״מנדרינות״, סקירה לקראת הקרנות בסינמטק תל-אביב

צריך לדעת לקבל את השונה והאחר, להבין כי לפעמים האנושות נחשפת בשיא יופיה דווקא במקומות אליהם אנחנו לרוב לא מביטים וכי בעולם של ימינו יש מקום לכל אחד. אפילו לסרטים שצולמו בסמארטפון. ״מנדרינות״ (Tangerine), סרטו של הבמאי האמריקאי העצמאי שון בייקר, הוא סרט באורך מלא שצולם בסמארטפון. קשה לא לשים לכך לב. ולמרות כל סגולות הטכנולוגיה המודרנית ופלאי האפליקציות – זה לא נראה יפה, או לפחות דורש הסתגלות לעין. לאחר כמה דקות, חשבתי כי אני הולך לסבול הרבה במהלך הסרט, שכן הבמאי תיבל את הצילום המוגבל בצעקנות, הן בדיבור של הדמויות והן בשימוש במוזיקה ובעריכה. פתיחת הסרט גם הצליחה להכניס במהרה כמות גדולה של קלישאות. אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי מקבל יותר ויותר את הטכניקה של הסרט, ובהדרגה נשאבתי לא רק לעולם אשר הוא מציג אלא גם לטכניקה בה הוא נעשה. עד לסיום הרבתי לצחוק ולבכות, ולכן אני מצטרף להמלצה של אור אודותיו מתקופת פסטיבל חיפה, כעת כשהוא מציג בסינמטק תל-אביב.

מן הבחינה הטכנית, ייאמר לזכות הבמאי כי הוא מודע למגבלות הצילום בטלפון נייד והוא עושה שימוש בדרך בה העדשה לא ממש לוכדת היטב כל מקור אור, אבל כן מצליחה להפוך את הצבע של אור הדמדומים לדומיננטי מספיק. דומיננטי עד לרמה שבה גוון השמיים האופייני לשקיעה בלוס אנג'לס העניק לסרט את שמו. לא, זהו לא סרט על גידול פרי הדר, אלא סרט על ערב חג מולד שטוף שמש ויצרים באזור סנטה מוניקה. העולם אשר מתקיים בסמוך לתעשיית החלומות של הוליווד. עולם אשר מציג מציאות שלא נראית בסרטים: מציאות עתירת עידון לצד צעקנות, מיניות וסמים לצד חברות. מציאות של אזור בו אנשים יודעים כי יוכלו למצוא טרנסג'נדרית למטרות מין תמורת כסף.

שתי הגיבורות של הסרט הן זונות טרנסג'נדריות. אני מניח שזו השורה בתקציר אשר תבלוט לרוב הקהל. הסיפור שלהן ייחודי לאורח חייהן המתואר בסרט בצורה אמינה וטובה, אבל הוא לא רק סיפור של יוצאי הדופן בחברה. הסרט הזה הוא סרט על אדם באשר הוא אדם, דבר אשר מובע גם דרך לא מעט דמויות משנה, חלקן נראות בסרט רק לרגע אבל הבמאי מעניק להן כבוד וחושף גוון כלשהו מחייהן.

בסצנה הראשונה בסרט אנו חוזים בסעודה חגיגית המציינת גם את חג המולד וגם את השחרור של סין-די מהכלא. עקב מצוקה כלכלית, סין-די חוגגת אותה עם דונאט בודד אותה היא חולקת עם חברתה אלכסנדרה. במהלך שיחת השלמת פערים, אלכסנדרה פולטת כי החבר/סרסור של סין-די בוגד בה. ועוד עם בחורה "אמיתית" שנולדה בלי פין. בנוסף לכל, השמועה אומרת שהבחורה החדשה הזו היא לבנת עור, בניגוד לגיבורות האפרו-אמריקאיות. סין-די יוצאת במסע זעם על מנת להתעמת עם הגבר, אבל מהר מאוד משתכנעת שהבחורה צריכה להיות המוקד לזעם. בנקודה זו הסרט נע בקצב מהיר, הן בדיאלוג והן בצילום. אלכסנדרה מנסה להרגיע את סין-די/להצטרף למסע הזעם, אבל גם לקדם הופעה בה היא צפויה לשיר באותו הערב. בעוד נדמה כי הסרט יתמקד בשתי הגיבורות שלו, הוא לוקח תפנית מדי פעם.

תחילה בלי הסבר, הסרט עובר מדי פעם להראות לנו יום בחיי נהג מונית ארמני, המסיע לקוחות שונים. האינטרקציה עם הלקוחות נדמית תחילה כסדרה של סרטים קצרים, אשר לוקח זמן עד אשר נוצר ביניהם קשר כרונולוגי. ולוקח עוד קצת זמן עד לרגע בו אנו מתחילים להכיר את דמותו של הנהג, להבין את העולם ממנו הוא בא ואת הקשר שלו לדמויות האחרות. לקראת סיום הסרט, משפחתו של הנהג תצבע את הסרט בגוון אחר, הן מבחינת תיאור אותנטי של שגרת חיים לא מוכרת והן מבחינת הגברת המתחים הדרמטיים, גם אם הכל נעשה במינון לא נמוך כלל של צחוק.

