״אמריקן האני״, סקירה

סרטה הראשון בארה"ב של הבמאית הבריטית אנדראה ארנולד הוא מבחינתי אחד משיאי השנה בקולנוע. אבל אני גם מודע היטב לכך שמדובר בסרט המפלג את הקהל – כך היה בהקרנות הראשונות שלו בפסטיבל קאן וכך גם היה בהקרנה בה נכחתי בפסטיבל חיפה. בסיומה, האנשים הראשונים עמם דיברתי היו שותפים לחוויה הנהדרת אשר עברתי, אולם אחריהם יצא לי להיתקל בלא מעט צופים מאוכזבים וכעוסים. החלטתי עוד בזמן הפסטיבל לדחות מעט את הדיון המעמיק בסרט הזה, גם מפני שקשה לסכמו בטקסט קצר וגם מכיוון שרציתי לחוות אותו לפרק זמן ארוך יותר. כל זאת לא משום שמדובר בסרט קשה במיוחד לפענוח במהותו, אלא מפני שהוא, באופן יותר מובהק מרוב סרטי הקולנוע, עובד כחוויה מצטברת.

כאשר נכנסים לסוג כזה של סרטים, תיאום ציפיות לפני הצפייה יכול לתרום רבות להנאה מן הסרט. ״אמריקן האני״ (American Honey) אינו סרט שמתאים לכל אחד ולהיכנס עליו רק בגלל שהביקורות (כולל טקסט זה) אהבו, מבלי לדעת הרבה על הסגנון של ארנולד בכלל ושל סרט זה בפרט, יכול לגרור אכזבות ואפילו זעם. כמו במקרים רבים בקולנוע האמנותי, אחת מן התלונות הנפוצות אשר שמעתי לגבי הסרט היא ש"אין בו עלילה/לא מתרחש בו דבר", טענה שאני מבין מהיכן היא מגיעה. הסרט לא מובל בידי העלילה שלו, אלא דרך מבט מתמשך על התנהגות הדמויות והמציאות בה הן פועלות. בעוד רוב הסרטים מחויבים להתקדמות הלינארית קדימה, ארנולד מעמידה לאורך רוב הסרט במרכז את האופן בו הדמויות מגיבות לאירועים ולא את האירועים עצמם, משהה את הסצנות, ולא תמיד מתחילה או מסיימת אותם ברגעי השיא, אלא מראה לנו גם רגעים מתמשכים.

לכן, הסרט ארוך מן הרגיל (163 דקות זה הרבה עבור סרט דל תקציב, גם אם סרטי הפעולה מן השנים האחרונות הם לא פעם בעלי אורך דומה) ולכן הוא גם מאתגר את הצופה אשר הורגל להבין באופן כמעט מיידי את הסיבה לכך שיוצרי הסרט מראים דווקא רגעים ספציפיים. יחד עם זאת, לדעתי לסרט בהחלט יש עלילה אשר מתפתחת בהדרגה וגיבורה אשר עוברת שינוי, אבל הדרך שבה הבמאית מראה את השינוי זה אינה רק בסצנות של עימות ומשבר (אף כי יש כמה כאלה), אלא דרך הבנה של מספר אירועים ודימויים בהם חוזה הגיבורה, המתחברים בהדרגה להבנה. יש עוד מספר דמויות בסרט אשר עוברת שינוי, אם כי השינוי הדרמתי הוא במידה רבה אכן משני להיבטים נוספים, כגון מבט על החיים בארה"ב בימינו.

