• אימת החודש - דצמבר 2018: סיכום שנה
  • אוסקר 2018/19: הרשימות המקוצרות
  • סיכום 2018: מצעד 20 הרגעים הגדולים בקולנוע
  • סיכום 2018: מגמות השנה בקולנוע ומשמעותן
  • בעקבות ״מנדי״: עוד שלושה סרטי טראש-ארטהאוס
  • ״ספיידרמן: ממד העכביש״, סקירה
  • סקירה תיעודית כפולה: ״סיבת המוות״ ו״קינג ביבי״
  • פרסי איגוד השחקנים 2018: כל המועמדים
  • סרטים חדשים: ״רומא״ של אלפונסו קוארון בכל המסכים
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018

הפשיזם לא יעבור: 80 שנה למלחמת האזרחים בספרד – ״קריאת העורב״ וסרטים מומלצים נוספים

1 ביולי 2016 מאת עופר ליברגל

במהלך חודש יולי תוקרן בסינמטקים של תל אביב, חיפה וירושלים (לאחר סיום פסטיבל הקולנוע של העיר) תוכנית של 12 סרטים לציון 80 שנה למלחמת האזרחים בספרד, תחת הכותרת ״הפשיזם לא יעבור״. המלחמה הזו ממשיכה להיות פצע פתוח בתודעה האירופאית, דבר אשר בא לידי ביטוי בכך שחלק ניכר מן הסרטים אשר יוצגו במסגרת התוכנית נוצרו ב-20 שנה האחרונות. מחלמת האזרחים הספרדית מעניינת ממספר סיבות – היא מייצגת קרע בתוך עם ומאבק אלים בין הפלגים הקיצוניים מימין ושמאל, מעבר לעימות בין האידאולוגיה הפאשסיטית לאידאולוגיה הסוציאליסטית (במה שהקדים את מלחמת העולם השנייה). אך כשם שהמלחמה מייצגת שבר פנימי, יש בה גם מימד של התגייסות עולמית, שכן אנשים בכל רחבי העולם באו להתנדב ולהילחם במאבק למות בשל אידיאלים בארץ זרה.

תוכנית הסרטים מוקדשת לא רק למלחמה עצמה, אלא גם לעידן השלטון הפאשיסטי של פרנקו שבא אחריה, ודומה כי המילה פאשיזם הופכת לאופנתית לאחרונה, אם כי דומני שאנשים לא תמיד מבינים מה עומד מאחוריה – הקסם והעוצמה שתפיסת העולם הזו יכולה לייצר והיכולת שלה להגביל את החופש ולהתאכזר לחלש. הדבר בא לידי ביטוי בסרטים אשר נוצרים ברחבי העולם, בספרד ומחוצה לה. העובדה כי הפאשיזם המשיך לפרוח בספרד (ובפורטוגל) גם שלושה עשורים לאחר שמוגר באיטליה ובצרפת הפכה את האזור לקרקע לדיון בהגבלות השלטון ובהערצת הכוח, גם עבור יוצרים אשר פעלו מחוץ למדינה, או בתקופה מאוחרת יותר.

בכמה מן הסרטים אשר יוצגו בתוכנית, הדגש מושם על נקודת מבט של ילדים, אשר חווים את הקרע במדינה ואת הגבלת החופש מבלי לתפוס אותו לגמרי. האכזריות של הפשיזם גוררת סבל ועצב אשר ייתכן ויובילו לאכזריות גדולה יותר בדור ההמשך, דבר אשר מובא בצורה הטובה ביותר בסרט אשר פותח את התוכנית – ״קריאת העורב״ (Cria Cuervos) של קרלוס סאורה, בעיניי אחד מן הסרטים הכי גדולים אשר נוצרו אי פעם בספרד ואולי בכלל.

הסרט צולם בשלהי שלטונו של פרנקו ולא פחד למתוח ביקרות נקובת על האתוס הפאשיסטי, עוסק בילדה בשם אנה, בת אמצעית בין שלוש אחיות. כותרת הסרט מבוססת על פתגם ספרדי שמשמעותו שמי שמגדל עורבים שלא יתפלא עם מנקרים את עיניו, והסרט מותח ביקורת על חינוף קפדני, אבל גם על דיכוי גברי של נשים, שכן אנה בעיקר מתחברת לכאב של אמה, בעודה סבורה כי נגרם בעיקר בידי אביה – קצין פשיסטי ורודף נשים. ניתן לקרוא את הסרט כיצירה על הקרע שהולידה המלחמה – האם אשר מייצגת אהבה וחופש היא כוחות הרפבוליקה והאב הוא כמובן הפאשיזם של פרנקו, גם ברמה הלא-מטאפורית. אך מדובר ביצירה מורכבת יותר, אשר לא מגבילה את עצמה לפירוש בודד.

