״מסווג חריג״: פודקאסט מהקרנת סריטה וניתוח הסרט

בסוף השבוע עלה לאקרנים ״מסווג חריג״, קומדיית האימים של הבמאי בועז ארמוני על-פי תסריט של ליאור לדרמן, לאחר למעלה משנה של סיבוב פסטיבלים מקומי ועולמי. חגגנו לו בהקרנת טרום-בכורה לפני שבוע וחצי, אליה הוזמנו קוראי וקוראות סריטה, ולאחריה התיישבנו לשוחח עם יוצרי ומשתתפי הסרט על בימת קולנוע מוזיאון תל-אביב. את הדיון הזה הקליט וערך אור לכדי פודקאסט, שיצורף כאן בהמשך תיכף ומיד לצד תזמונים של קטעי מפתח בשיחה. הפאנל הורכב מחברי הבלוג אור, עופר ואני (אורון), והתכבדנו לארח בו את הבמאי והתסריטאי שהוזכרו לעיל, את צלם הסרט משה משעלי וכן את השחקנים איתי זבולון (שגנב את ההצגה, אלא מה) וקאי קורבלניקוב (שנתן לו פייט).

אורכו של הפודקאסט הוא כחצי שעה, ולנוחיות הכלל אציין בהמשך מעין ראשי פרקים. אפשר להאזין כאן בנגן המצורף בהמשך, אפשר באתר של אייקאסט שם אנחנו מאחסנים את פודקאסטינו, או לשמור למחשב את הקובץ בעזרת קליק ימני והאפשרות החביבה עליכם. כיוון שהדיון התרחש מיד לאחר ההקרנה, יש שלושה דברים שאני מוכרח להזהיר מפניהם – ספוילרים לפנים, כמובן, כמות רפרנסים קולנועיים שיצאה משליטה (בעידוד הקהל, אז אני לא מתנצל) וגם איכות הקלטה, שנשמעת כאילו אנחנו נמצאים באולם גדול שאותו אמור להקליט טלפון סלולרי. כלומר, זה בעצם מה שקרה. אז אל דאגה לגבי השאלות מהקהל שנשמעות מרוחקות, אנחנו חוזרים עליהן תוך כדי השיחה לטובת מי שלא שמע או שמעה. לאחר מכן, ואם אנחנו כבר בספוילרים, אכנס קצת לעומק ואתן את התזה שלי לגבי פרשנות חברתית אפשרית לסרט.

ליין-אפ פודקאסט ״מסווג חריג״ של סריטה

0:00 – הצגת המשתתפים וכפיים
1:00 – על התמהיל של קומדיה ואימה
3:25 – האם היה חשש מתגובת הקהל?
5:07 – מיקום הסרט בתוך הקולנוע והחברה הישראליים
7:58 – על עבודת הדמות הראשית והדינמיקה בקאסט
9:19 – למה הגיבור כבר לא צריך משקפיים
10:54 – על עבודת הדמות של הנבל
12:20 – המשולש תסריט-בימוי-צילום (וזומבים, אבל מה הם קשורים?)
13:36 – בחירת סוג האימה והאנטגוניסט של הסרט
16:16 – המסע למציאת הלוקיישן
17:38 – דמות הפסיכופט המנומס
19:00 – השוני בין התסריט לסרט המוגמר
21:13 – על מציאת השחקן עופר רוטנברג, ואשכנזים מול מזרחים
23:52 – חוויות הצבא האישיות של היוצרים והשפעתן על הסרט
27:05 – השימוש במוזיקה בסרט, וסיפור על מפגש קאלט עם אבי ביטר
30:16 – סיום ועוד כפיים