עניין בולט נוסף, אשר יכול לגרום לניכור, הוא הסגנון הקולנועי של הסרט, אשר ממשיך את הקו שיצרה הבמאית בסרטיה הקודמים. כמו ב״מחוץ למים״ וב״אנקת גבהים״, ארנולד משתמשת ביחס מסך של 3:4, יחס שהיה נהוג בראשית ימי הקולנוע וכיום נראה צר מן הרגיל. בחירה זו היא אולי הבולטת ביותר לעין והקלה ביותר להגדרה, אבל היא רק חלק קטן מן הטכניקה אשר סיגלה לעצמה הבמאית – המסך הצר מעניק עדיפות לקלוז-אפ ולדגש על דמות מרכזית בכל סצנה, מייצר יותר אינטימיות מן המסך הרחב לו הורגלנו. המצלמה בסרט (שצולם בידי רובי ראיין) כמעט תמיד קרובה מאוד לדמויות, לפרקים נדמה כי היא חודרת מתחת לעורן. אבל היא יכולה גם להתרחק ולייצר צילומים מרהיבים וליריים של הנוף האמריקאי, אשר נראים לעתים כמו תמונה נוסטלגית הלקוחה מעידן אחר, אף כי הסרט נוטע עמוק בתרבות של התקופה בה הוא נוצר. חלק מן הצילומים בסרט מזכירים סוג של צילומי פולארויד בגוון הצבעים שלהם, בין היתר עקב הבחירה של ארנולד לצלם לא מעט סצנות בשעות הדמדומים.

אף כי מדובר ביצירה שונה בתכלית ברמת הנושאים, אופי הדמויות והגישה לנרטיב, יש חלקים בסרט אשר יש בהם משהו המזכיר במעט את מבטו של טרנס מאליק על אמריקה, בעיקר באופן בו יש הערצה לסביבה המקיפה את הדמויות באשר היא – בין אם מדובר בנוף של טבע או בבית מלון זול אשר נראה ממבט ראשון כנטול אופי ייחודי. חלקים אלו באים אצל ארנולד לכאורה בשולי הסצנות העמוסות בדיאלוגים, אבל מקנים לסרט אווירה המתפעלת מעצם קיומו של העולם, אווירה אשר משלימה את האופן בו ארנולד מביימת את האינטראקציה בין הדמויות. בנקודה זו היא מזכירה במאים אמריקאים שונים לחלוטין, כגון רוברט אלטמן וג'ון קאסווטס, אשר בדומה להם ארנולד מדגישה את הקשרים הנרקמים בין הדמויות דרך שיחות ארוכות אשר נראות טבעיות ומאולתרות ורבות מהן לא מקדמות את העלילה. ההעדפות התרבויות של הדמויות (כולל אוכל), האופן בו הן מתנהלות בשעת שכרות או עייפות, דברים אלו מהותיים בעיני הבמאית לא פחות מן הטראומות אשר עיצבו את חיי הדמויות או הבחירות שהן נדרשות לבצע במהלך הסרט.

אולם, נקודות דמיון אלו ליוצרים אמריקאים הם לדעתי מהותיים פחות מן הגישה של ארנולד לארה"ב כמי שבאה מסביבה אחרת. כמו לא מעט במאים אירופאים שעברו לעבוד בארה"ב (למשל וים ונדרס או מיכאלאנג'לו אנטוניוני), הסרט הזה גם מציע מבט רענן ובוחן על החלקים הפחות מוכרים במדינה המאוד מוכרת. ניתן לקרוא את המבט של ארנולד כזר, ולפרקים הוא ללא ספק אירוני וביקורתי, אבל רוב הזמן הוא בוחן בהערכה וסקרנות את התרבות הייחודית למדינות מרכז ארה"ב (הסרט צולם ב-7 מדינות שונות) באופן אנתרופולוגי אשר יותר מכל מוקסם מאורח החיים של שכבות שונות בחברה האמריקאית, מן העשירים ביותר עד לעניים מרודים.