אם אידיאליות משפחתית נוכחת בסרט, הדבר מתבצע בעיקר בפתיחתו, ברצף של תמונות סטילס אשר שבות ומופיעות במהלכו. רק בהן יש אחדות אמיתית, אין תנועה או מאבקי שליטה. בדקות הראשונות של הסרט האב מת ונמסר לנו כי האם מתה גם היא, מספר שנים קודם לכן. אך הילדה אנה ממשיכה לראות את הוריה מדי פעם, לפחד מאביה ולהיזכר באהבה של האם. הסרט נותר צמוד לתודעה שלה במגוון דרכים וקופץ בין הזמנים, כאשר לעתים זו התודעה שלה בתור ילדה, ולעתים היא פונה ישירות למצלמה בתור אישה בוגרת ומספרת את התחושת שלה לגבי הילדות.

cria2

אנה המבוגרת מגולמת בידי ג'רלדין צ'פלין (בת זוגו של סאורה באותה תקופה ובתו של אתם יודעים מי) אשר מגלמת גם את האמא, הן בחזיונות והן בפלאשבקים, ובעיקר בקטעים בהם הגבולות לא ברורים. אולם, גם אם לא תמיד ברור באיזו רמה של מציאות או תודעה מתרחש הדימוי אשר נראה על המסך, או באיזה רגע היסטורי ואישי מדויק עוסק הסרט, הכנות הרגשית שלו הופכת את היצירה לנהירה מאוד. צ'פלין מוכיחה גם בסרט זה שהיא שחקנית מופלאה, אולם התצוגה הכי מרשימה בסרט היא של השחקנית אשר מגלמת  את אנה הילדה. שנה הוא אנה טורנט, אחת מן השחקניות-ילדות הכי זכורות בתולדות הקולנוע עוד לפני סרט זה, בזכות ״רוח הכוורת״ של ויקטור אריקה (לא להתבלבל בין סרט זה לבין ״הכוורת״ שיוקרן אף במסגרת התוכנית).

הגדולה של ״קריאת העורב״ היא היכולת של סאורה לבנות סיפור שהוא גם אלגורי ומלא בסמלים המתקשרים למצב של כל ספרד, אבל בעיקרו ובבסיסו הוא סיפור אישי מאוד של ילדות אומללה אחת, בחיפוש אשר רגעים של חופש ואושר. זהו גם ובעיקר סרט על הכאב שבילדות, מול חינוך קפדני המונהג בידי הדודה של הגיבורה, מול אובדן ההורים, אבל בעיקר מול העולם. כפי שנאמר בסרט, הגיבורה פשוט לא מסוגלת להבין את המחשבה כי הילדות היא תקופה מאושרת, אפילו אם יש בה רגעים עליזים או צבעים עזים. השימוש של הסרט בצבעים מבטא תחושה זו, כאשר האדום משתלט על הסרט ברגעים מסוימים ומרמז על יצר וחופש, אבל רוב הזמן הוא כבוי.

סאורה, אולי הבמאי הגדול ביותר שצמח בספרד של פרנקו (והממשיך להיות דומיננטי בקולנוע העולמי עד ימינו) רותם בסרט הזה את כל אמצעי הקולנוע לטובת האמירה שלו והסיפור הנוגע ללב. בולט במיוחד הוא השימוש בפסקול – מוזיקה קלאסית או רעשי רקע אשר לעתים גוברים על מנת להעצים את תחושת המחנק. ובעיקר שיר פופ אחד, אשר לא נכתב עבור הסרט, אבל הפך ללהיט בעקבותיו. מדובר בשיר ״Porque te vas״ שנכתב בידי חוזה לואיס פארלס. במידה רבה, השיר שעוסק בפרידה רומנטית מייצג את הטון של הסרט – בשמיעה ראשונה, המנגינה שלו שמחה וקופצנית. אך המילים הן כאב אינסופי, הסבל הפנימי שמסתרר מאחורי ילדות מאושרת. התחושה היא כי יש בשיר משהו אפל מאוד, ואנה היא בסופו של דבר אחת מן הילדות הכי אפלות בתולדות הקולנוע, סוג של ילדה-עורב.

עוד סרטים מומלצים במסגרת התוכנית: ״איי כרמלה״ (¡Ay, Carmela!), סרט מאוחר יותר של סאורה שעוסק בצורך לשתף פעולה עם אידאולוגיה הפוכה לאמונה; ״מדריד לפני חניתה״ של ערן טורבינר, אשר עוסק בהתגייסות של חלק מן הישוב העברי לצד של הרפובליקה; שלושה סרטים של הבמאי מריו קאמוס, בהם סרטו הידוע ביותר ״הקדושים והתמימים״ (Los Santos Inocentes) אשר מתאר את הקושי של חיי האיכרים בתקופת פרנקו, וכן העיבוד שלו ל״בית ברנרדה אלבה״ (La Casa de Bernarda Alba) המחזה היודע ביותר של פרדיקו גרסיה לורקה, המשורר-מחזאי שנרצח בידי הכוחות של פרנקו סמוך לראשית המלחמה.