רצועת בונוס: ניתוח הסרט כמראה של החברה הישראלית

בשני הטקסטים שלי על הסרט עד עכשיו, גם הראשוני מפסטיבל קולנוע דרום וגם כביקורת של אחרי צפייה שנייה שפורסמה בעכבר העיר, נמנעתי מכל סוג של ספוילר. אפילו שיוך ז׳אנריסטי יכול היה לקלקל בעיניי חלק מהותי מחווית הצפייה. אבל היות והפודקאסט עמוס הספוילרים מצורף לעיל, נוצרה עבורי הזדמנות לדבר על חלק שלם בסרט שטרם התייחסתי אליו, או עשיתי זאת ברמיזות בלבד. יש בסרט הרבה יותר ממה שנראה לעין במבט ראשון, ולאחר החוויה המבדרת בהחלט שהסרט מבקש להציע (ועומד במשימה), אפשר גם לקרוא אותו כמשקף את החברה שבה נוצר. חברה שבה מלמדים אותנו לפחד משכנינו, הקרובים והרחוקים, ואפילו מצדדים מסויימים בתוכנו שמסווגים כחריגים. אל הפן העדתי אני לא ממש רוצה להתייחס בהרחבה, בואו רק נגיד שהאשכנזי בסרט הוא מיעוט נרדף שנדרש לעבור תהליך של ״התמזרחות״ כדי להיטמע, וכדי לסבך את העניינים יש גם עולה חדש שהחברה לא ממש ידעה מה לעשות בו. קונפליקטים שכן מעניין אותי להתייחס אליהם הם פנימיים יותר, עם דגש על צימודי מילים כמו ילד-גבר ומכאן גברים-נשים, וכמובן יחיד ורבים, בין אם אחד מול האחר, זה לצד זה או אחד בתוך השני.

כדי להדגים חלק מהטענות שלי אעשה זום-אין לשורת דיאלוג זניחה לכאורה שנאמרת בסרט, תוך שאני מסתכן בלהפוך זבוב לפיל. זאת משום שלדעתי היא טומנת בחובה כמה מן המשמעויות הרבות שלו. השורה נאמרת על ידי הדמות שמגלם אסף בן-שמעון, בשיחה סקסיסטית דוחה למדי, אבל כזו המתקיימת מדי שעה בישראל, יש להניח. בעוד הוא מעיר הערה על מש״קית הת״ש, וחברים מעוניינים לדעת האם היה ״מדרבק אותה״ (כך בשלונם) למרות שיש לו חברה, משיב להם חברם בהתחכמות לא מתוחכמת במיוחד. ״יש לי פין פציל״, זו התשובה שלו, שגוררת צחוקים וכיפים בין שלושת הגברים, והיגעלות מהתנהגותם מצידו של מתן, גיבור הסרט. בבדיחה זו, כמו בלא מעט מרגעי ההומור שדווקא כן מצאתי משעשעים, מסתתר הרובד הנוסף. זה הקשור גם לחברה שסועה והשלכותיה, וגם ספציפית ליחס לנשים בסרט כנדבך משלים לתפיסות הנבחנות בו הקשורות לגברים וגבריות.

לא לחינם משווה דמותו של אסף בן שמעון את איברו לחלק מכלי נשק. זה לא רק מפני שהוא חייל, ולא רק בשל המשמעות המילולית הכפולה של כלי זין, אלא מכיוון שהוא גבר ישראלי. לאורך הסרט הוא היחיד שיקבל אינטרקציות בעלות גוון מיני, שלא לומר מטריד מיני. אחרי ההערה הזו, שמוכיחה כי מונוגמיה אינה ערך שהדמות דובקת בה, תגיע גם שיחת התרפסות בפני בת-זוגו על מה שנשמע כמו בגידה. בין לבין, ישנו המפגש עם שתי השומרות היוצאות של הבסיס, שתפקידן בסרט כפול. ראשית, בשיחה עם החיילים שמחליפים אותן נאמר משהו בעל גוון מיני ומטריד, שוב מצידו של בן-שמעון, והוא מועמד במקומו (״אני רואה שפיתחת חתיכת שריר ביד ימין״, עונה לו זו שהוא מנסה לפרטט איתה בגסות). שנית, מהרגע שהבנות יוצאות מן הבסיס הופכת הנוכחות הנשית בסרט לנוכחת-נפקדת.

החבר׳ה מנסים להרגיע את מתן שבנות שמרו כאן לפניו, אז כמה מסוכן זה כבר יכול להיות, והמין הנשי עבור גיבור הסרט הוא אכן המקור היחידי להצלה. הגברים שסביבו, ללא יוצא מן הכלל, הם רק סוגים שונים של איומים פוטנציאליים. כדי להיחלץ מאיומים אלה, מדומיינים כאמיתיים, במהלך הסרט הוא מתקשר טלפונית עם שלוש נשים שונות, כולן חבלי הצלה מבחינתו. זה כולל התכתבות בעלת גוון הומוריסטי עם אמא שלו, אבל גם שיחות רציניות בטלפון המטכ״לי עם פקידה מהבסיס שלו שאמורה לחלץ אותו משבוע השמירות, והתקשרות במכשיר הקשר עם סמב״צית הבסיס הסמוך של חיל האוויר שיכולה לשלוח אליו תגבורת. הסרט מתרחש בעולם גברי, אלים, ילדותי, ודו-פרצופי. זאת בעוד הנשים משמשות כמקור לתקווה חיצונית. מאוד ״מי מפחד מהזאב הרע״ אם תשאלו אותי.

