פסטיבל הקולנוע הצרפתי 2016: המלצות ואזהרות

אירוע הקולנועי הצרפתי השנתי, שהתהדר אשתקד גם במהדורת קיץ, מגיע לפתוח רשמית את עונת פסטיבלי הקולנוע הישראלית, יחד עם פסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואמנות. הפסטיבל הצרפתי ייפתח במוצ״ש ה-19 במרץ עם הקרנת הסרט ״הוא והיא״ (Un Plus Une) של קלוד ללוש, שיהיה אורח הכבוד של הפסטיבל יחד עם השחקנית אלזה זילברשטיין. חגיגת הסרטים הפרנקופונית תימשך עד יום חמישי ה-7 באפריל, ותתקיים בסינמטקים של תל אביב, ירושלים, חיפה, חולון, הרצליה ושדרות, בבית התרבות סביון, ובאשדוד. השנה יורכב הפסטיבל מכ-20 סרטים, חלקם מפסטיבל קאן שעבר ואחרים חדשים מהניילונים, תוך ניסיון לערב בין הגבוה לנמוך כמקובל. את ״בראש מורם״, סרטה של עמנואל ברקו שפתח את פסטיבל קאן, כבר ראינו וכתבנו עוד לפני פסטיבל חיפה, אבל ״מלך שלי״ (Mon Roi) של מייוואן מאותו קאן 2015 יוקרן בארץ לראשונה. עופר ואורון כותבים כאן למטה על ארבעה סרטים שכבר נצפו על-ידינו, אבל יש עוד כמה וכמה כותרים מסקרנים שלהם תוקדש הפסקה הבאה.

״בחודש מאי תעשה מה שתרצה״ מתהדר בפסקול של אניו מוריקונה, זוכה האוסקר הטרי, ו״גלימת השופט״ זכה בשני פרסים בפסטיבל ונציה, פרס לשחקן פבריס לוקיני ופרס לתסריט של כריסטיאן ונסן, שגם ביים. אדל אקזרקופולוס (״כחול הוא הצבע החם ביותר״) חוזרת למסך לצידו של טאהר ראחים (״נביא״) בסרט ״האנרכיסטים״, וייצוג ישראלי אפשר למצוא בסרט ״נפלאות החושים״ שם משחקת היאם עבאס בתפקיד משנה. בנוסף אפשר יהיה למצוא סרטים דוקומנטריים על נושאים כמו מהגרים ושילובם בחברה (״הצרפתים הם האחרים״, ״מורים בשטחים אבודים של הרפובליקה״), לצד הסרט העלילתי ״תוצרת צרפת״ (Made In France) שכאילו חזה את הפיגוע המחריד בפריז בסוף השנה שעברה. במשבצת הקלאסיקות אפשר למצוא את ז׳אק טאטי (יוקרן ״זה הדוד שלי״) ואת ז׳אק ריווט (יוקרנו ״דוגמנית עירום״ ו״לך תדע״). על כל הסרטים אפשר לקרוא יותר פרטים ולמצוא מועדי הקרנה באתרי הסינמטקים השונים, הנה של ירושלים לשם דוגמה. ונעבור לסקירות.

מסייה שוקולד
Chocolat

אחד היתרונות הקבועים של סרטים צרפתיים עכשוויים על פני אחיהם היבשושיים מאירופה, או החלולים מארצות-הברית מן העבר השני, הוא ריקוד על שתי החתונות. סרטים צרפתיים מסחריים מצליחים הרבה פעמים לעשות את הבלתי ייאמן ולהיות גם בידור וגם אמנות, עם מעט פשרות ככל האפשר, ומיקסום של כל מה שטוב בכל אחת מן הגישות. אני מודה שהגעתי ללא שום ציפיות לכך דווקא מסרט כמו ״מסייה שוקולד״, המבקש לספר את סיפורו של אמן הבמה כהה-העור הראשון בצרפת שהפך למפורסם, ולכן אקטלג אותו כהפתעה נעימה.

