פודקאסטים מומלצים: בעיקר על קולנוע אבל לא רק

בקיץ 2013 התחלתי לעבוד במשרדי yes שבכפר סבא, ומצאתי את עצמי מעביר שעות ארוכות בתחבורה ציבורית. מכיוון שקריאה בשעות בוקר ובשעות הערב על כלי תחבורה אינה משהו יעיל מבחינתי (מרדים אותי תוך שתי פסקאות) ניסיתי למצוא דרך להוציא את המיטב מהזמן המת הזה. בהתחלה צפיתי בסדרות על הלפ-טופ אבל גם זה התגלה כבעייתי, וכך נכנסתי בשערי עולם הפודקאסטים. ואיזו תגלית מדהימה זאת הייתה.

פודקאסטים, כפי שאתם יודעים, הם תכניות שמע אינטרנטיות. מדובר באוקיינוס בלתי נגמר של תוכן חינמי על – באמת – כל נושא בעולם. אני די בטוח שאמצא גם תכניות שמוקדשות לשרוכי נעליים וחלקיקי אבק, אם אחפש מספיק טוב. אך מכיוון שמדובר בכל כך הרבה אופציות, קל מאוד ללכת לאיבוד. אחרי שנתיים וחצי בהן אני מאזין אובססיבי לפודקאסטים בכל רגע נתון בו אינני בא בשיח עם בני אדם או צופה בסרט (אמנם אינני עובד מחוץ לעיר כיום, אבל עדיין ישנן הליכות עם הכלבה, עבודות בית, ומה לא) האזנתי לכמויות אדירות של פודקאסטים, כך שנוצר אצלי מין סינון טבעי שכזה. חלק מהם נתפסו אצלי ואני ממשיך להאזין להן באופן קבוע, על חלקן ויתרתי בשלב כזה או אחר.
לאחר שצברתי מספיק קילומטרז' שמיעתי, אני מרשה לעצמי להמליץ לכם על כמה מהפודקאסטים האהובים עלי ביותר, בידיעה שעדיין רק גירדתי את קצה הקרחון. אולי בעתיד, כאשר אגלה תכניות נוספות, אעשה פוסט המשך.

באופן כמעט מוחלט, רוב הפודקאסטים שאני שומע הם על קולנוע, אבל יש גם כמה שלא. את פוסט ההמלצות הזה אחלק לשניים: אלו שעוסקים רק בקולנוע, ואלו שאינם מצומצמים לנושא אחד אבל שווה להכיר בכל זאת.
באופן אישי את התכניות אני צורך דרך האפליקציה הפרימיטיבית למדי שיש באייפון, אבל ישנן דרכים נוספות לעשות זאת, ואת רובן אפשר להשיג ברשת (שימו לב ללינקים בתחתית כל אחד מהפירוטים).

פודקאסטים בנושא קולנוע

The /Filmcast

מה זה: בלוג הקולנוע המפורסם והמשובח "/פילם" מייצר פעם בשבוע פודקאסט אותו מנחה דיויד צ'ן, עם שני משתתפי קבועים: ג'ף קנאטה ודווינדרה הארדוואר. הפורמט קבוע: הם מתחיל לדבר על מה שהם ראו בשבוע האחרון, בין אם סרטים או סדרות טלוויזיה, ממשיכים לדון קצת על חדשות קולנוע, ואז מנהלים שיחה של כחצי שעה על סרט חדש. אורך ממוצע לפרק: שעה וחצי.

יתרונות: מבחינתי זוהי ספינת הדגל של פודקאסטי הקולנוע. שלושת המנחים אוהבים ומבינים קולנוע וטלוויזיה, אבל זה לא התחום העיקרי שלהם בחיים כך שהם מייצרים שיחה שאינה מאיימת במיוחד לצופים רגילים, אבל בכל זאת שומרים על רמה גבוהה מאוד, ומשעשעת במיוחד. צ'ן הוא אסייתי-אמריקאי בעל מספר תכניות ביו טיוב, דווינדרה הוא איש טכנולוגיה אפרו-אמריקאי, וג'ף הוא קומיקאי ושחקן, והגיוון הזה מביא לנקודות מבט מרתקות. הדינמיקה ביניהם מעולה, וכשהם מתווכחים ביניהם זה נפלא אפילו יותר. איכות ההקלטה חשובה להם מאוד, ובנוסף, צ'ן אובססיבי לספויילרים, לכן שלב הביקורת מחולק לשניים: לפני הספויילרים, וכולל ספויילרים. הם מופרדים על ידי פתיח, כך שאין סיכוי לפספס, ומי שלא ראה את הסרט עליו הם מדברים יכול להאזין ללא חשש, לעצור את התכנית בשלב הספויילרים ולחזור אליה לאחר הצפייה.