אבל מספיק להציק ל״פין״, נעבור ל״פציל״. סוגים שונים של פיצולים וקרעים מבפנים הם מוטיב האימה המרכזי של הסרט, שמתאפיין בפחד מן האחר והחריג. מתן מפחד מכל מה שאינו הוא ואינו מוכר לו, ומביע את הפחד שלו בצורה של בהלה, שיתוק, או התנהגות פרנואידית ומוגזמת. אמו מזינה את הפחד שלו במקום להפריך אותו, כשנודע לשניהם שהאוטובוס עליו הוא נמצא בדרך לשבוע שמירות עושה את דרכו לשטחים. הפחד של מתן מתחדד כשהאוטובוס עוצר ליד תחנה שעליה כתובות בערבית, ומאחוריה עולים קטעי שיחה עם קללות באותה שפה. אך למעשה, זוהי הצגת דמותם של שלושת החיילים אשר ישמשו כחבריו לשבוע השמירות הקרוב. האפיון הראשוני הזה של האחר כהתגלמות הפחד הישראלי מעמי-ערב, והתפוגגותו החלקית עם ההבנה שאלה בסך הכל ערסים לא מזיקים, מקבע את הדמויות איפשהו בין אויבים שיש להיזהר מהם לכאלה שיש לרכוש את אמונם.

בסצנה הבאה יסעדו ארבעת החיילים במסעדה ערבית בדרך לבסיס, ויפגינו את עליונותם כלפי האוכלוסיה המדוכאת שסביבם. כל זאת למורת רוחו של מתן, שיותר חושש מהתקוממות מאשר מבקש להיאבק למען האחר, כך שאין פה אמירה פוליטית בעיניי, אלא חברתית. סצנה זו היא גם הרגע בו נבט סופית במוחו של מתן הפחד מפני התקפה ערבית על הבסיס, כרצון לנקום בחיילים הפוחזים והמשפילים. בהמשך הסרט תושלם ההקבלה בין החיילים לערבים, עם המתיחה שהם מבצעים על מתן, שנראה מבועת לא פחות כשהם מורידים את התחפושות מאשר כשחשב שהוא עומד להירצח בידי מחבלים.

נקודה זו מובילה אותי אל סוגי האימה השונים בסרט (שעופר העלה בשיחת הפודקאסט), שכולם נובעים מן הפחד הזה מהאחר. בתחילה נדמה שזהו הקולקטיב שמאיים על הגיבור, או יותר נכון חוסר היכולת להשתייך אל הקבוצה. הוא מרגיש זר ובודד בטריטוריה שאינה שלו, בין אם כשומר בבסיס צה״לי המוקף כפרים ערביים, או אפילו כחנון בין גברברים שמשחקים ורואים כדורגל במקום לבצע את המטלות שלהם. האימה שלו משתלטת אט-אט על הסרט ומובילה לסיקוונס ההבהלה הראשון, כשהוא נותר באמת לבד בבסיס. אולי מכאן הגיעה המחשבה של חלק מהקהל (וגם שלי לפני הצפייה הראשונה) שזומבים יתקפו את מתן, כמעין עדר חסר בינה.

יחד עם הקבוצה המאיימת באחדותה והשונות שלה, ישנו הבסיס עצמו כמקור לאימה. האנטנה המסתורית, והבונקר שאסור לרדת אליו, זרקו אותי לאסוציאציות על-טבעיות בחלקים מסויימים, במיוחד ברגע אחד שבו מתן נמשך אל האנטנה כמו עש אל אש. הרי לאחר הרגע הזה הוא מגלה גבורה רגעית, ובעצם מתחיל את התהליך שלו כגיבור קולנועי המתעמת עם פחדיו באופן המוחשי ביותר. יכול להיות שהאנטנה היא הגורם האמיתי למוזרויות? כוחה נשאר פתוח לפרשנות, מלבד השיבוש הממשי של קליטה סלולרית, וטענותיו של סטס, האנטגוניסט האמיתי של הסרט, באשר להיותה מטגנת את המוח של מי שמצוי בקרבתה יותר משבוע.