הסרט מתפרש על פני סוף המאה ה-19 ותחילת ה-20, בשחזור תקופתי שגם הוא תפס אותי מתרשם הרבה יותר מן הצפוי, תקופה בה הציבור הגיע ערב ערב לצפות בקרקס. אלא שרוחות של שינוי נישבו גם באיזורים הכפריים של צרפת, שלא לדבר על פריז אליה עובר הסרט בנקודה מסויימת, ואפילו רמז לראשית הקולנוע ולאחים לומייר מפציע ברגע מפתח. ״מסייה שוקולד״ מהכותרת הוא איש קרקס שמטפס את דרכו מתחתית התחתיות, כשליצן ותיק וכבר-לא-מוערך בשם ז׳ורז׳ פוטיט לוקח אותו תחת חסותו. יחד הם יוצרים מהפכה בעולם הליצנות של אז, מצילים את הקריירה הצולעת של פוטיט ומזניקים את הקריירה ההתחלתית של רפאל פאדיה, המכונה ״שוקולד״. הם הופכים לסלבריטאים בקנה מידה לאומי, אבל חייהם האישיים יחד עם מחיר ההצלחה עומדים בדרכם להישארות בפסגה.

הסכנה בסרטים על אמנות המשחק היא שלשחקנים עצמם אסור לזייף, גם כשהם נדרשים לגלם סוג מסויים של זיוף או העמדת פנים. למזלו של ״מסייה שוקולד״, הוא נשען על שני פרפורמרים כבירים. הראשון הוא עומאר סי, שהתפרסם בזכות ״מחוברים לחיים״ אבל קנה אותי אישית ב״צל הימים״ של גונדרי. הבמאי רושדי זם, אורח הפסטיבל, עושה שימוש מושכל בפיזיות המאוד ייחודית של סי – הוא יכול להיראות זקוף ומלא ביטחון כמו אל, או להתנועע כספגטי רופס באופן שהוא בין טרגי למשעשע. גם המימיקה שלו באה לידי ביטוי בתפקיד של ליצן שרוצה להיות אמן, והוא מקבל את השותף המושלם בדמות ג׳יימס תיירי השוויצרי, שעושה כאן את אחד הליצנים האמינים, עד כדי שכנוע שהוא נשכח בזמן מימי אמנות וודוויל. השליטה שלו בגוף היא פנומנלית, והוא מצליח לייצר אשליה של רב-רבדיות בדמות שאמורה להיות משנית בסיפור, ולשאת את כתפיו את הסוד של דמותו, שגם היא חריגה לא פחות מזו של עמיתו.

המוטיב של הפכים משלימים נקבע סמוך לפתיחה, כשפוטיט מבקש להחיות את הקריירה בעזרת זיווג של דמות הליצן הלבן ודמות האידיוט, המכונה ״אוגוסט״. מנקודה זו הסרט לא רק מתפקד כאיחוד של שני סוגי ליצנות משלימים, או הזיווג הברור מאליו כיום אך המהפכני לזמנו של קומיקאי שחור ולבן, אלא גם צולל למקומות מורכבים יותר. למשל, הוא מהלך כלוליין על החבל הדק שבין בידור לאמנות, בודק מה בין אהבת הקהל לבין בוז עצמי, ומבצע עוד כמה פעולות אקרובטיות מרשימות בכל הקשור לסוגיות של הצלחה מבחוץ מול תחושת כישלון פנימית, או סוגיות של גזע ודעות קדומות שהן מנת חלקה של החברה עד היום. מה שראוי להערכה בכך הוא שהסרט לא מפסיק לרגע להיות פשוט ומובן לכל קהל, ומצליח להישאר מבדר גם כשהוא מציג מורכבות יחסית. גם מינון הקיטש והמלודרמה הוא לגמרי ברמה סבירה, כך שקהל היעד שמסוגל להפיק הנאה מהסרט מגוון מאוד בעיניי.
(אורון שמיר)

עמק האהבה
Valley of Love

סרטו של גיום ניקלו (״החטיפה של מישל וולבק״) מתרחש על רקע עמק המוות בקליפורניה. על פניו, יש ניגוד בין הכינוי אשר דבר במקום החם ביותר בצפון אמריקה ובין כותרת הסרט, אבל הסרט עוסק בטשטוש גבולות בהרבה תחומים. בין היתר בין חיים ומוות, בין הסופיות של המוות לבין המשכיות נצחית של הדברים. במידה רבה בסרט זה, המוות לא מבשר את סוף האהבה והוא אף יכול להחיות אותה.