חסרונות: אין הרבה, אבל בכל זאת… קודם כל מדובר בשלושה גיקים שלעיתים יכולים לייצר שיח ניטפיקי מוגזם. לרוב גם החלק שאמור להיות מרכזי, זה שדן בסרט לשמו הם התכנסו, הוא קצר למדי ואורכו פחות משליש מהתכנית. אבל האמת היא שהדבר שהכי מצריך כמה שמיעות כדי להתגבר עליו, הוא שלאף אחד מהמנחים אין קול… בואו נקרא לזה "רדיופוני", וככזה צריך להתרגל אליהם. ברגע שעוברים את זה, מתאהבים בשלושתם לחלוטין.

לינק לאתר סלאשפילם-קאסט

Indiewire: Screen Talk

מה זה: אריק כוהן, המבקר הראשי של אתר הקולנוע הטוב בעולם "אינדיוויר", ושותפתו לתכנית אן תומפסון, מסקרת האוסקרים הדודתית והמקסימה, מדברים במשך חצי שעה כל פעם על הדברים שקורים בעולם הקולנוע, פסטיבלים, חדשות, ודברים תוך תעשייתיים. אורך ממוצע לפרק: חצי שעה.

יתרונות: כוהן ותומפסון מייצרים זוגיות נפלאה ביניהם ומאזנים זה את זו. כוהן הוא כמעט פארודיה על מבקר קולנוע (הוא נשמע כמו דמות של וודי אלן לפעמים) ותומפסון היא כתבת תעשייה שלוחצת ידיים בכל הקוקטיילים ומשיגה את כל האינפורמציה לפני כולם. יש להם את הידע, הם נמצאים עמוק בתוך הביצה, ולכן השיחה שלהם מלאה אינפורמציה ותובנות מעניינות.

חסרונות: כוהן נמצא בניו יורק ותומפסון בלוס אנג'לס, כך שההקלטה שלהם דרך סקייפ הרבה פעמיים בעייתית, עם חוסר איזון בין המיקרופונים, רעשים, או סתם תקתוקי המקלדת או האייפון של תומפסון. בנוסף, השניים האלו מאוד מוכווני אוסקר, וכמעט כל שיחה שלהם מתעצבת סביב הנושא הזה. לאלו שאוהבים לעקוב אחרי המירוץ זה מרתק, לאילו שפחות זה יכול להיות מתסכל באיזשהו שלב. אני גם מזהיר לא ללכת שולל אחרי תחזיות האוסקר של תומפסון. איכשהו היא לרוב מפספסת.

לינק לאתר אינדיווייר סקרין טוק

Shock Waves

מה זה: בטקסטים שלי על סרטי האימה יצא לי להזכיר לא מעט את הפודקאסט Killer POV ובו דיברו שלושת מומחי האימה הוותיקים והעסוקים רוב גאלוזו, רבקה מקנדריק ואלריק קיין (הם השלישייה בתמונה הראשית של הפוסט). זה היה לאחד מפודקאסטי קולנוע האימה המובילים והמשובחים ביותר שקיימים. לאחר שגאלוזו ומקנדריק התחילו לעבוד במשרה מלאה באתר של חברת ההפקה "בלומהואס", הם סגרו את הפודקאסט הפופולרי שלהם, ועוד לפני שמעריציהם (כולל אני) הספיקו להתאבל כמו שצריך, הכריזו על התכנית החדשה שלהם, Shock Waves, באותה מתכונת בדיוק אך עם צירוף ריאן טורק, ראש חטיבת ההפקה של בלומהאוס.

יתרונות: לא רק שארבעת המנחים הם מומחים מדהימים בתחום האימה, הטעם שלהם מאוד מגוון והם לנצח בתחושת שליחות, חקירה וחיפוש. הם חוזרים לסרטים ישנים, מגלים דברים שנעלמו וכמובן מתעסקים ביבול החדש מכל העולם. הם מסתובבים בפסטיבלים, רואים כל דבר שמגיע לשולחנם (גם בקולנוע וגם בטלוויזיה) ויודעים להתנסח היטב. מה גם שהדינמיקה שלהם מעולה וכל אחד מביא משהו אחר לשולחן. אם קולנוע אימה מעניין אתכם, לא תמצאו משהו יותר טוב.

