״הרוח במעטפת״, סקירה

בעידן בו הוליווד מפיקה עיבודים או גרסאות חדשות פחות או יותר לכל דבר שאי פעם הצליח, היה זה רק עניין של זמן עד העולם הפרוע של המנגה והאנימה יזכה לעבור מיפן לארה"ב. כך אנו זוכים לגרסה דוברת אנגלית לסדרת המנגה הפופולרית ״הרוח במעטפת״ (Ghost in the Shell) שיצר מאסאמונה שיראו. לקהל מערבי, הסיפור הזה מוכר לרוב דרך סרט האנימה של מאמורו אושי שיצא בשנת 1995, והוא לרוב התשובה של אנשים לשאלה איזה סרט מד"ב באנימה הם מכירים, במידה הם לא עונים ״אקירה״ (Akira). יש לציין כי יוצרי הסרט החדש בחרו להתבסס גם על קטעים אחרים מן המנגה ולא רק על הסרט של אושי, כך שגם עם הסגנון החזותי ייראה מוכר מאוד, העלילה עצמה מעט שונה בסרט החדש.

עוד בטרם יצא הסרט, קם קול זעקה כאשר נודע כי לתפקיד הראשי לוהקה סקרלט ג'והנסון, למרות שהעלילה ממשיכה להתרחש ביפן, מה שמהווה לכאורה מקרה קיצוני של מחיקת זהויות בידי הוליווד לטובת הזהות הלבנה-אמריקאית. דומה כי המחלוקת הזו צובעת את כל הדיון בסרט, וזה נושא שאכן ראוי לדון בו. למעשה, גם הסרט עושה זאת. מבלי לחשוף יותר מדי פרטים מן העלילה, אציין כי הדיון בהשתלטות של תרבות אחת ומראה חדש על תרבות אחרת תוך מחיקת זהות עולה בו והוא אולי הנושא המרכזי. הבחירה בכוכבת אמריקאית (ובכלל בקאסט בינלאומי) היא אולי אילוץ תקציבי, אבל יוצרי הסרט משתמשים בו כנקודת מוצא לאמירות של הסרט, גם אם לתחושתי הדיון בסוגיה זו, כמו גם בשאר הסוגיות אשר עולות במהלך הצפייה, אינו ממוצה עד תומו.

בכל מקרה, עניין הגזע לא אמור להיות מהותי לגבי הדמות הראשית שכן היא לא אנושית, כלומר לפחות לא הגוף שלה. הסרט מתרחש במציאות בה פועלים לא מעט סייבורגים למטרות אבטחה או אחרות, ובכלל קיימת אופציה לחלפים ממוחשבים לכשלי הגוף האנושי. הבעיה היא שאף סייבורג שנבנה למטרות צבאיות לא מסוגל לאלתר ולגלות תושיה כמו המוח האנושי. גיבורת הסרט היא תוצאה של ניסוי בו הוכנס מוח אנושי שלם של אישה שנהרגה לתוך גוף שהוא כולו פלאי הטכנולוגיה. התוצאה היא לוחמת בדרגת מיג'ור (רוב הזמן הדרגה משמשת כשמה של הדמות), שיש לה גוף שנראה כמו הגוף של ג'והנסון אבל היא גם יכולה להיעלם בעת הצורך, לספוג פגיעות פיזיות קשות מאוד, ובגדול להיות חיילת על, המצוותת ליחידת העילית של כוח השיטור במה שנראה כמו גרסה עתידנית של יפן. כוח השיטור הזה לא כולל הרבה יפנים, אבל כאמור העניין של ערבוב תרבויות בעיקר במוקדי הכוח הוא נושא בסרט. שנה אחרי שהתחילה לפעול, מייג׳ור נדרשת לעזור בתחקור סדרה של רציחות של אנשים אשר קשורים לחברת הענק אשר בנתה אותה והעניקה אותה לממשלה היפנית. הרצף של הרציחות מוביל לאיש מסתורי אשר יש לו יכולת לשלוט על אנשים אחרים ולהעביר באמצעותם מסר – ויותר מזה לא אחשוף.

מבחינה חזותית, הבמאי רופרט סנדרס (״שלגיה והצייד״) מצליח רוב הזמן לברוא שילוב יפה בין סרט מצולם לעולם המטורף והעמוס בפרטים של המקור היפני. כאשר הסרט מנסה להיראות ריאליסטי זה לא ממש עובד, אבל בכל הקשור לחזון קולנועי יש בסרט כמה וכמה רגעי ראווה. העניין הוא, ש״הרוח במעטפת״ שואף להיות לא רק סרט פעולה, אלא גם סרט עם מסרים. במלאכה זו ההצלחה שלו היא חלקית בלבד, בעיקר בגלל שהתחושה היא שהוא מנסה לעשות יותר מדי במעט מדי זמן – הסרט נמשך שעה ו-46 דקות, כולל כל הקרדיטים לכל אנשי האפקטים, ובפרק הזמן הזה הוא צריך להעביר לא מעט תפניות בעלילה, לגלות לנו פרטים על עברה של הדמות הראשית ולדון ביתרונות ובחסרונות של הטכנולוגיה. אולי זו לא משימה בלתי אפשרית, אבל היא משימה קשה למדי וכנראה שהיא הייתה קצת גדולה על צמד התסריטאים הלא מאוד מוכר ג'יימי מוס ו-וויליאם וויליר.