חצי שנה לאחר התאבדות בנם, שני גיבורי הסרט נפגשים במלון בעמק המוות על מנת למלא את צוואתו – לנפוש במקום בהתאם ללוח זמנים מדויק שהותיר אחריו המנוח, המותאם לחופשה האחרונה שלקח. באופן מיסתורי, הוא מודיע במכתב לשניהם כי למרות היותו מת, אם יבקרו במקומות הללו במדוייק הוא ישוב ויופיע עבורם. מהרבה בחינות, עוד טרם מותו, הקשר בין הבן להוריו היה מרוחק עד מוות במידה רבה. הוא עבר לארצות הברית, הם הוסיפו לחיות בצרפת, נטשו אותו וננטשו על ידו בשלב זה או אחר של חייהם. במהלך החופשה, הם מגלים מחדש את הדינמקה הזוגית ביניהם, את האופן בו הם קשורים ליתר האנשים בחייהם, כולל שותפים משלבים אחרים של החיים.

הלוקיישן מתפקד כדמות בסרט, ומספק נופים מרהיבים אשר נראים כמנותקים מן הציביליזציה, אך בו זמנית גם מייצגים את קליפורניה, שעבור זרים תמיד תהיה מקושרת גם לזוהר של הסרטים והתרבות האמריקאית. בנוסף, הגיבורים מדברים צרפתית בסביבה דוברת אנגלית (אותה הם מבינים היטב) ולכן יש תחושה של זרות לאורך כל הסרט. אבל דווקא מתוך הזרות צצה הכרה מפתיעה וקשר שדומה כי הוא זורם בין סוגים שונים של אנושיות. ולגבי ההקשר הקולנועי – אף כי קליפורניה מייצגת את הוליווד, דווקא הזוג המבוגר מייצג נאמנה את הקולנוע ובמידה רבה את הכוכבות.

זאת מכיוון שהדמויות הראשיות בסרט מגולמות בידי איזבל הופר וז'ראר דפרדייה, שניים מגדולי הכוכבים בצרפת. הסרט משתמש היטב בדימוי שלהם, כולל העבר המשותף שלהם בסרטו של מוריס פיאלה, ״לולו״ (Loulou), שנוצר לפני יותר משלושה עשורים, ממש כמו הבן המשותף שאמור להיות להם. הסרט מטשטש את הגבולות בין השחקנים לדימוי שלהם בכמה אופנים, ובמידה רבה הוא מהווה דיוקן של הכוכבים בגיל מבוגר. בעיקר דפרדייה, אשר מופיע בחלקים גדולים מן הסרט בבגד ים בלבד, מראה אשר חושף את פגעי הזמן והשמנת היתר בגופו. אבל שני הכוכבים מוכיחים שוב שגם בגיל מבוגר יש להם מטען עודף בעיקר של כריזמה, דבר אשר הופך את הצפייה בסרט למרתקת לכל אורכו, כולל כמה רגעים מפעימים.

יחד עם זאת, יש לציין כי מדובר בסרט מוזר למדי ולעתים לא מאוזן: יש בו חלקים אשר יכלו להיות חלק מסרט אימה, אבל בלי לנסות להפחיד, ויש בו חלקים אשר מנסים להצחיק בעדינות. דומה כי למרות שעיקר המטרה הינו לרגש, אין אף סצנה שלוחצת על הדוושה בכח בהקשר זה. גם לא תמיד פשוט להבין מה קורה בסרט, אשר מקפיד להישאר אניגמטי ולטשטש את האמירות שלו במגוון דרכים, כולל רגעים בהם כמעט נדמה שמתרחשת הסרה של המחיצה בין הבדיוני לאמיתי. לכן, יכול להיות שסרט זה יותיר לא מעט צופים מבולבלים, וגם אני לא בטוח שאני שלם עם כל הבחירות שבו. דווקא משום כך, אני מוסיף לחשוב על חלקים ממנו כעבור זמן רב. ודווקא משום כך, אני ממליץ עליו לצופים אשר מקווים למצוא בפסטיבל הצרפתי סרטים מאתגרים, ששונים מן התוצרת הצרפתי אשר לרוב מגיע למסכי הקולנוע בארץ.
(עופר ליברגל)

פלורידה
Floride

להבדיל, אני סבור כי סרטו החדש של פיליפ לה גה יכול להיות מוקרן מסחרית בהצלחה בארץ. ממש כפי שעשו סרטיו הקודמים ״הנשים בקומה הששית״ (Les femmes du 6e étage) ו״מולייר על אופניים״ (Alceste à bicyclette). אני גם מניח שהוא יזכה להרבה אהבה מן הקהל שיבוא לצפות בו במסגרת הפסטיבל. לה גה הצליח בסרט זה, כמו בסרטיו הקודמים, לגעת בנושאים לא פשוטים באופן שאינו מכביד על הצופה ובסופו של דבר גם לא מקל ראש באף פרט.