חסרונות: קודם כל, לאנשים שלא מתעסקים באימה אין מה לחפש כאן. בנוסף, נדמה שהחבר'ה מאוד מוכוונים קהל ולפעמים נבהלים מביקורת שלילית שגורמת להם לשנות את אופי התכנית, כך שהם משנים את הפורמט לא מעט. עד כה היה מדובר בשיחה של כשעה על מה הם ראו השבוע, ואז עוד שעה וחצי או שעתיים של ריאיון. לאחרונה הם פיצלו זאת לשני פודקאסטים בשבוע במקום אחד ארוך. זה אולי עוד יתברר כרעיון טוב, כי הראיונות שלהם ארוכים מדי, וישנה תחושת פיזור ברוב התכניות.

לינק לאתר שוק וויבס

The Empire Film Podcast

מה זה: מגזין הקולנוע הוותיק והמוצלח מבריטניה, מייצר פעם בשבוע, כמו שעון, פודקאסט במתכונת קבועה. כריס היואיט מנחה בעזרת שני קולגות נוספים (לעיתים שלושה) תכנית שמתחילה עם שאלה אחת מטופשת שהתקבלה מקוראים בטוויטר או בפייסבוק (מ"מהי סצנת הפתיחה האהובה עליכם" ועד "איזו דמות קומיקס קולנועית מקבלת את חשבון החשמל הגבוה ביותר?"), ממשיכים לראיון, אז עוברים לדסקס על חדשות הקולנוע ומסיימים עם ביקורות לכל הסרטים החדשים שעולים באותו השבוע באנגליה. אורך ממוצע לפרק: שעה ורבע.

יתרונות: הפודקאסט של אמפייר הוא אחד מאלה שגורמים לי לצחוק בקול רם. היואיט והצוות שלו נהנים מאוד להיות ביחד, וזה ניכר. בשנה האחרונה נדמה שהם אפילו נפתחו יותר, צברו כמה בדיחות פרטיות שהמאזינים הקבועים לגמרי מבינים, ויש אווירה מצוינת שהיא מצד אחד מאוד משוחררת, ומצד שני מקצועית ורצינית. והכי חשוב – הכל במבטא בריטי (או אירי עדין, במקרה של היואיט והלן או'הרה). בנוסף, הראיונות שלהם כוללים שחקנים ובמאים מהשורה הראשונה. לאחרונה התאחרו אצלהם ג'ייק ג'ילנהאל, לוק אוונס, אנדריאה ארנולד, טים ברטון, וזוהי רק רשימה חלקית במיוחד.

חסרונות: הדבר היחיד שבאמת מציק לי הוא שאני לא מצליח להאמין לביקורות שלהם. אני מרגיש שהם לעיתים מאוד מלטפים סרטים גדולים במיוחד, הם סלחניים מאוד, ונראה שעובדים צפוף עם יח"צנים. מעבר לזה, מלבד היואיט ואו'הרה, מאוד קשה לי להבדיל בין קולותיהם של שאר המנחים וזה מייצר אצלי בלבול מתוסכל. חוץ מזה, כיף גדול.

לינק לאתר אמפייר פילם פודקאסט

Circuit Breakers

מה זה: שיחה שבועית וארוכה שעניינה אך ורק אוסקר בהנחיית קלייטון דייויס. זהו. נבירה אובססיבית במירוץ השנתי, השוואת סטטיסטיקות, העלאת תאוריות מפורטות שמתבססות על פרסי עבר ואהבה מוחלטת לעגל הזהב של הקולנוע. אורך ממוצע לפרק: שעה ורבע.

יתרונות: החבר'ה האלה מבינים אוסקר. בתור מאזין שמתעסק באוסקר שנים, אני לרוב נמלא זעם כשאני מקשיב לשיחות אוסקר אל מול הטעויות והשטויות שאנשים אומרים (לפרקי האוסקר של "סלאשפילם קאסט" אני כבר נמנע באופן עקרוני מלהקשיב), ובמקרה של "סירקט ברייקרס" לא רק שאני נדהם מהידע שלהם, אני גם לומד המון דברים חדשים.

חסרונות: זה פודקאסט שהתחלתי להקשיב לו ממש לאחרונה, אז אני לא בטוח עד כמה זה יחזיק ומתי זה יתחיל להרגיש כמו חזרה במעגלים. אחזור אליכם עם העניין הזה.