סטס הוא הקובע לבסוף את סוגת האימה של הסרט, ולא במקרה הוא עוצב כמעין ייצוג פסיכולוגי של כל התימות המרכזיות ב״מסווג חריג״. סטס הוא למעשה שני קצוות שחיים בכפיפה אחת, הוא האני והאחר באותו גוף. אבל תהום פעורה ביניהם ונדמה שאיחוי מלא אינו אפשרי. לאורך הסרט נזרקים רמזים לסכיזופרניה של סטס. כמו למשל העובדה שהוא נוטה לדבר על עצמו בגוף שלישי, או הכתובת על הקיר שמעל הטלפון המטכ״לי המבקש ליידע על חיוג מקוצר לסמל התורן – אדם 1 סטס 2. לא רק שהכתובת הייתה על הקיר, עבורנו הצופים ועבור הדמויות, אלא שסטס הוא מילולית החצי השני של אדם אחד. וברגע שהרוצח בסרט סלאשרים הוא אדם מפוצל ומסוכסך פנימית, הוא שוב יכול לשמש כסמל לרוע כללי יותר. אולי הקרע בנפשו של סטס הוא הפילוג בחברה בה הוא חי? אין ספק שהוא תוצאה שלו, ולא רק של האנטנה המרעילה שבקרבתה הוא שוהה. מצד אחר, אולי לחברה כן יש סיכוי להתפייס עם עצמה, או להודות גם בצדדים האלימים שלה כפי שעשה מתן ובכך להוביל את עצמה דווקא לשקט?

מתן הוא הדוגמה לכך ששני צדדים מנוגדים יכולים לחיות באותו אדם, אם רק יכיר בהם במקום לנסות להילחם בעצמו. התהליך שהוא עובר בתור גיבור הוא סוג של איחוי עצמי – הוא הולך ומתקרב לאופל שבתוכו כדי לנצח את הרשע שאורב בחוץ, ובכך מקרב ולבסוף מחבר בין שני קטבים של אישיותו. בסיום הסרט הוא אמנם עבר טרנספורמציה מג׳ובניק פחדן ללוחם חייתי, אבל לפי איך שאני הבנתי את זה, הוא גם עשה שלום עם עצמו, לא מלחמה. למעשה, המלחמה הייתה עד עכשיו, בכל רגע נתון בו הוא לא הודה בפני עצמו שהוא דווקא כן רוצה להשתייך ולהיות חלק מהקבוצה שהוא נרתע ממנה. הוא רוצה להיות מקובל גם בעיני האחרים, אבל בזכות עצמו ולא בגלל איזה תהליך מזוייף של אימוץ גינונים או טעם מוזיקלי.

מתן הוא למעשה גיבור שלאורך הסרט נולד מחדש – בתחילה אנו רואים כיצד הוא ניזון עדיין מחבל הטבור של אמו, שמזין אותו בעיקר בפחדים ישנים ולא בהגנה שהוא זקוק לה. גם שתי ה״אמהות״ איתן הוא מתקשר טלפונית לא באמת יכולות לעזור לו – רק הוא יכול. ולאחר שחבריו החדשים ״ריפאו״ אותו מהפחד שלו מכל דבר זר, כך לטענתם, ובעיקר משום שהסיטואציה הופכת לטרוף או תיטרף בעצמך, מתן נאלץ לחתוך את חבל הטבור של עצמו. הוא אפילו עושה זאת באקט מדמם במיוחד שמדמה לידה, בו סטס כורע מעליו ודמו מכסה אותו. ההשוואה בין הסמל התורן נשמעת לאמא מופרכת מדי? אז רק אוסיף שבהגעתו לבסיס, מחפש מתן הגנה סמכותית במגורי המפקד שנקראים ״קן המפקד״. שוב, גם משחק מילים חביב/מטופש, אבל גם המשך לקו הכללי של גוזל שצריך ללמוד לעוף במקום להסתתר תחת כנפי אחרים.

את ההוכחה לכך שהמעבר של הגיבור מילד לגבר הושלם, אנו מקבלים בתמונת הסיום – מתן שכוב על מיטת חולים שאמורה לפנות אותו לאמבולנס, ונשאל האם להודיע לאמו על המצב. ״לא, היא בטח תדאג״ הוא עונה, ומוכיח שזה לא רק שהוא משוחרר מן הצורך לדווח לה על מעשיו, אלא מבין בצורה בוגרת שלא כדאי להזין את הדאגנות שלה. הוא זה שדואג לה עכשיו, כילד שלה שכבר אינו ילד בעצמו, אלא אדם שיודע להתמודד עם פחדיו ומכיר בצדדיו השונים. בזכות צורה זו של קבלה עצמית, הוא יכול אולי להתחיל גם לקבל אחרים, משהו שהחברה אליה ישוב צריכה ללמוד ממנו.