גיבור הסרט הוא קלוד, גבר אמיד שעמד בעבר בראש מפעל גדול. כיום קלוד יצא לפנסיה וחי בבית המשפחה העתיק, בעוד בתו קרול מנהלת את המפעל ואת חייו, אשר כוללים לא מעט ריבים והאשמות כלפי הנשים הנשכרות על מנת לטפל בו בגילו המופלג. קלוד סובל מקשיי הזקנה, בעיקר בכל הקשור לתפקוד המוח והוא לא תמיד מבין מה הולך סביבו, דבר אשר לעתים גורם לו להתנהג בגסות. מאידך, הוא מנסה לשמור על כבודו וגם לעמוד איתן מול בתו הקשוחה ואוהבת, כאשר לא תמיד האב והבת מבינים זו את זה ולהיפך. לקלוד בת נוספת החיה בפלורידה. עקב היותה רחוקה בניגוד לבת השנייה, הוא צובע אותה בגוונים אידאים ומפתח אובססיה למדינה בדרום-מזרח ארה"ב, אשר מובעת בין היתר על ידי סירוב לשתיית מיץ תפוזים ממקור אחר. כולו תקווה כי הבת תגיע בקרוב לביקור ובמידה שלא, לסוע לבקר אותה בעצמו. אולם, ככל שמתמשך הסרט, אנו מבינים כי היכולות של קלוד לפרש נכונה את המתרחש סביבו או לתפקד בכוחות עצמו הינן מוגבלות למדי.

נכסים עיקריים של הסרט הם שני השחקנים הראשיים. ז'אן רושפור בתפקיד הראשי מעורר חיבה מיידית והבנה לסיטואציה, עם הרבה גוונים קומיים דקים בסיפור שביסודו הוא טרגי ומדכא – התפוררות הקשר של האדם עם שכלו, עם היכולת להבין את המציאות בצורה שלמה. אבל הוא נותר אותו בן אדם, נותר אנושי מאי פעם, גם אם הזיכרון שלו מתפקד ברמה הולכת ופוחתת, באופן אשר לעתים פוגע בצורה הקשה ביותר באנשים הקרובים לו ביותר. מולו, סנדרין קיברלן בתפקיד בתו הגדולה מציגה משחק פחות וירטואוזי, אבל כזה אשר מהווה עוגן לרושפור ובמידה רבה נושא את האמינות של הסרט והיכולת להתחבר אליו. קיברלן מעבירה קשיחות, אבל גם ייאוש מן המצב ואף רכות אנושית אשר מתגלה בהדרגה. למרות שהחמלה הבסיסית נתונה לקשיש, הקהל בסרט ודאי יזהה את המצב בו נמצאת הבת כמוכר ויבין היטב את הקושי שלה לטפל באדם האהוב, כשהוא מסרב לכל דבר אותו היא רואה כטיפול נכון.

סרטו של לה גה אינו חף מפגמים. החזרה בפלאשבקים אל ילדותו של הגיבור נעשית ברמה לא אחידה, ופעמים רבות במהלך הסרט הרגשתי כי הוא ארוך מדי וחלק מעלילות המשנה מורכבות מדי ולא תורמות לסיפור הראשי. כמו כן, ישנן רגעים בהם הטון של הסרט לא החלטתי לגבי מידת הקלילות האפשרית בסיפור מסוג זה, והכאב הולך וגובר כלל שמתקדמת היצירה. דומה כי הבמאי ידע היטב כיצד לסיים את הסרט, ולכן היצירה עובדת בסופו של דבר, גם אם הדרך לאותו סיום לא תמיד מבריקה.
(עופר ליברגל)

יומנה של חדרנית
Journal d'une femme de chambre

הסיכון בלבחור לצפות בסרט רק על פי שחקן או שחקנית הוא בכך שאתה לא באמת יודע לאן אתה נכנס. מה שהיה אמור להפחית את הסיכון במקרה של ״יומנה של חדרנית״ היא ההיכרות המוקדמת עם הסרט של בונואל משנת 1964, שמבוסס גם הוא על הספר של אוקטב מירבו. ז׳אן רנואר כבר עיבד את הכתוב לסרט עוד ב-1946, והיו גם כמה גרסאות נוספות מאז ועד היום, אבל זו של בונואל עם ז׳אן מורו בתפקיד הראשי היא שהתקבעה בתודעה. שמחתי לגלות שאת התפקיד של סלסטין, עוזרת הבית שעוזבת את פריז לטובת בית בכפר בו לא הכל כפי שהוא נראה, מגלמת בסרט החדש לא אחרת מליה סיידו. אודה ולא אבוש שאני מוכן לראות כל סרט עם השחקנית המעולה הזו, אפילו אם הוא מורכב אך ורק מקלוז-אפ של הפרצוף הלא-מרוצה תמידית שלה. ובמקרה של הסרט הזה, קל להבין מדוע לוהקה ממש כשם שמזל שכך קרה – אני לא בטוח שהייתי שורד את הצפייה עם שחקנית אחרת בתפקיד הראשי.