לינק לאתר סירקט ברייקס

The Cinephiliacs

מה זה: המבקר הלוס אנג'לסי פיטר לאבוזה בנה תכנית מרתקת שמיועדת לסינפילים כבדים. הוא מתחיל בלדבר על סרט מעניין מהעבר שמצדיק התייחסות מחודשת, ואז מארח אנשי עיון אחרים (מבקרים, אוצרים, מנהלי פסטיבלים, כתבים, סופרים) על עבודתם ובסוף הם יחד צוללים לסרט אחד ספציפי על פי בחירת האורח. אורך ממוצע לפרק: שעה וחצי.

יתרונות: הידע והסקרנות של לאבוזה עצומים ומרתקים. הסרטים עליהם הוא מדבר בהחלט לא כאלו שכולם מכירים והוא חושף את המאזינים שלו לפנינות קולנועיות – חדשות וישנות – שאני לא בטוח כמה אפשר להכיר משאר הפודקאסטים. בנוסף לזה, המראיינים שלו משתפים פעולה נהדר ומייצרים שיחות מעניינות מאוד.

חסרונות: הצד הפחות חיובי של התעסקות באיזוטריה, היא כל החלק של האיזוטריה. לעיתים לשמוע דקות ארוכות על סרט בן חמש שעות של במאי פולינזי אינה חוויה מרתקת במיוחד.

לינק לאתר סינפיליאקס

Filmspotting

מה זה: האחד הפודקאסטים המוכרים והמושמעים ביותר על קולנוע הוא זה של שני המבקרים משיקאגו, אדם קמפנר וג'ושוע לארסון. הוא גם אחד הוותיקים ביותר, כמעט לרמת מוסד בפני עצמו. בכל שבוע הם מקליטים תכנית עמוסה מאוד שכוללת ראיון עומק על סרט חדש ומצעד של חמישה סרטים בנושאים שונים. בנוסף הם מעלים ראיונות, סקרים בשיתוף גולשי האתר שלהם, ולעיתים מקדישים תכנית שלמה בנושא שנה קולנועית כלשהי או סרט אותו הם מכניסים לרשימת "הפרות הקדושות" שלהם. אורך ממוצע לפרק: שעה וארבעים.

יתרונות: פילמספוטינג היא תכנית מושקעת מאוד עם שיחות עומק בגובה העיניים, שפונות גם לקהל שאיננו סינפילי במיוחד. מדי פעם מצטרף אליהם המבקר המצוין מייקל פלפס שמשדרג את השיח, ובסוף השנה הם מחלקים את פרס "לבנת הזהב" (על שם "בריק" של חברם ריאן ג'ונסון) שמוקדש לסרטים ראשונים של במאים או במאיות על סף פריצה.

חסרונות: האמת שמכל הפודקאסטים זהו האחד שאני הכי חלוק לגביו. מצד אחד, ההשקעה של אנשי התכנית והאהבה שלהם לקולנוע מדבקת. מאידך, התכנית מרגישה מתוסרטת וככזו נטולת חיים רוב הזמן, וכל פרק נפתח בדקות ארוכות של פרסומות והקראת מיילים משעממים ממאזינים. חלק מהפינות מייבשות לחלוטין וכמעט אין בנמצא פרק שאני לא מקפיץ כמה דקות בו קדימה מתוך חוסר עניין.

לינק לאתר פילמספוטינג

The Next Picture Show

מה זה: במהלך שנה שעברה נשברו אלפי לבבות של אוהבי קולנוע עם סגירת המגזין המקוון The Dissolve. עם זאת, חלק הארי של מבקרי האתר התקבצו לתכנית בעלת קונספט מאוד מסוים: בכל שבוע הם בוחרים סרט חדש ואליו מצמידים סרט ישן יותר, אשר לו יש רלוונטיות כלשהי לזה החדש. תכנית אחת מוקדשת כולה לסרט הישן, ואז לאחריה הסרט החדש. אורך ממוצע לפרק: חמישים דקות.

יתרונות: מדובר בקבוצת מבקרים נהדרת, שגם אם לא תמיד צריך להסכים איתם, הם מתנסחים נפלא ובעלי תובנות מצוינות. טשה רובינסון, קית' פילפס, ג'נביב קוסקי וסקוט טוביאס מייצרים שיח מקיף, לא כבד אבל גם לא מפוזר, על הסרטים אותם הם בוחרים. הם לא תמיד מסכימים זה עם זה, וכמו תמיד זה רק הופך את התכנית למעניינת יותר.

