• יום הולדת 12 לבלוג: חגיגות בת המצווה של סריטה
  • עושות נקמה
  • A24 מחכים לתרגום: מהדורת דאבל פיצ׳ר לסרטי
  • ״בחורים טובים״, סקירה לסרט החדש של ארז תדמור
  • כרטיס לגן עדן
  • סרטים חדשים: ״כרטיס לגן עדן״ עם רוברטס וקלוני
  • המתמודדים לאוסקר הבינלאומי - חלק שלישי
  • פרסי אופיר 2022: הזוכות, הזוכים והטקס
  • ״תא מספר 6״, סקירה לסרטו של יוהו קוסמאנן
  • ״לחיות את חייה״: סקירה ב-12 חלקים, פרולוג ואפילוג
  • ספטמבר חגיגי בסריטה: קולנוע ישראלי בהנחה

״ג'ק מאוהב״, סקירה

18 באפריל 2015 מאת עופר ליברגל

האמירה "מוטב מאוחר מאשר לעולם לא" מועמדת בסימן שאלה עם ההפצה של הסרט ״ג'ק מאוהב״ (Jack Goes Boating) בבתי הקולנוע בארץ, חמש שנים לאחר יציאתו לאקרנים בעולם. הסיבה לאי-הפצתו בזמן הייתה הגיונית: זהו סרט קטן מאוד, על פי מחזה אוף-אוף ברודוויי. אומנם הוא מכיל שחקנים מוכרים, אבל הם לא כוכבי ענק, והדרמה בסרט הינה עדינה מאוד ולא בהכרח מושכת קהל.

גם הסיבה להפצה המאוחרת ברורה: פיליפ סימור הופמן, הבמאי-כוכב של הסרט, הלך לעולמו לפני כשנה והסרט נותר היצירה היחידה אשר ביים לקולנוע. על הסרט כתבתי בעבר לבלוג האישי שלי, "זה לא מקגאפין", ואני מפרסם את הטקסט שוב בפוסט זה, בשינויים קלים. כי התקווה לקריירת בימוי ארוכה של פיליפ סימור הופמן כבר לא תצא לפעול.

באחת הביקורות שקראתי בזמנו על הסרט ״ג'ק מאוהב״ הועלתה התהייה מדוע הופמן, שכבר גילם דמויות של לוזרים במספר רב של סרטים, בחר לגלם דמות נוספת כזו בסרטו הראשון כבמאי. התשובה טמונה בגוף השאלה.

בתור לסטר בנגס ב"כמעט מפורסמים" אמר הופמן את המשפט "אני תמיד בבית, אני לא קוּל" (וזה עוד בתפקיד של אחד מעיתונאי הרוק החשובים בהיסטוריה, לא המועמד הטבעי להשמיע הצהרה מסוג זה). למרות שמדובר בתפקיד יחסית מוקדם של הופמן, נדמה כי המשפט מהותי לא רק לסרט הספציפי, שבו הדמות של הופמן משנית, אלא גם לכל הקריירה של השחקן, שהוא בעיניי אחד השחקנים המרתקים ביותר בקרב אלה שפעלו בקולנוע האמריקאי של השנים האחרונות ואולי בכל הזמנים. הוא כזה למרות ובגלל שהוא חוזר לבחון את דמות הלוזר או ה"לא קול" מזוויות שונות, מעניק לדמות בכל פעם גוון אנושי יותר וייחודי יותר. רוב האנשים בעולם אינם חזקים במיוחד, הם מלאים בפגמים שובי לב אך כואבים.

הופמן כמעט ולא גילם חנון טוטאלי או חסר הבנה לחלוטין. הוא מגלם דמויות המתקשות להשתלב בעולם של האנשים היפים והמצליחים. השילוב בין גופו הגדול לקולו הרך משדר כוח ועדינות, רצון להצלחה וכישלון הנובע מסיבה שלרוב אינה בשליטת הגיבור. להוציא כמה דמויות של נבלים שהופמן גילם בצורה מרשימה, הוא מצטיין בגילום טיפוס שמנסה לעשות טוב מתוך ידיעה שהיכולת שלו מוגבלת יחסית לדמויות האחרות. לפעמים הוא מצליח להעניק ממד זה לדמויות גם כאשר הוא אינו קיים בתסריט, כמו ב"ביג ליבובסקי". הוא תמיד משדר מוגבלות וחוסר ביטחון, אבל הוא גם מבטא טוב לב ורצון לעזור בצורה שמעט שחקנים מסוגלים להעביר.