כמו במקרה של ״מסייה שוקולד״, גם הפעם נפלתי על סרט תקופתי המתרחש באיזור שנת 1900, אך בניגוד למסע של גיבורי הסרט ההוא, כאן הגיבורה נעקרת ממקום מושבה בפריז לטובת האיזור הכפרי יותר של צרפת. סלסטין מגיעה לטפל במשק הבית של מדאם ומסייה לנלר (קלודיט מולט והרב פייר), שם היא פוגשת את הטבחית (מלודי ולמברג) והנהג שהוא גם איש התחזוקה (ואנסן לינדון). הגעתה של הצעירה בהחלט מעוררת לחיים את הבית המנומנם, תחילה ברמיזות עבות לגבי תאוותו המוחצנת של אדונה לעומת הפריג׳ידיות של גבירתה, ובהמשך גם בהרגלים והחשקים של שאר עובדי משק הבית ואפילו השכנים.

כשהתבררה לי זהות הבמאי, אני חייב להודות שהופתעתי קצת לרעה. בנואה ז׳קו הוותיק (״שלושה לבבות״, ״שלום למלכה״) לא רק שלא ממש שולט בקצב של סרטו, אלא גם חתום כאן על יצירה שלא ממש יודעת מה היא רוצה. יעידו על כך תנועות המצלמה הנמהרות, על גבול ההיסטריה, בשעה שלא הרבה מתרחש על המסך. אפשר לומר שהבחירה של הסרט לחשוף את אופיו האמיתי רק בשליש האחרון שלו מנומקת בכך שהיא מתכתבת היטב עם התוכן, או בכלל עם המוטיב של מיניות מודחקת, או בכלל רגשות המושמים בצד לטובת נימוסין וארשת פנים שאינה מסגירה דבר. אבל אין זה מבטל את העובדה שבמהלך רוב השעה הראשונה קשה לומר שהשגרה החדשה של סלסטין מרתקת במיוחד לצפייה. עוד יותר קשה לי להכריע האם הטרחה הייתה שווה את המערכה האחרונה, שבהחלט הותירה תחושת חלחלה כמצופה מיצירה בעלת אופל סמוי, אבל על כך יחליט הקהל בעצמו.

כדי לנסות ולעניין בכל זאת במהלך שני השלישים הראשונים שלו, משתמש הסרט בשני טריקים קולנועיים. האחד הוא פלאשבקים לעברה של הגיבורה, זכרונות מבתים קודמים בהם עבדה כעוזרת בית שצפים ועולים בעקבות אירועים המתרחשים בהווה החדש של הדמות הראשית. רגעים אלה גם מאפשרים לסיידו לבטא את כשרון המשחק שלה, ולא רק להיות כה מדהימה עד כי כל יצור חי המניח עליה את עיניו מעוניין לשכב איתה, כפי שקורה לרוב הדמויות בחלקו הארי של הסרט. אבל כאן מגיע הגימיק הנוסף של שבירת השגרה והילת הנכבדוּת בבית משפחת לנלר – אנו שומעים לא רק את המילים הבוקעות מגרונה של סלסטין, אלא גם מתרוצצות במוחה. בתחילה נדמה כי היא מדברת לעצמה, מסננת את מחשבותיה האמיתיות כלפי המדאם החדשה שלה כשזו מריצה אותה הלוך ושוב, אבל אסור לה להראות את שעל ליבה. בהמשך זה כבר הופך להיות קול-על שמלווה את היצירה, כיאה לשמה. כל הצדדים הסותרים האלה יוצרים סרט מתעתע הן בכוונות והן בכיוונים שלו. דוגמה נוספת להמחשה – ממש כשם שהוא מאוד נעים לעין, ״יומנה של חדרנית״ מכיל כמה סצנות שהן הכל חוץ מנעימות לצפייה.
(אורון שמיר)