• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

״עוגה״, סקירה

7 במרץ 2015 מאת עופר ליברגל

"האם את רוצה להשתפר?"

באנגלית, למשפט הזה יש משמעות כפולה: האם את רוצה שהמצב הפיזי והנפשי שלך היה טוב יותר, וגם האם את רוצה להשתפר כאדם. במשך רוב הסרט ״עוגה״ (Cake), קלייר, הגיבורה כלפיה מופנת השאלה, לא ממש רוצה להשתפר.

קלייר עברה טראומה כשנה לפני האירועים המתרחשים בסרט, והיא לא מחלימה בשום צורה, על פניו מרצון. הצלקות מאותו אירוע (אשר נחשף רק בשלב מאוחר של הסרט) עדיין מעטרות את גופה. היא מגיבה, כלפי כל הסובבים אותה, בעיקר בזעם ובחוסר רצון להשקיע מאמץ על מנת לשפר את מצבה הנפשי או הגופני, אשר מלבד צלקות וכוויות כולל גם יכולת תנועה מאוד מוגבלת וכאבים כרוניים. המטרה העיקרית של חייה היא השגת כדורים מסוגים שונים ומשונים, מה שדורש ממנה מאמצים על מנת לקבל את המרשמים הדרושים, או את התרופות ללא מרשם.

בכל דרכי הטיפול האחרות להן היא נדרשת, קלייר לא מתאמצת. היא אינה משתפת פעולה עם הפיזיותרפיה באמצעות שחייה, לא מבקרת את הפסיכולוג הדרוש, ובראשית הסרט מודחת מקבוצת התמיכה לנשים הסובלות מכאבים בגלל הזעם הרב שלה. האישה היחידה שקלייר מאפשרת לה להיות חלק ממושך מחייה היא עוזרת הבית המקסיקנית שלה, סילבאנה.

יש משהו מאוד מעורר הזדהות בקלייר, אף כי לא נעים בוודאי לשהות במחיצתה ואף כי דרך ההתגברות שלה על הטראומה, וההימצאות המתמשכת בשלב של הזעם, במקום המעבר לשיקום החיים או לקבלת המצב, נוגד את המסר הטיפוסי של הקולנוע ההוליוודי. יש דברים שאחריהם פשוט לא ניתן להמשיך לחיות, ואנו מבינים כי קלייר חוותה דבר כזה עוד בטרם אנו מבינים מה בדיוק היה המקרה אשר קרה לה.

למעשה, ניצבות בפניה שלוש אפשריות: להמשיך לרטון ולחיות על משככי כאבים, להשתפר, או להתאבד. הנוכחות של האופציה השלישית היא זו אשר גורמת לה לצאת למסע המתואר בסרט, הרבה לפני שהשאלה עימה פתחתי את הטקסט הזה תישאל. למעשה, האירוע המחולל של הסרט אינו הטראומה אשר קרתה לקלייר, אלא התאבדות של אישה עימה הייתה לקלייר היכרות קלה בלבד.

אותה אישה היא נינה, חברה באותה קבוצת תמיכה ממנה נזרקת קלייר. בסצנת הפתיחה של הסרט, קלייר מתייחסת להתאבדותה של נינה בצורה קלילה עד קומית, אלא שהמקרה רודף אותה דרך דמותה של נינה, הפוקדת את חלומותיה של הגיבורה (לעיתים בעודה ערה) ומעודדת את אופציית ההתאבדות. קלייר חוקרת את מותה של נינה ומנסה לדמיין כיצד נראו חייה, מה שמוביל למפגש עם בעלה של נינה. מפגש זה מתפתח לקשר של חברות אינטימית, אך לא רומנטית או מינית, משום שקלייר עדיין לא בשלב בו היא מחברת את המין לעולמה הרגשי. בעלה של קלייר עדיין אוהב אותה, אך הם פרודים בנסיבות אשר גם הן מתגלות רק בהדרגה, יחד עם מלאכת פרשנות לה נדרש קהל הצופים בסרט.

cake2

ככל שהסרט מתקדם, הוא מאפשר לא רק לנו הצצה רחבה יותר לעבר עברה של הגיבורה, אלא גם מעניקה לגיבורה עצמה את היכולת להיזכר לא רק בכאב, אלא גם בעולם שקדם לו. כאשר אותם הבזקי זיכרון מגיעים, הם מצולמים בצבעים עזים יותר, דבר המתאר עולם עשיר ומלא יותר מן השיגרה המתוארת בסרט. בדקות הסיום, עולה האופציה שהצבעים העזים ישובו למציאות של קלייר, גם אם סכנת ההתאבדות, או המשך השקיעה בזעם כלפי הסביבה וברחמים עצמיים, לא עוזבות לרגע.

עיקר העניין אשר עורר הסרט נבע מן השחקנית המגלמת את קלייר – ג'ניפר אניסטון. השחקנית הייתה מועמדת על תפקידה בסרט להרבה מאוד פרסים, אך לא לאוסקר, והיא באמת עושה בסרט את מה שהוא לדעתי תפקידה הקולנועי הטוב ביותר. היא כבר הוכיחה בעבר את יכולתה לגלם תפקידים דרמטיים, כמו גם דמויות מחוץ לאזור הנוחות שלה, אבל בסרט זה היא משלבת בצורה הטובה ביותר בין היכולות הקומיות שלה, לבין הצדדים היותר אפלים במשחק שלה. והיא עושה זאת בצורה טבעית, עד כדי כך שיש רגעים בהם הנוכחות היא קודם כל של הדמות ולא של הפרסונה הטלוויזיונית/קולנועית של אניסטון, דבר שכמעט לא קרה בסרטים אחרים בכיכובה.

אניסטון אינה היחידה אשר מספקת תצוגת משחק טובה. למעשה, כמעט כל הקאסט עושה תפקידים נהדרים, כולל כמה שחקנים שמגיעים רק לסצנה אחת או למספר סצנות קצרות. אדריאנה בארזה בתור העוזרת האישית וסאם וורת'ינגטון בתור בעלה של נינה (האישה שהתאבדה), חולקים עם אניסטון את מירב זמן המסך, ומהווים עוגן יציב ואמין שמאפשר לכל הדמויות להתפתח היטב. מלבדם, גם אנה קנדריק, וויליאם ה. מייסי, פליסטי הופמן וכריס מסינה מעולים בהופעות הקצרות שלהם.

הרובד הבעייתי בסרט נובע מכך ש״עוגה״ אינו סרט מועדן. התסריט שכתב פטריק טובין מכיל כמה מהלכים די צפויים, וגם מטאפורות מודגשות, מה שמוביל לסגנון בניית דרמה אשר פגוע במידה מסוימת באמינות. הבימוי של דניאל בארנז מדגיש את הסמליות של חלק מאותן מטאפורות, מה שהופך אותו למסוגנן מאוד לפרקים, לצד שאיפה לריאליזם לאורך רוב היצירה.

עודף הסמלים גורם לחלק מרגעי השיא הדרמטיים של הסרט להיראות מהונדסים מדי, והסמלים הברורים גם מורידים מעט מן העומק המחשבתי של הסרט. אך למרות ההסתייגות הזו, הסרט כל הזמן יודע איזה סוג קולנוע הוא מייצר, והוא מייצר אותו במיומנות גבוהה. כך שהתוצאה הסופית הינה יצירה מעניינת ובעלת עומק, כזו הראויה לצפייה לא רק בזכות הכוכבת הראשית.

cake3

 

תגובות

  1. ido הגיב:

    תודה על הסקירה! נראה מעניין.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.