קשר בין הרקע לגיבורה, או שימושים יצירתיים שונים בעריכה על מנת להראות הגבלות שונות ולהעביר את הדרך בה נכפית על הגיבורה הסתגלות לתוך מציאות בלתי אפשרית. כלומר, יש כאן שילוב בין סיפור מטריד ומכעיס לבין תצוגת תכלית של כישורים קולנועיים של במאי צעיר. בנוסף, גם סרט זה אינו חף מסצנות אשר נראות כמו תשדיר שירות והסברה, כאשר הסצנות החזקות יותר הן דווקא אלו אשר מציגות קיום כמעט יום יומי בצל הזוועה. זהו סרט אמיץ מאוד ברובו, אך יש בו גם קטעים בהם דומה כאילו הוא חושש מעט ללכת עד הסוף. כל זאת בלי קשר לייצוג האלימות והמין בסרט, וכפי שאמרתי, ההחלטה לעשות זאת בעיקר דרך הפסקול יותר מצדיקה את עצמה אתית ואמנותית.

בסופו של דבר, למרות כל היכולת הקולנועית, יש בסרט גם לא מעט רגעים מעודנים, בעיקר בעזרת הדרך בה הבמאי פורש בפני הקהל את הנרטיב. הטכניקה הקולנועית בסופו של דבר תופסת מקום משני לעומת הסיפור, והמקרה הבודד והפיקטיבי נבלע בתוך התחושה כי מדובר באחת מתוך רבות, סיפור שעצם הצגתו בעיקר מבטאת הרבה מאוד סיפורים אישיים שאיש לא ייתן עליהם את הדעת.