חסרונות: עבור.

לינק לאתר נקסט פיקטשר שואו

The Q&A with Jeff Goldsmith

מה זה: ג'ף גולדסמית' בוחר סרט חדש ומושיב את התסריטאים שלו לשיחת עומק בנוכחות קהל על כל התהליך היצירתי. אורך ממוצע לפרק: כשעה.

יתרונות: פודקאסט חובה לכל תסריטאי וכותב באשר הוא. גולדסמית' מראיין מעולה והאורחים שלו מספקים תובנות נפלאות, אנקדוטות משעשעות וממש לא חוסכים שום דבר מהמאזינים ומהקהל.

חסרונות: בתקופות בה ישנם סרטים מעניינים בחוץ, קרי עונת הקיץ והאוסקר, האורחים מעניינים הרבה יותר. בתקופות ביניים, הסרטים עצמם לא מוכרים או מרתקים במיוחד, ולכן הריאיון פחות רלוונטי לקהל הרחב.

לינק לאתר שאלות ותשובות עם ג'רי גולדסמית

The Close-Up

מה זה: אסופה של פאנלים וראיונות בחסות הלינקולן סנטר בניו יורק, שמביא שיחות עם יקירי פסטיבלים כמו גם יוצרים מוכרים. אורך ממוצע לפרק: 40 דקות.

יתרונות: השיחות מאוד מגוונות ומי שרוצה לדעת מה קורה בעולם הפסטיבלים או הקולנוע האיכותי יותר ימצא פה כמה דברים מרתקים.

חסרונות: חוסר אחידות טוטאלי. למפגשים אין מנחה אחד או קו מסוים, ולכן יש כמה מאוד לא מוצלחים. לא פעם התכנית מביאה שיחות עבר של במאים עם סרט חדש, והריאיון עצמו מרגיש פחות רלוונטי.

לינק לאתר ד'ה קלוז אפ

פודקאסטים נוספים על הרבה דברים אחרים

גיקונומי

מה זה: פודקאסט כחול-לבן ובעברית של ראם שרמן ודורון ניר, שבכל שבוע מביאים אורח אחר ומושיבים אותו לשיחה ארוכה ולא ערוכה על פועלו, דעותיו, ובאופן כללי על העולם. השניים מפיקים גם פודקאסטים נוספים, המוצלח שביניהם הוא "בכל יום נתון" אותו מנחים שרמן ואוריאל דסקל, שמתעסק בספורט, ואני מאזין לו בשקיקה למרות שאני לא מבין בזה כלום. זה קשור לזה שאני פן-גירל של דסקל. אל תספרו לאף אחד. אורך ממוצע לפרק: שעתיים וחצי.

יתרונות: קודם כל, כיף לפרגן לפודקאסט עשוי היטב מישראל. דורון וראם הם ציוות מעולה וכנראה משהו בדינמיקה שם מייצר אווירה טובה שגורמת לאורחים להיפתח ולדבר בקלות ובהנאה. בנוסף, השניים הצליחו לייצר בנק שיחות פשוט מרתק שהלוואי והיו לי עוד כמה שעות כל יממה כדי שאוכל להדביק את הקצב. האמת שהתחלתי להקשיב לו רק לאחרונה (עד כה הספקתי להאזין לשיחות עם יקירנו תומר קמרלינג, לילך וולך, תם אהרון ועידו קינן), אבל כל תכנית שהתחלתי להקשיב לה, בלעתי בשקיקה.

חסרונות: לתכנית שבאופן עקרוני אין בה עריכה יש כמובן את החסרון של התפזרות וזמן האזנה רב ממה שצריך. לעיתים נראה שישנו קו מסוים שאליו שואפים להגיע, אבל אין ספור אנקדוטות והתפרצויות ניים-דרופינג מסיתים את השיחה לכיוונים אחרים. לעיתים זה מייצר דברים מרתקים, אבל לא מעט פעמים זה מתסכל.

לינק לאתר גיקונומי

Pop Culture Happy Hour

מה זה: מבית היוצר של NPR. לינדה הולמס מצרפת לשולחנה את כתב המוזיקה סטיבן תומפסון ומומחה הקומיקס הנהדר גלן וולדון, בשיתוף מנחה אורח משתנה, לשיחה שבועית על שני נושאים שונים בכל תחומי התרבות הפופולרית: קולנוע, מוזיקה, תיאטרון, ספרות וטלוויזיה. אורך ממוצע לפרק: שעה וארבעים.