אבל לסרט יש בהחלט גם את הרגעים שלו בדיון בהיבטים אתיים ובעיקר מגדריים. אף כי בסרט כמעט ואין קו עלילה רומנטי או דיון של ממש במין, המשמעות של גיבורה אשר נדרשת להכריז בקול רם מספר פעמים במהלך הסרט כי היא נותנת את הסכמתה (או לא) ולמעשה מצויה במצב בו הזכויות על גופה הם לא בדיוק שלה, קשה לפספס את ההקשר של הטרדות מיניות. באחת מסצנות האקשן הטובות ביותר בסרט היא קשורה לעמוד במועדון לילה ומתבקשת לרקוד, אך היא אומרת כי היא אינה נולדה לרקוד ומתחילה להראות כישורי לחימה שבגללם אנשים קונים כרטיס לקולנוע. מאידך, חלק מן המשיכה לסרט הוא בכך שהכוכבת מופיעה בחלקים נרחבים ממנו עם סוג של תלבושת אשר נראית מאוד קרובה לעירום (אך לא בדיוק), כך שהסרט דואלי בעניין זה.

הליהוק של ג'והנסון אמנם עורר מהומה, אך התפקיד הזה מתכתב בצורה ישירה עם כמה מן התפקידים הבולטים שלה בשנים האחרונות – בעיקר ״מתחת לעור״ ו״לוסי״ אך גם במידה מסוימת גם ״היא״. דומה כי תפקידים בהם היא נדרשת לגלם דמות שמהווה סוג של פיתוח של האנושות תפור היטב על כישוריה של השחקנית. בסרט זה היא יעילה לא רק בקטעי הפעולה, אלא גם בקטעים בהם דרושה הבעת רגש, שכן הסרט הופך בהדרגה גם למסע לעבר גילוי הזהות הפנימית של הגיבורה, דרך הזיכרונות שלה. שאר הקאסט הוא בינלאומי כאמור, וכולל כמה שמות מוכרים כגון ג'ולייט בינוש ומייקל פיט, אבל הם לא נדרשים להפגין את מלוא כישוריהם. היחיד שניתן לומר שהוא מרשים מלבד ג'והנסון הוא פילו אסבק, שכבר שיחק לצידה של הכוכבת ב״לוסי״ שהוזכר לעיל.

החוליה הבעייתית ביותר בסרט היא דווקא הייצוג היפני דרך הקומיקאי/במאי/מטורף טאקשי קיטאנו, על תקן יפני שמכירים במערב. הבעיה היא שבניגוד ליתר היפנים בקאסט, הוא מדבר בשפתו ולא באנגלית, מה שיוצר כמה דיאלוגים מוזרים ביותר בשתי שפות שונות ובעיקר גורם לכך שהיעדר ידיעת השפה של הגיבורה בסצנות שאינם המפגש עמו נראה תמוה. אמנם לראות את קיטאנו בסצנות אקשן זה עדיין תענוג, אבל זה קורה מעט מדי ובמשך רוב הסרט קצת קשה לקבל אותו בתור קול ההגיון והגישה השקולה, אם כי ייתכן ובעיה זו תקפה רק למי שראה את סרטיו בשנות האלפיים.

בסופו של דבר, ״הרוח במעטפת״ הוא סרט בעל אקשן אינטנסיבי טוב למדי, בתוספת דיון ששואף, ולפרקים גם מצליח, להיות מעניין. אולם, התחושה שלי היא שהוא תמיד נעצר רגע לפני השיא, מפחד ללכת עד הסוף בטענות שלו לגבי טבע האדם, טבע הטכנולוגיה והקשר בין המערב ליפן ולתרבויות זרות בכלל. או להבדיל, ייתכן אפילו שהסרט לא ממש מודע לכל הרבדים אשר עולים בו לכן הוא השאיר בי תחושה קלה של החמצה. זאת משום שבצד רגעים מעוררי מחשבה ישנם רגעים אשר מנסים לרדד את היצירה לכדי מסר ברור, ואחרי מה שיכול היה להיות סוף יפה מגיע קטע ווייס-אובר בנאלי, אשר מוריד את רמת המורכבות.