שווה גם להזכיר את ״ילדים של אף אחד״ (The Devil's Backbone) ו״המבוך של פאן״ (Pan's Labyrinth), שניים מן הסרטים הטובים ביותר של הבמאי עתיר ההמצאות גיירמו דל טורו, שיוקרנו גם הם במסגרת התוכנית. הקולנוען המקסקיני משתמש בהרבה אלמנטים של פנטזיה בסרטיו על מנת לייצג את הפחד ועל מנת להציע סוג של מפלט. עבורו, המסע לעבר הפאשיסטי של ספרד או למלחמה אינו מנותק מן ההווה של אמריקה הלטינית בימינו. הסרטים שלו יוצאים מן המימד המטאפורי ומנסים, דרך הפחד, לנתב מחדש לעבר ילדות מאושרת, אם דבר כזה אפשרי בעולם כה אכזרי ומלא במפלצות, בעיקר כאלו בעלות פני אדם.

pans-labyrint

תגובות

  1. ארז הגיב:

    אגב סינמטק: אני מבין שחלקכם קשורים לסינמטק תל אביב בקשרים שונים ומשונים, אבל חובתכם, לדעתי, להיות ביקורתיים. עובדה: סינמטק תל אביב מידרדר ומידרדר, מה שמעורר התמרמרות גוברת בקהל המנויים הנאמן: חלק ניכר ביותר מהסרטים הם בתשלום למנויים- הפרת הבטחה והסחף הזה הולך ומתגבר; שנית- פרט לכמה פסטיבלים שחלקם יוזמות של אנשים מחוץ לסינמטק- פשוט :"אין מה לראות""- מיחזור לעוס של סרטים תיעודיים, הפעם מדוקאביב (והחוצפה: חינם למנויים רק על בסיס מקום פנוי!!!), ריבוי סרטים קבועים שרצים בלי סוף בכל האולמות- חלקם הגדול סרטים ממוסחרים עד לזרא שלא מתאימים לסינמטק שמכבד את עצמו (עם "עלה תאנה" של קולנוע "אירופאי" אלק); אין הקרנות כמעט של קולנוע נסיוני-איכותי שלא זוכה למפיץ ישראלי, נראה שאין יד מכוונת, סינמטק שהולך ופושט את הרגל! שמתם לב?! זה מעניין אתכם בכלל?!

    1. אורון שמיר הגיב:

      קודם כל, שתי הבקשות הקבועות שלי ממך: אנא, מתן את הסגנון, ובבקשה חדל מהאשמות וההנחות המוקדמות. אנחנו לא קשורים בשום קשרים, לא שונים ומשונים ולא אחרים, לסינמטק תל אביב (חלקינו מנויים אם זה נחשב). וגם אם היינו, זו לא סיבה להיות או לא להיות ביקורתיים יותר או פחות.
      לגופו של עניין, טענות נגד התוכניה של סינמטק תל אביב אני שומע מאז שהייתי מנוי ב-2006 וברצף. אפילו כשנפתחו שלושת האולמות החדשים יותר, עדיין ההיצע לא היה מספק בעיני המקטרגים. אם לדבר בשם עצמי, אני לא רואה בעיה עם התוכניה החודשית, אבל אני מבקר בסינמטק לעיתים רחוקות. אבל אפילו רק מלפרסם טקסטים של עופר על מגוון המחוות והרטרוספקטיבות בשבועות האחרונים, נדמה לי שהטענות שלך מעט קלושות. תל אביב היא עיר עם מעט בתי קולנוע, שהולכים ומתמעטים, והסינמטק לקח על עצמו להיות מסחרי יותר ויותר. בחירה לא אידאלית מהרבה בחינות, אני מסכים, אבל גם די מובנת.

    2. עוד קצת הבהרות:

      1. הסרטים המסחרים שמוקרנים שוב ושוב הם לא סרטי סינמנטק, אלא סרטים שלמפיצים עצמאים שהסינמטק נותן להם אולמות על מנת לשרוד כלכלית.
      2. מוקדם יותר השבוע כתבתי על תוכנית של סרטים ניסיונים בסינמטק. בדרך כלל, מכיוון שאף גוף בעל מספר אולמות מצומצם לא יכול לעשות הכל, תמיד יש דברים שהיו חסרים. אני מעדיף לכתוב על מה שכן נעשה. גם ככה האולמות לא מלאים כאשר מוקרנים שם סרטים קלאסיים

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.