"הקול בראש", סקירה

אושר

דומה כי המילה הגדולה הזו מתאימה לעתים לתיאור הרגש שבמפגש עם סרט חדש של פיקסאר, כאשר מדובר בסרט שנמצא בשורה אחת עם מיטב התוצרות של אולפן האנימציה הזה. ״הקול בראש״ (Inside Out) הוא בהחלט סרט כזה. למרות שהסרט הקצר שמוקרן לפני הסרט הארוך עורר חשש קל, עקב היותו לא יותר מחביב (וגם אתגר משחק-מילים למתרגמים המסכנים), החל מן הפריים הראשון של ״הקול בראש״ אנו מקבלים יצירת אמנות עשירה בכל הרבדים, ומענגת בכל דרך שבה הקולנוע המצויר יכול לענג. הסרט מעצב היטב מספר עולמות מגובשים וייחודיים מבחינה חזותית, שופע בהומור לכל אורכו, ובונה מהר מאוד דמויות אמינות בשתי רמות מציאות שקל מאוד לחבר ביניהן. אושר היא גם מה שמוביל את הסרט. לא שם הדמות – הרגש.

זאת משום שהרגשות נמצאים בלב הסרט, בצורה של ייצוג חזותי של התהליכים המתרחשים בתוך המוח/הנפש/העולם-הפנימי של הדמויות האנושיות. הבמאי/תסריטאי פיט דוקטר, מי שיצר גם את ״מפלצות בע"מ״ ו״למעלה״ ברא בסרט הזה (יחד עם רונלדו דל כרמן כתסריטאי/במאי שותף) עולם בו אנו חוזים במספר רגשות הנאבקים על שליטה בהפעלת האדם החי, כאשר במוקד ניצבת דמותה של ריילי בת ה-11. הצגת החלקים השונים במוח, נפש או גוף כדמויות אינה בדיוק קונספט שלא נוסה בעבר, אבל המציאות שיוצר דוקטר היא לחלוטין כולה שלו, כאשר היא מזכירה לא מעט את עיצוב העולם בסרטיו הקודמים.

על מנת שלא יהיה מסובך מדי לעקוב אחר המתרחש, הרגשות המניעים את עלילת הסרט מתוך גלגלי מוחה של הילדה צומצמו לחמישה, כאשר הליהוק של המדבבים לאנגלית מתאים לכל רגש כמו כפפה ליד: אושר (שמוטב היה לתרגם את שמה "ג'וי" בעברית ל"שמחה" או "גיל") מדברת בקולה של איימי פוהלר (״מחלקת גנים ונוף״); כעס נשמע כמו הקומיקאי הזועף תמיד לואיס בלאק; גועל נעזרת בקולה של מינדי קלינג (״המשרד״); פחד בוקע בקולו של ביל הדר, בעוד עצב ממחישה את החיבה של יוצרי הסרט לסדרות של גרג דניאלס, שכן היא מדובבת על ידי פיליס סמית', גם היא מ"המשרד". עוד נעסוק בה בהמשך. לא רק הליהוק הקולי נהדר, אלא גם עיצוב המראה של הדמויות, אשר משלב בין מראה אנושי לצורה ייחודית המתאימה לכל רגש ורגש – העצב מתגלגל ודומה לדמעה, האושר נראה כמו כוכב או קו תזיזיתי.

אבל הייצוג הפיזי של הרגשות הוא רק קמצוץ מתוך העולם הפנימי העשיר אשר הסרט מציג לפנינו. הדרך בה הוא מציג איך זיכרונות נוצרים, נשמרים או נשכחים, משלבת בין יופי חזותי לבין דיון מעמיק מהנדמה בכוחו של הזיכרון ובעיצוב האישיות. שלא לדבר על החלקים האחרים במוח, הנחשפים בהדרגה במהלך הסרט: הסרט מנפיש דמיון, רעיונות אבסטרקטיים, שיכחה – וגם קריסה של מערכת יחסים וקשרים רגשיים חזקים, כמו גם צבירה של חוויות מעצבות.

הסרט חוזר מדי פעם אל העבר על מנת להעביר את האירועים אשר עיצבו את חייה של ריילי, הגיבורה אשר לאורך רוב הסרט אנו מציצים אל נפשה. אבל בו בזמן, הוא מתאר אירועי מפתח בחייה ועושה זאת בצורה לא פחות אמינה. ריילי עוברת עם משפחתה ממינסוטה לסן-פרנסיסקו ודרך הייצוג שלה אנו מקבלים את הדבר הכי קרוב לעולם המציאותי שראינו בסרטי פיקסאר. מיותר לציין שגם את זה הם עושים טוב.