הופמן הוא הלוזר שלאהבות שלו אין סיכוי. ב"לילות בוגי" הוא מנסה לחזר אחרי דירק דיגלר בסצנה שהיא אחת העצובות בסרט, אך לאחר מכן חוזר לתפקד במקומו הטבעי, כמי שמשקיף על כל האירועים מהצד. גם כשהוא זוכה להצלחה, לביטחון כלכלי ולסוג של אלוהות ב"סינקדוכה ניו יורק", הוא אינו מצליח לייצר קשר אמיתי עם איש מהסובבים אותו ומרגיש מנותק מן העולם.

jack-goes-boating2

באחת הסצנות היפות ב"ג'ק מאוהב" אומרת לו איימי ריאן, המגלמת את מושא תשוקתו בסרט, כי היא לא רוצה לשכב עמו בשלב זה אבל לא מפני שהיא חושבת שהוא לא סקסי. יש במשפט הזה הרבה כאב, שכן התפיסה של החברה היא שדמות שנראית כמוהו אינה סקסית, ולרוב הוא אינו זוכה לסיפורי אהבה מאושרים בסרטים. כאשר הוא משתתף בסצנות מין (והוא עשה זאת יחסית הרבה בסרטים אחרים) הן מעוררות יותר רתיעה מארוטיקה. או, במקרים אחרים, יש בהן הרבה עצב. אבל גם אלה הם אנשים מיניים, כמו כל אדם. פיליפ סימור הופמן הוא גם אחד מן השחקנים שנראה הכי הרבה על המסך בסצנות סקס (כולל סצנות אוננות), בגלל שהוא משדר מיניות של אדם אמיתי, לא של דוגמן הנודף אטרקטיביות.

ב״ג'ק מאוהב״ הוא מגלם דמות שהיא תמצית הלוזר הקטן: נהג לימוזינה, החווה מן הצד את חיי האנשים היפים והעשירים. במטרה להרשים בחורה ששידכו לו זוג חברים, הוא מנסה ללמוד לבשל וגם ללמוד לשחות כדי שיוכל לצאת עם הבחורה לשייט. הדמות שלו מייצגת אנשים שקיימים במציאות, ולרוב לא זוכים לייצוג בקולנוע ההוליוודי. אנשים שדבר לא הולך להם בקלות, אך הם מנסים בכל זאת. הדמות שלו סובלת מחוסר ביטחון עצמי אך גם מבעיה של שליטה בעצבים, והיא מעבירה גם טוב לב ובעיקר רצון להתקבל ולהיות שייך למשהו או למישהי. העלילה של הסרט פשוטה ולא נשענת על קצב מהיר – הסרט מציג לנו רומן המתפתח בהססנות, רומן שהוא בו זמנית ראשוני ובוגר, הנע בקצב של שייט בסירה קטנה. שייט שהגיבור צריך ללמוד לשחות בגילו המתקדם על מנת לצאת אליו.

העלילה השניה של סרט עוקבת אחר זוג החברים ששידכו לו את הבחורה, זוג נשוי שסיפור ישן של בגידה שב לערער את חייו. תיאור פשטני של עלילת הסרט יכול להסתכם במשפט "התחלה של מערכת יחסים אחת וקריסה של אחרת", אך משפט מסוג זה יחמיץ את הנקודה. לא רק מפני שאין דבר בסרט שמגיע לסוף המוחלט שלו, אלא מכיוון שהעיקר הוא הרגעים האנושיים הקטנים ולאו דווקא העלילה. דומה כי בשתי מערכות היחסים שבסרט, זו הנפתחת וזו המצויה במשבר, יכול כל צופה למצוא משהו מעצמו. יחד עם זאת, אין כאן הקצנה של הדרמה, אין סצנות אשר יכולות לככב כמונולוגים של שחקנים השואפים להפגין את כישוריהם. השחקנים בסרט, בראש ובראשונה השחקן שגם ביים את הסרט, מצטיינים דווקא במינוריות, ביכולת להפגין אנושיות בלחישות ומבט, לא בצעקה.

הסרט מבוסס על מחזה אוף-אוף ברודוויי שבו כיכב הופמן, ובגלל המבנה הקאמרי שלו (הסרט מתבסס בעיקר על ארבעה שחקנים ראשים ועוד שלושה משניים, ומתרחש בלוקיישנים ספורים) יהיו שיטענו כי הוא תיאטרלי. אבל הופמן מתגלה כמי שלמד לא מעט מכל הבמאים גדולים שעמם זכה לעבוד. משחקי הפוקוס שלו, תנועות המצלמה ובעיקר השימוש שלו בעריכה, שוברים את השגרתיות של הסרט ומרוממים חלק מהסצנות. הסרט נכנס לנקודות המבט של הדמויות ומתנתק מהן, יוצר הקשרים בין רבדים שונים בצורה עדינה אך מעוררת מחשבה.

זהו סרט שנראה קטן וזניח, אבל יש בו הרבה מאוד חוכמה ולב. הוא רוצה להפנות תשומת לב לרגעים הקטנים של החיים ולאנשים הקטנים. הוא רוצה לשדר אופטימיות, אך נמנע מלעשות זאת בצורה של מסר חד-משמעי. חבל כי הופמן לא הספיק לביים סרטים נוספים, כי הוא היה במאי מיומן שיצר סרט יפה. מצד שני, כשחקן הכישרון שלו היה ייחודי בהרבה. הוא במאי טוב, אבל שחקן של פעם בדור. ולמרות שמת בגיל צעיר, כשחקן הוא הותיר אחריו לא מעט תפקידים גדולים.

jackgoesboating

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.