יש להדגיש כי ההשוואות שערכתי ליוצרים אחרים הן במידה רבה המחשבות הפרטיות שלי וכי באופן מובהק בהרבה, מדובר בסרט אשר ממשיך את הקו של סרטיה הקודמים של הבמאית, לא רק בסגנון, אלא גם בנושא העיסוק. ארנולד נמשכת לדמויות זועמות, לרוב משולי החברה. באופן מסוים כל אחד מסרטיה, אפילו העיבוד ל״אנקת גבהים״, היה דיוקן של דמות אחת, אשר לומדת להכיל את הזעם שלה. גם ״אמריקן האני״ אמנם עוסק בתופעה תרבותית רחבה ובקהילה של דמויות (עוד מעט אפרט על כך), אבל הוא גם מובל בידי דמות אחת של נערה צעירה. אלא שהפעם היא פחות זועמת ומנסה להיות פתוחה וכנה כלפי העולם, אחרי שסבלה רבות בחייה הקצרים. העניין הוא שלא בטוח שנסיבות חייה יכולות לאפשר לה קיום שאינו כרוך בוויתור על חלק מן האופי הייחודי שלה ולעתים הוא ידחוף אותה שוב ושוב לקיום אשר בו היא תהיה מנוצלת בדרך זו או אחרת.

מדובר בנערה בשם סטאר, אשר מגולמת בידי סשה ליין, שחקנית לא מקצועית שאותרה בידי הבמאית. בראשית הסרט אנו מוצאים אותה מחטטת בפח זבל עבור אוכל, ביחד עם שני ילדים קטנים שהם כנראה אחיה, לפחות למחצה. היא נדרשת בגיל צעיר למדי (18 לדבריה) להיות אחראית על גידול הילדים וניהול משק הבית, אשר כולל גם את מי שהוא כנראה אביה, גבר אשר אינו מסוגל לתת תרומה של ממש לכלכלה או לחינוך, פרט לכך שהוא מנצל מינית את הגיבורה, אך בלי דאגה יתרה לכך. את האופציה לבריחה מספק לה מפגש עם קבוצת צעירים אשר מגיעה לסופרמרקט בוואן אפור – קבוצה של אנשים בני גילה פחות או יותר אשר חייהם נראים כמו חגיגה מתמשכת.

מי שלוכד את תשומת ליבה הוא ג'ייק (שעיה להבף בליהוק מדויק), צעיר אשר מנסה לעשות רושם מכובד ופרוע בו-זמנית. הוא מהפנט אותה הן במראה שלו והן בתחושה של חופש והצלחה שהוא משדר. ג'ייק מספר לה כי הצעירים עוסקים בשיווק של כתבי עת מדלת לדלת והם נודדים מעיר לעיר, ומזמין אותה להצטרף לצוות. כאשר סטאר מגיעה לצוות, היא מבינה כי מי שמנהל את צוות המכירה הצעיר אינו ג'ייק, אלא צעירה בשם קריסטל (ריילי קיו) אשר אינה מבוגרת בהרבה מן העובדים שלה, אבל משדרת קשיחות ואמונה בחוקי הקפיטליזם. עבורה, הנוער אותו היא מעסיקה הוא הזדמנות להתעשר, ואפילו ג'ייק שמשדר ביטחון עצמי וחופש כבול אליה במידה כלשהי, מידה אשר סטאר מנסה לאתר עד כמה היא כוללת גם מין.

ארנולד יצאה לצלם את הסרט בעקבות כתבה שקראה על קבוצות דומות של צעירים אשר מוכרים כתבי עת ברחבי ארה"ב וביצעה תחקיר במשך תקופה ארוכה בטרם החלה בכתיבה ובהליהוק, שני תהליכים אשר קשורים זה בזה עבורה. גם אם המוקד של הסרט הוא סטאר, הוא גיבש קבוצה של צעירים שרובם אינם בעלי רקע במשחק והוא מתאר את ההתנהגות שלהם באופן אשר נראה מדויק. הצעירים מצויים ביחד במשך שעות ואף כי המטרה שלהם היא להרוויח כסף על ידי מכירת מוצר שדומה כי איש כמעט אינו זקוק לו בימינו, השהות המשותפת בנסיעות הינה מטרה לא פחות חשובה.