יש בסרט לא מעט הומור, כולל סצנות בהן ההומור הופך למעט פרוע מדי. כאמור, יש בו גם לא מעט רגעים בהם הסגנון הופך תזזיתי מדי והדרמה למלודרמטית מדי. אבל יש בו גם הרבה מאוד פיוט, המגיע לעתים ברגעים לא צפויים. סצנה של מין אוראלי עם זונה במהלך שטיפת רכב מתגלה לפתע כאחת מן הסצנות העדינות והיפהפיות אשר הקולנוע סיפק לנו השנה. רגעים של חמלה אנושית וקירבה מתרחשים דווקא בין דמויות אשר אמורות להיות בשיאו של עימות שהוא גם פיזי.

בנוסף, הסרט משלב בין סוגים מגוונים למדי של מוזיקה, אשר צובעים אותו כל פעם בגוון אחר, המתאים לכל אחת מן הדמויות. בעוד סין-די מאופיינת במוזיקה אלקטרונית קצבית, הסרט נפתח בסיקוונס כותרות על פני נעימה המזכירה את הוליווד הקלאסית, ודמותה של אלכסנדרה מתגלה כקשורה למוזיקה מיושנת יותר כאשר היא שרה סטנדרטים של פופ קלאסי. לעומתן, ככל שלומדים יותר להתקרב לנהג הארמני ולמשפחתו, מוזיקה ארמנית מוצאת את דרכה לפסקול. זהו רק אחד מן האמצעים בעזרתו הופך בייקר את הסרט שלו לפורטרט אנושי מגוון ובו דמויות אשר רוב הציבור יפנה להן עורף וחלקים יבוזו להן, הופכות לדמויות מעוררות הזדהות. גם כאשר הן מכורות לסמים ולזעם.

סין-די ואלכסנדרה מגולמות בידי קיטאנה קיקי רודריגז ומיה טיילור, אשר פיתחו עם הבמאי והתסריטאי שלו כריס ברגוך את הסיפור הקרוב לניסיון החיים האמיתי שלהן טרם הצילומים. דמויות מפתח אחרות בסרט מגולמות בידי שחקנים עימם הבמאי כבר עבד בעבר. בשל כך, הסרט נצבע בטון אמין מאוד, כאשר כל הדמויות משוחקות בטבעיות וכובשות את המסך דווקא בזכות החסרונות המאוד גלויים שלהן. הסרט מייצר אמירה חדה בעזרת הניגוד בין הריאליזם ותיאור העולם דרך בניית פסיפס רחב של דמויות זכורות, ובין הצילום המדגיש את חסרונותיו, המזכיר לנו כי מדובר רק בסרט. גם ההתקדמות הדרמטית המזורזת לפרקים, מלמדת כי מדובר ביצירה מחושבת היטב.

״מנדרינות״ לא מבקש רחמים על הדמויות שלו. רק במקרים בודדים הממוקמים היטב במבנה העלילה, הוא מראה כי יש בחברה חוסר סובלנות כלפי מיעוטים מגדריים. הסרט גם לא זונח את הבעיה המוסרית שבזנות. אבל המטרה אינה להטיף לכיוון זה או אחר, הסרט אינו מעוניין להלל או לבוז לאורח החיים המתואר בו, רק להפנות אליו מבט אינטימי, על היפה והמכוער שבו. קל להירתע מחיי הדמויות, אך הסרט מציג את המקצוע שלהן כדבר מכובד, רק מפני שהן עוסקות בו והן יצור אנושי פגום, מרתק ומעורר אהדה. הטרנסג'נדריות בסרט רחוקות מלהיות קדושות, והן גיבורות עתירות בחולשות המרבות לפגוע באנשים אחרים ובעצמן, וכמוהן יתר הדמויות בסרט. זהו פשוט סרט על בני אדם. סרט המציג סיפור יפה של ידידות במשבר ושל השלמה עם הגורל, גם ברגעים בהם נדמה כי כל העולם מתרסק. ונדמה לי שכל אחד יכול להזדהות עם התחושות שהסרט מעביר, לא משנה מה הזהות המגדרית שלו. לפרקים נדמה לי כי אין דבר בעולם הרחוק יותר מעולמי מחיי הדמויות המתוארות בסרט זה. אך גם אין דבר קרוב יותר.

כך צולם הסרט ״מנדרינות״ באמצעות טלפון סלולרי

הסרט מוקרן בסינמטק תל אביב במספר הקרנות מצומצם, בחסות פסטיבל TLVFEST לקולנוע גאה. ההקרנות הנותרות יתרחשו ב-17.11 בשעה 22:00 וב-28.11 בשעה 17:30.