יתרונות: הולמס היא מנחה מצוינת, והכימיה בין השלושה פשוט נפלאה. השיחות שלהם משעשעות ומחכימות למדי (אני אוהב במיוחד את וולדון, גיי שנון במיוחד), והם מתייחסים באותה רצינות-מהולה-בקריצה לדברים הגבוהים והנמוכים בעולם התרבות. זה ללא ספק אחד הפודקאסטים המשעשעים והנעימים ביותר להאזנה שאני מכיר.

חסרונות: שום דבר משמעותי.

לינק לאתר פופ קולטור האפי האוור

On the Media

מה זה: תכנית חדשותית במהותה אותה עורכים ומבצעים ברוק גלאדסטון ובוב גארפילד, שמתעסקת בנושאים בוערים דרך פריזמת המדיה, וכיצד התקשורת מתייחסת אליהם. אורך ממוצע לפרק: חמישים דקות.

יתרונות: מאזינים שמתעניינים במדיה והדרך בה אנחנו צורכים דרכה את העולם ימצאו לא מעט דברים מרתקים בתכנית הזו. היא כולה עבודה של עיתונאות רצינית ומעמיקה שמביאה מגוון עצום של נושאים שמרחיבים את האופקים. בנוסף, יש לה גם מספר משדרי בונוס קצרצרים על דברים נקודתיים ומעניינים מאוד.

חסרונות: יש כמה תכניות מוצלחות, ויש כמה מייבשות למדי. בשנה האחרונה למשל, באופן טבעי, התכנית עסקה כמעט באופן מוחלט בבחירות לנשיאות והרבה פעמים זה היה ממוחזר ומעייף, מה גם שהתכנית נחשפה כמוטה פוליטית לחלוטין, ולא באמת העניקה עומק לצד הרפובליקני של הבחירות.

לינק לאתר און ד'ה מדיה

Bret Easton Ellis Podcast

מה זה: הסופר והתסריטאי השנוי במחלוקת ברט איסטון אליס ("אמריקן פסיכו", "חוקי המשיכה", "המלשינים") מביא פעם בשבוע אורח לשיחה ארוכה.

יתרונות: אליס הוא אחד הסופרים האהובים עלי ודמות מרתקת בפני עצמה. הוא גם מצליח להביא אורחים מהשורה הראשונה כמו קוונטין טרנטינו, מובי, פול שרדר, ג'ייסון שוורצמן, מארק דופלאס ועוד. אליס לא רואה בעיניים, אין לו אלוהים בכלל, וככזה מייצר שיח פרובוקטיבי.

חסרונות: אליס, נאמר זאת בעדינות, הוא דוש זחוח ובלתי נסבל. והוא יודע את זה. השאלות שהוא שואל ארוכות בערך פי שלוש מהתשובה שנותן האורח, וכמעט שבעים אחוז מכל שיחה כזו היא נאומים בלתי נגמרים שלו. הוא חוזר שוב ושוב לדבר על ה"מלניאל בויפרנד" שלו, על המצב האומלל של הקולנוע האמריקאי, על שנאת הפוליטיקלי קורקט שלו ובעיקר על עצמו. אין ספק שזו האזנה מאתגרת.

לינק לאתר של ברט איסטון אליס פודקאסט

Serial

מה זה: הפודקאסט המדובר ביותר כנראה אי פעם. העיתונאית שרה קניג יצאה לחקירה עצמאית של רצח שהתרחש לפני 19 שנה ובעקבותיו נכנס לכלא בחור צעיר כנראה על לא עוול בכפו, וייצרה את התוכן המרתק ביותר שהיה על פני האדמה בשנת 2014 באיזשהו מדיום. העונה השנייה, המתחקה אחר סיפורו המוזר של החייל העריק בואו ברגדאהל, הייתה חלשה באופן ניכר.

יתרונות: קניג היא עיתונאית מדהימה ויש לה יכולת להיות מרתקת גם אם היא תסקר ספרי בישול. ההפקה ברמה גבוהה במיוחד, ומוזיקת הפתיחה לא תעזוב אותי לעולם.

חסרונות: העונה השנייה הייתה משעממת נורא, אם כי צריך להסתייג ולהגיד שלפסגות של העונה הראשונה היה קשה להגיע בכל מקרה. נחכה לעונה השלישית כדי לדעת האם היה מדובר במשהו חד פעמי.

לינק לאתר סירייל