אבל בואו נחזור רגע לדבר על ג'וי, כלומר אושר. היא הדמות השולטת, לפחות בתחילה, על רוב הזיכרנות, רוב החוויות. היא זו שמנהיגה את יתר הרגשות. על פניו, הדמות הזו בעלת פוטנציאל להיות מאוסה כי שמחה תמידית יכולה להיות מעיקה כאשר מתבוננים בה מבחוץ. היא יכולה להיות חד מימדית מכיוון ש-נו, היא מורכבת מרגש בודד. אבל היא לא. היא סוחפת, בעלת צדדים רבים של שמחה, התלהבות ותושיה. הסיבה לשליטה שלה נובעת מהיותה קשורה לעולם הילדות, עולם השלווה, העולם שלפני האירועים הקשים. אך כפי שפיקסאר תמיד הטיבו לתאר בהערכה ואהבה את עולם הילדות, ייתכן והרגעים הזכים והזכורים ביותר בסרטיהם מתארים את שבירתו של עולם זה. וזה מוביל אותנו לכך שאושר היא אמנם הגיבורה המבצעת את מירב המהלכים המניעים את העלילה, אבל לסרט יש גיבורה סמויה חשובה לא פחות.

עצב

עצב היא הרגש השני אליו אנו נחשפים מהרגע בו הסרט מתחיל. וכפי שאושר יוזמת ומשתלטת, כך עצב מקטינה את עצמה, זזה הצידה כדי להיות לבד עם עצבותה. אלא שמעבר ממקום למקום, קטיעת חברות, או פשוט גיל 11 – כל אלה גורמים לעצב, כמעט בלי רצון, להשתלט בעצמה על המציאות, לעצב מחדש את אופייה של ריילי. עצב עצמה אינה בהכרח מעוניינת בכך. כל יתר הרגשות מתייחסים אליה כאל נזק. אבל זה חזק ממנה והיא חזקה משנדמה.

אם יש סגולה אחת אשר הופכת את אולפני פיקסאר לבעלי ייחוד בנוף האנימציה, היא טמונה בכך שהסרטים שלהם אף פעם לא מזלזלים בקהל שלהם, ילדים ומבוגרים כאחד. יש בסרטים שלהם מערכות יחסים סבוכות, משברים שסוף טוב לא יכול לרפא לחלוטין. עצב היא ביטוי יפהפה לגישה זו – היא כולה שיר הלל לקשיים שבחיים, לרגעים שמעדיפים לשכוח, אולם בסופו של דבר הם תורמים לנו ומעצבים אותנו לא פחות מרגעי הרינה.

עצב יוצאת למסע פנימי ברחבי הנפש יחד עם האושר. ברגע שהמסע זה חל, ריילי עוברת תהליך שאופייני לראשית תהליך ההתבגרות – אין בה לא עצב ולא שמחה, רק כעס, פחד ודחייה מן העולם. אבל זהו תהליך שעצוב לראות. וטוב שיש עצב, טוב שבוכים בסרטים טובים, מונפשים או מצולמים. הסרט זה לא רק מכאיב, אלא גם מסביר על החשיבות של העצב והקדרות בבניית העולם הפנימי. בלי מודעות לעצב, האושר לא יכול להתקיים.

בהנחה שיוצרי הסרט הצטיינו בעיצוב דמות האושר, ב"עצב" הם התעלו על עצמם אף יותר. זאת משום שכל הליהוקים הקוליים נהדרים כשם רובם צפויים למדי, אבל לשלוף את פיליס סמית' לתפקיד שהוא הלב הרגשי של הסרט זו הברקה. הקול שלה קצת מוכר, אבל לא ממש קשור לכוכבוּת. העידון והדיוק שהביצוע שלה מעניק לעצב גורם לסרט להתרומם לגבהים חדשים של אמינות. כן, סרט אשר הדמויות הראשיות בו הינן רגשות יכול להיות אמין מאוד. הוא בעיקר יכול להיות עצוב וכואב מאוד, כי הסיפור של ריילי הוא סיפור שדומה וקרה מתישהו לכל אדם – תמה התקופה הראשונה בחיים, תקופת ההתלהבות. זה יכול היה לייצר סרט קודר למדי, בטח יחסית לסרט ילדים, אבל כמובן שיש בסרט גם מימד אחר, שמיוצג על ידי דמות שמגיעה באמצע הסרט.

בינג בונג

ב״הקול בראש״ יש גם את בינג בונג. בינג בונג הוא – עדיף לא לחשוף עליו יותר מדי פרטים. הוא סוג של דמות שהיא שמחה בהשקפות שלה, אבל מלאה בעצב. דמות נהדרת, שכולה עתירה בדמיון והמצאות של צוות היוצרים. דמות שמכילה לא מעט עצב, אבל בעיקר מעלה חיוך רחב על הפנים – חיוך שהוא התוצאה הסופית של הסרט. חרף התפקיד הרחב של העצב, חרף קריסת הילדות, הסרט מעלה חיוך על הפנים כמעט בכל רגע נתון, בין אם דרך פרצי צחוק ובין עם דרך הכרה ביופי של החיים, על כל המורכבות שלהם.

האזכור של בינג בונג בתום סקירה זו גם מדגיש את העובדה שנגעתי רק בקצת מן העושר החזותי והתסריטאי של הסרט. לא חשפתי יותר מדי את התפניות המחושבות היטב של העלילה, באחד מן התסריטים הכי טובים שהקולנוע האמריקאי ניפק לנו מזה זמן רב. זאת משום שאפשר לומר בקיצור, פשוט לכו לראות את הסרט הזה – אם אתם בני 11, או אם הייתם פעם בני 11.