מלבד להבף וקיו, השחקנית היחידה בחבורה הצעירה אשר הכרתי מיצירה קודמת היא אריאל הולמס, אשר זכורה מן הסרט המצמרר ״השד יודע מה״ סרט אשר התבסס על סיפור חייה ותיאר התמכרות לסמים. בסרטה של ארנולד היא מגלמת דמות שונה לחלוטין אך עדיין אבודה במידה רבה – היא משחקת את פייגין, הנערה הכי מופנת בחבורה, בעלת אובססיה לדארת' ויידר וסיוטים. כבר בלילה הראשון בצוות, סטאר מבינה כי עליה להשגיח עליה כפי שהשגיחה קודם על הילדים הקטנים. דמות זו היא רק אחת מן הדמויות הרבות בצוות, אשר דומה כי כל אחת מהן עוצבה היטב בידי ארנולד והשחקן שמגלם את הדמות על המסך, גם אם הקהל מקבל רק הצצה לסיפור של כל דמות דרך ההתמקדות בסטאר. לא במקרה, בכתוביות הסיום ארנולד לא מציינת את עצמה כיוצרת המרכזית, אלא מראה את שמות צוות השחקנים הראשי כשותפים שווים ליצירה. לאחר מכן נראים שמות שאר המוערבים בעשייה, בלי היררכיה או הגדרת תפקיד – זוהי יצירה שיתופית בעלת רוח חיה וצעירה.

הרוח הזו באה לידי ביטוי גם דרך המקום הנרחב שיש למוזיקה בסרט. השם ״אמריקן האני״ לקוח משיר המושמע לקראת סיום הסרט, שיר אשר קריסטל טוענת כי הוא מגדיר בצורה מסוימת גם אותה וגם את סטאר. אבל שיר זה הוא רק אחד מתוך עשרות שירים המושמעים בסרט, כולם באופן דיאגטי המדגיש לא רק את השיר עצמו, אלא גם העולם של הדמות או הדמויות הבוחרות להאזין לשיר או להגיב אליו. רוב השירים הם שירי היפ-הופ אשר הצעירים אוהבים להאזין להם, אך יש בפסקול כמה שירים בגוון שונה אשר לא פעם מובילים את הדמויות לאמירה מעניינת לגבי עצמן, לא רק דרך התגובה למה שמתנגן ברקע. מדובר בעיקר בגוונים שונים של מוזיקת פופולארית אשר יכולה להיראות שטחית במבט ראשון, אך ארנולד בוחנת את הכוח שיש לשירים לשמש כמפלט לנפש מן המציאות הלא תמיד נעימה, או כתחליף לחלומות אשר נותרים לא ממומשים.

הדבר בא לידי ביטוי באחת מן הסצנות היפות ביותר בסרט, בה סטאר מתחברת לשיר ״Dream Baby Dream״ המושר בידי ברוס ספרינגסטין – ברגע אשר יוצר סוג אחר של חיבור אנושי ותקווה של ממש בסרט. ארנולד מתמקדת לרגע, יחד עם הגיבורה שלה, בחיים של אדם מבוגר בהרבה אשר גם בגילו החלומות נותרים רחוקים מהשגה. לפרקים נדמה כאילו סטאר מוצאת תקווה באיש זה, שאולי היה יכול להיות דמות האב החסרה בחייה במציאות אחרת, אך המפגש עמו מסתיים בכמה רגעים כואבים למדי עבורה, מבלי שהוא התכוון להזיק לה באופן ישיר.

מקום מרכזי נוסף בסרט תופסת הדינמיקה בין סטאר לבין ג'ייק, דינמקה אשר משלבת בין התאהבות של סטאר בגבר המושך לבין הבדל מהותי בגישה לחיים ולמכירות. ג'ייק מאמין כי על מנת למכור יש להשתנות, להפוך את עצמך לאדם אחר עבור הלקוח הפוטנציאלי. הדבר נכון לא רק לגבי האופן בו הוא מוכר כתבי עת, אלא גם לדרך בה הוא מתייחס ליתר ההיבטים בחיים, בהם גם היחסים שלו עם סטאר, שתמיד יש בהם מימד של פיתוי ומשחק – גפ מולה הוא מנסה בלי הרף לברוא את עצמו מחדש. לעומתו, סטאר מנסה למצוא את עצמה האמיתית ולהתנהג בכנות בחשיפה כמעט מוחלטת, גם שהדבר נוגע למכירה – מהלך אשר מנוגד לכללי השוק המקצוע אך ייתכן הוא יעיל עבורה. הצרה היא שלהיות כנה זה לא כל כך פשוט בעולם שלנו. למשל, ייתכן וסטאר נאלצת לשקר לגבי גילה על מנת לעבוד. סיפור הרקע שלה אף פעם לא מוסבר במלואו – אנו רק מקבלים עוד פיסות בפאזל, אך תמיד נותרים פערים שצריך להשלים, בין היתר בגלל שאת הדברים הקשים ביותר הגיבורה עדיין אינה מסוגלת לומר בקול או בבירור.

על סטאר עברו הרבה דברים קשים בשנות הילדות והנעורים והניסיון שלה להצליח באמצעות כנות הוא גם ניסיון להשבת ערכים, ובאופן מסוים גם דרך להוכיח בעצמה כי יש מקום לתמימות בעולם. לפרקים היא מתנהגת בצורה אשר משלבת לקיחת סיכונים ומרדנות עם נאיביות אשר נראית מדאיגה מאוד, בעיקר לגבי האופן בו גברים יכולים לנצל אותה ואת הפתיחות שלה. המיניות שלה היא לא הדבר המרכזי אשר סטאר מנסה למכור או להיעזר בו, אבל יש נקודות בסרט בהן היא מגלה כי לפרקים אין לה ברירה. במידה רבה קשה לה לחמוק לגמרי מן הניצול בידי אנשים חזקים יותר בדרך זו או אחרת, כאשר לא בטוח אם היא אי פעם הכירה סוג אחר של גבריות לטווח הארוך.

אורכו של הסרט אולי פוגע בחוויית הצפייה של חלקים מן הקהל, אולם הוא מאפשר לארנולד לבנות את הדמות הראשית כאישיות מורכבת, דבר אשר מגביר את ההזדהות עמה ועם השאיפות שלה, אשר רבות מהן נראות חסרות תקווה. דוגמה לכך ניתן למצוא ביחס של סטאר לחיות, כפי שהוא מועבר במהלך הסרט – סטאר מנסה מספר פעמים לשחרר חיות קטנות ממצבים אשר נראים כמו מוות קרב, לרוב חיות אשר רוב האנשים נותרים אדישים למצוקתן. אבל לצד כל ההצלחות הקטנות, קיימים גם כשלונות רבים של הגיבורה והעובדה כי חיות משמשמות את האדם לצורכי מאכל נוכחת בסרט מספר פעמים, בדרכים מרומזות ומודגשת כאחד. סטאר מנסה לא פעם לעזור לאחר כאמצעי לגאולה עצמית, אך לרוב אין לה את הכלים לכך.

״אמריקן האני״ הוא סרט התבגרות וסרט מסע, אבל הוא נמנע מרוב הסצנות הטיפוסיות לז'אנר. הגיבורה הראשית מתחילה את היצירה כאשר היא מודעת היטב גם למיניות שלה וגם חוותה מפגשים קרובים עם המוות. אבל היא כן בונה את עצמה מחדש, או לפחות מבינה את גודל המצוקה בה היא נמצאת. הדבר לא מתרחש בסצנה ספציפית, אלא דרך ההצטברות של מכלול הרגעים אשר היא חווה. בסוף הסרט דבר אינו נפתר, אולי פרט להבנה של הגיבורה כי עליה לנסות ולמצוא מקום משלה בעולם.